כידוע, נחלקו הראשונים האם מצוות ספירת העומר בימינו היא מדאורייתא או מדרבנן, והמחלוקת תלויה בשאלה האם ספירת העומר תלויה בקצירת העומר, שאינה נוהגת בימינו, שהרי אין לנו קרבן העומר משחרב בית המקדש.

דעת הרמב"ם היא שספירת העומר מדאורייתא, וכך גם משמע בחינוך, אך נחלקו בדעתו, שהמנחת חינוך (מצוה שו) נקט שדעת החינוך שהיא מדרבנן, אבל הביאור הלכה בסימן תפ"ט נקט שהיא מדאורייתא. ואכן, בדרך כלל הולך החינוך בדרכו ובשיטתו של הרמב"ם.

לעומתו, דעת הרבה ראשונים, ולמעשה אלו רוב הראשונים, שמצות ספירת העומר בימינו אינה אלא מדרבנן.

והנה, בביאור הלכה כותב:

"אכן דעת הטור ושו"ע וכמה פוסקים שאינה בזה"ז אלא זכר למקדש שהקריבו עומר, וכן הוא סוגית הפוסקים בסימן זה, אכן באמת הרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בדעתו, שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא עיין בשב"ל ריש סימן רל"ד וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיין שם בסוף הסימן וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הובא באו"ז סי' שכ"ט ומשמע שם דגם האו"ז מודה ליה בדינו ע"ש".

ועוד הוסיף ודן ממשמעות דברי רב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ גיאות, שגם כן יתכן שדעתם כהרמב"ם.

ובסיום דבריו כותב הביאור הלכה:

"ולפ"ז יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים, אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא. אח"כ מצאתי כעין זה ג"כ באליה רבה, אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו".

כלומר, כוונתו היא, שבעוד שבשעות היום אי אפשר לספור את העומר, שמצוותו אינה אלא בלילה, הרי שהדין של בין השמשות תלוי בשאלה האם ספירת העומר דאורייתא או מדרבנן, שהרי בין השמשות הוא ספק, ואם הוא ספק דאורייתא יש להחמיר ולהקפיד שלא לספור עד שיהיה לילה ודאי, אבל אם הוא ספק דרבנן, הכלל הוא ספק דרבנן לקולא.

ומאחר שהראה הביאור הלכה שיש דעות רבות כהרמב"ם והוא אינה דעה יחידאה, כתב שזה הסעד למה שנזהרים שלא לספור עד שיהיה לילה ודאי ומקפידים לא לספור בין השמשות.

כל זאת אכן מקפידים כולם במצבים רגילים, אבל יש מצבים שבהם יש בעיה לעשות כך, וכגון בבתי אבות שבהם מתפללים באורח קבע ערבית מבעוד יום עקב אילוצים שונים הנוגעים לשגרת חייהם של הקשישים. בעוד שאכן כאשר הדבר אפשרי משתדלים לשנות את הזמנים כך שיוכלו להתפלל ערבית כשספירת העומר תהיה מאוחר יותר, לפעמים הדבר אינו אפשרי ובפועל מתפללים לפני השקיעה, ומגיעים לספירת העומר בין השמשות. במצבים כאלה לא תמיד זה מעשי להורות להם להמתין עשר דקות עד צאת הכוכבים או לעכב אותם מעט בשיעור תורה וכדומה, ומתעוררת השאלה מה ניתן לעשות במצב כזה.

יודגש – במנין רגיל, יש מקום לחשוב על האפשרות שלא לספור את ספירת העומר בציבור, ולהורות לציבור לספור אחר כך בעצמם. אך במניין כזה, יש חשש אמיתי ומשמעותי שאם לא יספרו כעת את העומר בציבור, יהיו רבים שישכחו לספור לאחר מכן, ועצה כזאת עלולה להכשיל אותם. אם כן, אנחנו נמצאים במצב שבו אין פיתרון טוב אחר.

בפרט, נוגעת השאלה לשליח הציבור בערבית, כי הציבור זקוק לו לפעמים גם לעצם היציאה ידי חובה של הספירה, על ידי ששומעין אותו ומכוונים לצאת ידי חובה בספירתו, כי בציבור כזה לא כולם יודעים היטב לספור. כידוע נחלקו הפוסקים, הלבוש והחוק יעקב, עם הפרי חדש, ואחר כך דנו בזה הרבה פוסקים, האם יש דין של "שומע כעונה" בספירת העומר, או שיש דין שכל אחד יספור בעצמו דווקא ואי אפשר לצאת על ידי חבירו. בביאור הלכה מסיק, שלכתחילה אין לספור על ידי שמיעה מאדם אחר, אבל בדיעבד יוצא ידי חובה בשמיעה מאחר. בבתי אבות יש לא מעט שיוצאים ידי חובת הספיר על ידי שמיעה מהחזן. אם כן, החזן עצמו שהוא בדרך כלל אדם שיוכל לזכור ולהזכיר לעצמו לספור בלילה, צריך לספור גם כן כעת בעצמו, בכדי להוציא את הזקנים המתקשים לספור ומכוונים לצאת בספירתו.

והנה, בשולחן ערוך (סעיף ג') נפסק: "המתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור".

בביאור דבריו יש שתי שיטות מרכזיות בפוסקים:

• יש שכתבו (הלבוש ועוד) שהכוונה לפלג המנחה, ואף שאין ספירה אלא בלילה, כיון שמחשיבים זה ללילה על ידי שמתפללים כבר ערבית, ספירת העומר בימינו שאינה אלא זכר נגררת גם כן אחרי זה ונחשב קצת לילה ובדיעבד יוצאים בספירה אף שלא שקעה החמה כלל.
• ויש שכתבו (הט"ז והגר"א ועוד) שהכוונה לבין השמשות, שהוא אחרי שקיעת החמה, והכוונה היא שאמנם זהו רק ספק אם כבר לילה, אך כיון שהוא ספק דרבנן, יוצא ידי חובה.

ולכן, ככל שכעת כבר אחרי השקיעה, אף על פי שעדיין לא צאת הכוכבים, אם הוא רק אחד המתפללים שרוצה לספור כעת מחשש שמא ישכח לספור אחר כך, יש לו את העצה שכתב המשנה ברורה (ס"ק ט"ז), לספור כעת בלי ברכה, ולעשות תנאי במחשבתו: "אם אזכור אחר כך בלילה לספור, אין אני רוצה לצאת ידי חובה בספירה זו", ואז בלילה כשיזכור יחזור ויספור בברכה.

אך אם הוא החזן, וכאמור כשאין לו ברירה ואפשרות לעכב את הציבור עד צאת הכוכבים, והוא מוכרח לספור עבורם בכדי להוציא חלק מהם ידי חובה, יספור כעת בבין השמשות בברכה, ובלילה ישוב ויספור בלי ברכה.

ואם עדיין לא שקעה החמה, בזה מתעוררת השאלה האם ניתן לסמוך להלכה על השיטות שפירשו את השו"ע על מבעוד יום, או לא, ובנושא זה מצינו בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קכג), שהשיב לענין בית האבות "נוה שמחה", שכתב:

"וידוע דפליגי הפוסקים סי' תפ"ט ס"ג בלשון השו"ע המתפלל עם צבור מבעו"י אם הכוונה בספק חשיכה או מפלג המנחה ממש כמש"כ בבה"ל, והאמת דבתשובת הרשב"א ח"א סי' רל"ה מוכח בבירור חדא דהוא אינו שבע רצון ממנהג הזה, אבל לאידך מוכח שם בבירור דהמקילים בזה סומכים ע"ז דגם כלפי ערבית וכו' כבר נחשב לילה מפלג המנחה ולמעלה, ועיין כיו"ב באו"ח סי' תרצ"ב ס"ד לענין קריאת המגילה דהקיל בתשובת תה"ד אבי הפוסקים מכח הדין דמפלג המנחה לילה, וכן בסי' תרע"ב לענין נ"ח, אעפ"י שדומה מאד לספירת העומר שמדליק שני נרות בליל שני מבעו"י ועדין הוא יום ראשון, וכל זה מוכיח שהי' מנהג כזה בשעת הדחק, ומיסוד הדברים שלכל הדברים יש לחשוב בדוחק מפלג המנחה ולמעלה השייכות ליום שאחרי זה כאשר מבואר היטב ברשב"א ברכות נ"א ע"ב (ועיין באורך לקמן סי' קמ"ד) והרי בש"ק מבדיל מבעו"י על היין ואומר המבדיל בין קודש לחול אעפ"י שהוא קודש גמור עדין, וא"כ המתיר כזה לזקנים חלושים שאין לך שעת הדחק גדול מזה, וגם הם מברכים, אעפ"י שאין זה מדת תלמידי חכמים, כמובן אין להרהר אח"ז כלל, ומה טוב שיספרו אח"כ בלי ברכה ועל דרך שכתב כבוד מעלתך, ואם ישכחו, אין הקדוש ברוך הוא מקפח מהם שכר המצוה, בפרט בספירה בזה"ז זכר למקדש".

לעומת זאת, מדברי הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות חלק ג' סיפן פ"ד) נראה שלא מצא מקום קולא בספירה לפני השקיעה, אך יש לעיין האם כוונתו גם למקום דחוק כמו בית אבות או רק בנידון שאלתו שם עיי"ש, וצ"ע.