כידוע, "ניתנה הרשות לרופא לרפא". רבותינו האריכו בביאור הלכה זו שלמדנו מן הפסוק "ורפא ירפא". בעיקר התקשו הראשונים בהבנת הענין, שהרי כבר הובטחנו בתורה (שמות ט"ו כ"ו):  "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך". ולפי רוב המפרשים הוראת הפסוק היא – הבטחה לישראל שה' ירפאם ממחלות טבעיות הבאות עליהם. רש"י שם מפרש ע"פ הדרש: "ואם אשים הרי היא כלא הושמה כי אני ה' רופאך".

וברמב"ן שם כתב: "אבל זו אזהרה, שיזהירם שלא יהיו במורדיו כמצרים, כי בשמעם קולו ינצלו מכל אותה המחלה, כי כל המחלה ההיא ראויה לבא על כל עוברי רצונו כאשר באה על המצרים שלא שמעו אליו. וזו כדרך שאמר שישים בך את כל מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם ודבקו בך (דברים כ"ח ס'). ואמר כי אני ה' רופאך, הבטחה, שאסיר מקרבך מחלה באה כדרך כל הארץ כאשר רפאתי המים".

לכאורה, מה טיבה של הבטחה זו? אם רק הקב"ה הוא המרפא, מה התכלית, העניין או החיוב לדרוש ברופאים.

שאלה זו שייכת גם לענין מה שמצינו בדברי הימים ב' (ט"ז י"ב) ביקורת על אסא המלך, שבחוליו "לא דרש את ה' כי ברופאים". וכשחזקיה המלך גונז את ספר רפואות – מודים לו חכמים, "כדי שיבקשו רחמים" (רש"י ברכות י, ב).

בעבר עסקנו בנושא בכמה מאמרים, ולהלן נציג ג' שיטות בראשונים:

 

• שיטת הרמב"ם

 

ברמב"ם בפירושו למשנה בפסחים כותב:

"כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה". וביאר הרמב"ם את מה שגנז חזקיה את ספר הרפואות:

"ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי "הטלסמאת" שאם עושין "טלסם" בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר לא תלמד לעשות ובא בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו. ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו".

 

וכמו כן יש לומר, שאסא חטא במה שדרש ברופאים המתעסקים בקמיעות לרפואה. אבל עצם מה שהקדוש ברוך הוא שולח את הרפואות, זו דרכו לדאוג לאדם בצורה טבעית, וכמו אוכל ומשקה.

 

• שיטת רבינו בחיי והרשב"א

 

רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות (שער הביטחון פ"ד) כתב:

 

"וכן נאמר בענין הבריאות והחולי, כי על האדם לבטח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסבות, אשר מטבעם זה ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו, כמו שצוה הבורא יתעלה, ורפא ירפא, מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחולי, שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא, וכאשר יבטח בבורא, ירפאהו מחליו בסבה ובלתי סבה, כמ"ש: ישלח דברו וירפאם וגו', ואפשר שירפאהו בדבר המזיק הרבה וכו', וכבר ידעת מה שהיה מענין אסא, כשבטח על הרופאים והניח בטחונו באלהים בחליו, מהמוסר והתוכחה לו".

 

לפי דעתו מה שנאמר "אני ה' רופאך" אינו סתירה ל"ורפא ירפא", כי באמת ניתנה רשות לרופא, ורק שהמתרפא צריך לדעת שה' הוא רופאו האמיתי, וזה היה חטאו של אסא שלא בטח בה' אלא רק ברופאים, אולם ודאי שמותר להתרפאות.

 

וברשב"א בתשובה (שו"ת הרשב"א חלק א' סימן תי"ג) האריך לבאר זאת:

 

"ואם חל המקרה כחליים, מותר להתעסק ברפואות ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנו וידרשנו. ולא שיכוין שהכל תלוי בסם הפלוני וברפואת האיש הרופא. והוא אמרו באסא (דבה"י ב' י"ו) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים. ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות.  ולא עוד אלא שאסור להכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס, והוא אמרו שקיר נטוי מזכיר עון. ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ומותר לבטוח באדם – והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו ארור הגבר אשר יבטח באדם ומה' יסור לבו. אך לבטוח בשם ושיעשה לו תשועה ע"י האיש הפלוני מותר ומצוה".

 

וגם בזה ביאר את סיבת גניזת ספר הרפואות:

 

"ושלמה עליו השלום שעשה ספר רפואות חס ליה לעשות דרכי האמורי. ומה שגנזו חזקיה והודו לו אינו משום שהיה בו דרכי האמורי. אלא שהחכם בחכמתו עשה ספרו בענינים המועילים הרבה בטבעים הנגלים בין בטבעים המסוגלים. עד שהיו העולם סומכים עליהם בחליים ובחליים לא היו דורשים את השם על כן גנזוהו והודו לו, וכו', על כן גנזוהו אבל לא שרפוהו כי אין בו משום דרכי האמורי אף על פי שכיתת נחש הנחושת".

 

אולם הרמב"ם שם דוחה פירוש זה לגבי ספר הרפואות (אולם ודאי שמודה לעיקרן של דברים שצריך החולה לשים בה' מבטחו) בכל תוקף:

 

"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, וכו', ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".

 

והחתם סופר בחדושיו על התורה (שמות כ"א י"ב) תירץ על קושיית הרמב"ם שיש חילוק בין חולי הרעב שלא בא לאדם על חטא, אבל חולי הגוף שבא לאדם על חטא, עליו לחזור בתשובה על החטא שהביא את סיבת החולי ואז יסיר ממנו הקב"ה את החולי ולא יצטרך רפואה.

 

הב"ח (ריש סימן של"ו) מביא פירוש זה ומסיים: "וכן נהגו בכל קהילות ישראל".

 

• שיטת הרמב"ן

 

שיטת הרמב"ן היא שונה לגמרי, מצד החולה אסור להתרפא, ורק מצד הרופא אם באו אצלו להתרפאות מותר לו לרפא, ולפי"ז ברור חטאו של אסא וכן גניזת ספר הרפואות.

דברים אלו כותב הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כ"ו י"א):

"והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות ט"ו כ"ו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב ט"ז י"ב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.

והוא מאמרם (ברכות ס', ע"א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים.

וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו".

ולכאורה דבריו נסתרים ממה שכתב בספרו תורת האדם (ענין הסכנה) בביאור הא דנתנה תורה רשות לרופא לרפאות: "אבל האי רשות רשות דמצוה הוא דמצוה לרפאות ובכלל פקו"נ הוא כדתנן מאכילין אותו ע"פ בקיאים, וכו', וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו ה"ז שופך דמים".

ורבינו החיד"א בספרו "ברכי יוסף" (יור"ד סימן של"ו) מתייחס לכך ומפרש: "והמסתכל בדבריו ז"ל בספר תורת האדם בעיניו יראה שכל דבריו שכתב שיש מצוה ופקוח נפש וכו', הוא בחלק הרופא. ובביאורו על התורה גלה סודו, דאעיקרא מנהג הרופאים שלא כדת".

ודבריו צריכים ביאור, שאם אכן מנהג הרופאים הוא שלא כדת, מדוע כתב הרמב"ן שרופא המונע עצמו מלרפאות הריהו כשופך דם?

ייתכן לומר, שכל זמן שלא נהגו לדרוש ברופאים אלא בה', אז היה מאמץ הרופאים להמציא רפואות ולרפאות שלא כדת, אבל מאחר שכבר נהגו העולם בכל מכאוב וחולי לדרוש שהרופאים יהיו שלוחי המקום, א"כ רופא הנמנע הוי כשופך דמים, דיש בידו להציל לפי הדרך והמנהג שהאדם שם פניו ומבטחו לדרך זה.

אולם עדיין דעת הרמב"ן, גם בשער הסכנה, שההיתר ודין פקוח נפש בזה הוא רק מצד הרופא, אבל מצד החולה אין בו פקו"נ אם לא ילך לרופא אלא לדרוש את ה'. אולם החיד"א עצמו שם חולק:

"ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו, אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם וארח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו בל עמו, רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דוקא".

וכן ר' יצחק עראמה בספרו על התורה עקידת יצחק (וישלח פרק כ"ו) הקשה על הרמב"ן:

"כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם וכו' מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט)".

והנה יש לעיין בדברי הרמב"ן האם כוונתו במה שכתב על הנוהגים ברפואות "שה' הניחם למקרי הטבעים", דהיינו שמפני שבאופן כללי אינם זכאים להתרפא ע"י הקב"ה כיון שאינם צדיקים, ואז ממילא האיסור לדרוש ברופאים יחול בזמנינו רק על צדיק וזכאי שלא הונח למקרי הטבעים, ולשאר העם הותר בדיעבד. או שכוונתו שעצם בטחונם ברופאים גרם שיונחו למקרי הטבעים, וחל האיסור על כל אדם, כי ע"י שיפסיק לבטוח ברופאים תשוב אליו השגחת ה' הרפואית.

ובט"ז (שם) פירש כוונת הרמב"ן כצד הראשון, וז"ל:

"דגם התורה הסכימה על זה שיהא רפואה ע"פ הטבע כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבא רפואתו ע"י נס מן השמים וע"כ אין שייך לומר דהאי קרא דרפא ירפא קמ"ל מצוה דאלו האדם זכאי אינו צריך לכך ואדרבה היה צריך דוקא רפואה ע"י שמים אלא דלפי דרכו של אדם רשות הוא לו וע"כ הוה האידנא חיוב בדבר ומצוה היא כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך כן נ"ל נכון".

נראה שהט"ז בפירושו זה לרמב"ן מתבסס על המשפט המסכם של הרמב"ן שם: "אבל ברצות ה' דרכי איש, אין לו עסק ברופאים" – כלומר, האיסור חל רק על האדם שה' רוצה את דרכיו.

דרך נוספת בדעת הרמב"ן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה' – רמת רחל סימן כ'), שבאמת הרמב"ן מודה לשאר הראשונים:

"וכדי ליישב דברי הרמב"ן עה"ת צריכים לומר דדבריו שם נאמרים ביסוד עיקרי הדברים בשרשן בזמן שאין שום גורמים חיצוניים מפריעים, אבל מכיון שלפי מציאות הדברים דכמעט רובא דרובא דבני אדם אינם זכאים לכך שתבוא רפואתם ע"י נס מן השמים והתורה בעצמה לא תסמוך דיני' על הנסים (עיין סוף דברי הרמב"ן שם בפי' עה"ת) א"כ שוב כלול נתינת הרשות גם לחולה, ועוד יותר מזה דמצוה וחיובא נמי איכא בדבר כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך, וכו', או מכיון שבני האדם התחילו להתרפאות שוב הניחם כבר ד' על הטבעים כדברי הרמב"ן שם. ומכיון שכן שוב מצוה כבר איכא להתרפאות משום סכנה".

ובחלק י"א סימן מ"א הביא דבריו ביתר ביאור:

"זאת אומרת דבהיות דברצון נותן התורה דעמו ישראל יעמדו בדרגא הגבוהה ביותר של ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו [עיין רמב"ם פ"ה מתשובה ה"ב] לכן לא כתבה התורה ענין הריפוי בדרך של נתינת רשות לחולה, כי הרצון יותר להיות ישראל שלמים שאז לא יתנהג ענינים בטבע כלל וכו' עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמש בדרך מדרכי הרפואה כלל (כלשון הרמב"ן שם), וכן להיות היחידי מישראל מעדת השם ושחלקם בחיים ושאין דרכם ברפואות (כלשון הרמב"ן), אלא כתבה התורה נתינת רשות זאת בדרך של נתינת רשות לרופא לרפאות, כאשר ישראל אינם נמצאים בדרגה הגבוהה הרצויה לפניו ית"ש, שאז מניחם השם למקרה הטבעים, או כאשר היחיד בודל א"ע בשעה שישראל בכללותם כן נמצאים בדרגא של עדת השם ושחלקם בחיים ונוהג א"ע ברפואות ובא להתרפאות. ומצב זה של הדרגא הרוממה הזאת היה במציאות בזמן הנבואה לכן היו מתנהגים אז ככה הצדיקים בזמן הנבואה, שגם, כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים (כלשון הרמב"ן), אבל מאז שנסתם חזון בישראל לא התקיים יותר בעו"ה מצב ומעמד נעלה זה בישראל והשם הניח את ישראל למקרה טבעים, ולכן כשם שצותה תורה בהאנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף שיש על המכה תשלומי הרפואה מפני כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים (כלשון הרמב"ן שם), כן ה"נ דהגם דברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברפואות מ"מ אין לסמוך על הנסים ויש לדרוש ברופאים וברפואות כפי שהרשתה תורה, ומי שמונע א"ע מזה הר"ז כשופך דמים, כדברי הרמב"ן בתוה"א".

 

לסיכום, החילוק היסודי במחלוקת יסודית זו אינה רק אם מותר לחולה לדרוש ברופאים, אלא האם מותר לחולה להחמיר על עצמו ולא לדרוש ברופאים:

 

לפי הרמב"ם ורבינו בחיי שהתירו לדרוש ברופאים, אסור לאדם להחמיר על עצמו.

 

לפי האבן עזרא (הבאנו את דעתו במאמר "מעמדו של הרופא בהלכה"), אסור לו להתרפא בחולי פנימי שלא נמסר לרופאים, אך בחולי חיצוני אסור לו להחמיר על עצמו.

 

לפי הרמב"ן תלוי הדבר, לביאור החיד"א – מותר וחובה על כל חולה להחמיר על עצמו, מפני שנאסר לדרוש ברופאים. לביאור הט"ז – רק לצדיק וזכאי מותר להחמיר על עצמו. לביאור הציץ אליעזר – בימינו מותר לדרוש ברופאים, ואסור לחולה להחמיר על עצמו.