לחולי סוכרת רבים אסורה האכילה של מאכלים שונים, עקב תכולת סוכר גבוהה. עם זאת, המציאות היא שמדי פעם גם מי שהדבר אינו בריא עבורו "טועם" ממאכלים אלו. להלן נעיין מה דינו לעניין ברכת הנהנין.  

פסק השו"ע (אורח חיים סימן קצו, א):

"אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף".

וכתב מהר"ם שיק (אורח חיים סימן ר"ס), שאין הכוונה רק לדבר שאסור לאוכלו מצד דין תורה, אלא אף דבר שיש בו סכנה לבריאותו באכילתו הוא בכלל זה, שהרי אמרה תורה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ומדין תורה אסור לו לאכול מאכלים אלו, ולכן לא יברך עליהם.

והנה ברור, שכוונתו למאכלים שיש בהם סכנת נפשות מוחשית באכילתם, אבל מאכל שמזיק לבריאות אבל אינו מביא לסכנה ברורה ומיידית אין זה בכלל הדין של "מאכל איסור" שעליו כתב השו"ע שאין מברכין עליו לא לפניו ולא לאחריו.

אמנם מצד אחר יש לדון בדבר, שיתכן שעל דבר מאכל שמזיק לאדם אין לברך, וכפי שנפרט.

בגמרא בברכות (לה, ב – לו, א) מצינו:

"אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. היכי דמי? אילימא דקא שתי ליה – אוזוקי מזיק ליה! דתניא: השותה שמן של תרומה – משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, הסך שמן של תרומה – משלם את הקרן ומשלם את החומש! … אלא, דקא שתי ליה על ידי אניגרון; דאמר רבה בר שמואל: אניגרון – מיא דסלקא, אנסיגרון – מיא דכולהו שלקי. אם כן, הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל. ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה – מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! הכא במאי עסקינן – בחושש בגרונו. דתניא: החושש בגרונו – לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. – פשיטא! – מהו דתימא; כיון דלרפואה קא מכוין – לא לבריך עליה כלל, קמשמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי".

בתחילה, על דברי שמואל ורבי יוחנן שמברכין על שמן זית בורא פרי העץ, תמהו בגמרא שאם מדובר בשתיית שמן זית ללא תערובת, הרי הוא מזיק לבריאות, והוכיחו כך ממה ששתיית שמן תרומה על ידי זר אינה מחייבת תשלומי חומש כדין האוכל תרומה בשוגג, הרי לנו שאין זה קרוי אכילה, ולכן אין לברך עליו. לתירוץ הגמרא, מדובר במי שמערב את השמן באניגרון, וצורך אותו לרפואתו (באופן זה השמן הוא העיקר ואינו טפל לאניגרון). החידוש בדין זה הוא שלמרות ששותה את השמן לרפואה, כיון שהוא נהנה ממנו מלבד הצורך הרפואי, מברך עליו.

בכוונת הגמרא בתחילתה שמאחר שהשמן מזיק אין לברך נחלקו הראשונים. רש"י פירש, שהטעם הוא שבברכת הזון נאמר "ואכלת ושבעת וברכת", ונלמד מזה שרק על מה שמוגדר "אכילה" יש לברך, וגם בשאר הברכות תיקנו חכמים כעין הדאורייתא. דבר שמזיק לגוף אינו נחשב "אכילה", ולפיכך אין לברך עליו.

לפי זה, אין לברך עליו כלל. אמנם, הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ח) כתב:

"ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ, במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן, שהרי נהנה בשתייתו, אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו, מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן".

הרמב"ם מחדש, שלמרות שאינו נהנה מן השמן, שהרי שותה אותו לבדו, והרי השמן כשלעצמו מזיק לגוף כמבואר בגמרא, מכל מקום מברכין עליו שהכל. על כך כותב הכסף משנה:

"ומה שכתב שאם שתה השמן לבדו שמברך שהכל, תימה, דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו, וכן פירש"י, וכך כתב הרי"ף ז"ל: "ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה", וכבר תמה עליו הטור בסימן ר"ב. ורבינו מפרש, שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ, אבל כיון דאע"ג דאזוקי מזיק נהנה הוא – מברך שהכל".

ואכן הטור שם כתב: "ואין נראה מה שכתב שאם שתה אותו לבדו שיברך עליו, דקאמרינן בגמרא אי דשתייה בעיניה אזוקי מזיק ליה, פירוש ולא יברך עליו כלל". אמנם הטור מסיים: "ויותר נראה סברא ראשונה לברך אף כשאינו חושש, דכיון שהוא נהנה למה לא יברך".

כלומר יש כאן מחלוקת בראשונים, האם יש לברך – על כל פנים שהכל נהיה בדברו – על דבר שמזיק לאדם אלא שהוא נהנה ממנו. הב"ח מבאר, שמחלוקת זו קיימת גם לגבי חומץ, כמבואר בסימן ר"ד, שדעת רבינו יונה שיש לברך עליו אף על פי שהוא מזיק, וכך משמע מדברי הרמב"ם (ברכות ח, ח) שכתב בסתם לברך על החומץ, אבל הטור בסימן ר"ד כתב שאין מברכין על החומץ כלל.

ומבאר הב"ח, שיש לחלק בין מאכל שמזיק לגוף ומכל מקום בשעה שאוכלו נהנה ממנו, לבין דבר מר שאינו נהנה ממנו כלל, וכך היא דעת הרמב"ם, ומביא לדעת הרמב"ם ראיה ממה שמצינו בקמח שעורים (ברכות לו, א), שמברכים עליו שהכל, ומבארת הגמרא שיש חידוש בדבר, משום שקמח שעורים מזיק למעיים, ולמרות זאת מברך עליו מכיון שיש לו הנאה ממנו.

כדעת רש"י פסקו הרי"ף (כמו שכתב הכס"מ) והרא"ש (סימן ב), והבה"ג דעתו כדעת הרמב"ם.

אמנם יש לעיין, האם הדבר תלוי בסוג הדבר הנאכל, או באדם האוכל. מחד גיסא, יתכן שאפילו לדעות שאין מברכים כלל על דבר המזיק אף על פי שנהנה, זהו בסוג מאכל שבמהותו ועניינו הוא מזיק לגוף האדם, אבל מאכל שהוא מזין וטוב לגוף האדם, וגם נהנה ממנו, אלא שאדם פלוני נמצא במצב שבו מאכל זה מזיקו, אין זה פוטר אותו מן הברכה. מאידך גיסא, יתכן שדבר זה נידון כל אחד לפי עניינו ומצבו, ואם אפילו באופן חד פעמי צריכת מאכל פלוני מזיקה לבריאות אדם פלוני, הוא נפטר מלברך על המאכל.

ויתכן שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל. לדעת רש"י שהפטור מברכה מבוסס על כך שאין זה נחשב "ואכלת", דהיינו שהדבר נידון על פי גדרי האכילה הכלליים, כמו כל דיני אכילה שלא כדרך, יתכן שהדבר תלוי בכל אדם ומקרה לגופו, וכשם שהאוכל אכילה גסה אינו מברך על המאכל, למרות שמדובר במאכל בריא ומזין, אלא שבמצבו זה אין זו אכילה, כך גם לענין זה, כל שאכילת דבר פלוני במצבו של האדם הזה מזיקה עבורו, אין זה נקרא אכילה. ואכן, האחרונים תמהו על רש"י, שהרי גם מי פירות נחשבים שלא כדרך אכילתן של הפירות, כמבואר בפסחים (כד, ב), וכי נאמר לשיטת רש"י שאין מברכים עליהם.

ואולי אפשר ליישב שיטת רש"י על פי דברינו, שאין כוונת רש"י לגדרו של המאכל, אלא לגדרה של ה"אכילה", ולכן גם אם מי פירות אינם נחשבים כדרך אכילתו הכללית של המאכל, מכל מקום סוף סוף כשאוכלם עתה הוא במציאות בדרך אכילה נורמלית, ודווקא לגבי אכילת דבר המזיק לגופו של האדם, שכעת אכילה זו עצמה אינה נחשבת אכילה, אין מברך עליה, ולא משום שדבר המזיק לגוף האדם אינו נחשב מאכל.

לעומת זאת, לדעת הרמב"ם, ייתכן שהדבר תלוי בהגדרת המאכל גופא, שמאחר שהמאכל מזיק לגוף האדם, חסר בחשיבותו כמאכל לברך עליו, אבל אין חיסרון בעצם האכילה, ולכן אף שאינו מברך עליו את ברכתו הקבועה, כגון בורא פרי העץ, מכל מקום כיון שנהנה ממנו למה לא יברך עליו על כל פנים שהכל נהיה בדברו (אמנם, לדעת רש"י, כיון שחסר בעצם האכילה, אין לו לברך כלל ואין חילוק בין ברכת בורא פרי העץ לברכת שהכל).

ויתכן שהדבר תלוי בדרך שלישית שיש לבאר ביסוד הלכה זו, דהנה ברבי עקיבא איגר (בברכות שם) כותב:

"הרצון בזה, דסברא הוא דעל מה שמזיק לגופו ומרצונו ומדעתו מזיק לעצמו, לא תקנו לברך עליו, ולתת הודיה להשי"ת, והראי' מתרומה הוא רק על היסוד דשתיית שמן מזיק. ומדברי רש"י ז"ל שכתב וגבי ברכה ואכלת כתיב, וכתב עוד דתניא דלאו בר אכילה הוא, משמע דמפרש דש"ס מדמי כי היכי דמזיק לגופי' אינו בכלל כי יאכל קודש, ה"נ אינו בכלל ואכלת וברכת… ולולי פרש"י היה נראה דזהו מסברא דעל מה שמזיק לגופו לא שייך לברך וליתן שבח והודי' להש"י, אלא דהראיה מתרומה הוא על היסוד דשמן אזוקי מזיק. וצ"ע".

כלומר, דעת רבי עקיבא איגר, שכמו שהוא מבאר איננה הולמת את שיטת רש"י, היא שיסוד הפטור מלברך על מה שמזיק לו הוא עיקרון כללי שלא ראוי לברך ולתת תודה להשם יתברך על דבר שמזיק לגופו, ולא משום חיסרון במאכל או באכילה כלל.

לפי דבריו נראה עוד יותר בפשיטות, ראשית שאין לברך על מאכל זה כלל, לא את ברכתו הקבועה ולא ברכת שהכל נהיה בדברו, ושנית, שהדבר אינו תלוי במין המאכל אם הוא מזיק או לא, אלא על כל מקרה לגופו, שאם הוא מזיק לו, אין לו לברך ולתת תודה להשי"ת שזימן לו דבר זה לאוכלו.

להלכה, נפסק כדעת הרמב"ם, שאם נהנה מן הדבר המזיקו מברך עליו שהכל נהיה בדברו (עיי"ש במשנה ברורה).

ויש לכך השלכה מעניינת, בחולה צליאק שנמצא בתקופה שלפני ביצוע ביופסיה, וצריך לאכול מאכלים המכילים גלוטן, אף על פי שהם מזיקים לבריאותו, ונראה שצריך לברך עליהם שהכל נהיה בדברו, מאחר שנהנה מהם, ולא זו בלבד אלא שמבחינת מין המאכל עבור כל העולם הוא מין מזין ומבריא, וגם עבורו הוא מזין, אמנם מאחר שהמאכל מזיק לו לא יברך עליו בורא מיני מזונות או המוציא לחם מן הארץ.

אמנם בספר חוט שני (ברכות סימן רב ס"ק כ) כתב שמכיון שבשעת האכילה נהנה מהם, אלא שאחר כך ישפיעו על גופו ויזיקו לו, לכן יברך עליהם כברכתם הרגילה.

חולה סוכרתי האוכל עוגה

בענין חולה סוכרת האוכל מאכל שמסוכן לו כגון עוגה, מצאנו שמועות שונות בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. בספר קב ונקי (סימן סב) הביא, שנשאל הגרי"ש בחולה סוכרת שאכל עוגה שמזיקה לבריאותו, מה דינו לענין ברכות, והשיב, שלגבי ברכה אחרונה שצריכה כזית, לא יברך, כיון שאכילת כזית מסוכנת עבורו. אבל לגבי ברכה ראשונה, כיון שחייב לברך אפילו על כל שהוא, ושיעור זה אינו מזיק לבריאות, אם כן יברך.

מאידך, בספר שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב (קוק, עמודים שעח-שפ) מובא בשם הגרי"ש, שחולה סוכרת שאכל עוגה יברך גם ברכה אחרונה, ומובאים שם שני טעמים שנתן הגרי"ש לכך: א. שאכילה פעם אחת אינה מזיקה לו, אפילו בשיעור גדול. ב. שהרי החולה יכול לנקוט בצעדים להורדת רמת הסוכר לאחר האכילה (כמו הזרקת אינסולין). עוד מובא שם בספר בשם הגרי"ש, שבמקרה שאדם אוכל דבר שברור שהוא מסוכן עבורו, לא יברך (גם ברכה ראשונה) שהרי זה כמאכלות אסורות.

מקיבוץ השמועות יחד עולה, שהחילוק בין המצבים השונים תלוי במצבו הבריאותי של החולה ובמידת הסיכון הכרוכה באכילת העוגה עבורו. חולה שיודע ומורגל לשמור על מצב מאוזן ע"י התרופות או האינסולין הדרושים לו, והרופא סומך עליו על כך, למרות שמן הסתם לא מומלץ לו לאכול כלל מיני מזונות המכילים סוכר רב, מכל מקום אין זה מוגדר שמסכן את עצמו באופן ברור ומיידי, ולכן כלפי אותה כזית שאוכל כעת יכול לברך ברכה ראשונה ואחרונה.

אמנם אם מצבו כ"כ אינו מאוזן, שהרופא אוסר עליו מכל וכל להתקרב לעוגות וכיו"ב, מסתבר שכזית מזיק לו בוודאי, ולכן למרות שברכה ראשונה עליו לברך [שהרי גם במצב זה פירור אחד ממאכלו אינו מזיק], אינו מברך את הברכה האחרונה על כך.

כאמור, בענין האופן השני – אדם שאכילת 'משהו' סוכר אינה מזיקה לו, דעת הגרי"ש שיברך רק ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, לעומת מובא בהקדמה לספר שיעורי מרן הגרי"ש ברכות, מפי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שדן לומר שאם בפועל אוכל יותר כזית, הרי כל פירור שאכל מזיק אותו, ולכן אפשר שלא יברך גם ברכה ראשונה.