בגמרא במסכת בבא מציעא (עט, ב) מצינו:

"תנו רבנן: השוכר את החמור לרכוב עליה איש – לא תרכב עליה אשה, אשה – רוכב עליה איש. ואשה – בין גדולה ובין קטנה אפילו מעוברת ואפילו מניקה. – השתא מניקה אמרת, מעוברת מיבעיא? – אמר רב פפא: מעוברת והיא מניקה קאמר. אמר אביי: שמע מינה ביניתא אכרסה תקלה. למאי נפקא מינה – למקח וממכר".

פירוש: כשיש מצד המשכיר של החמור אישור שאשה תרכב עליו, יכולה לרכב גם מעוברת או מניקה שמשקלן כבד יותר מהממוצע. ומבואר בגמרא שמעוברת כבדה יותר ממי שאינה מעוברת, ומכך אמר אביי שיש לנו ללמוד, שדג, גודל משקלו הוא על פי גודל כריסו. ונפקא מינה למקח וממכר, כלומר שאדם שרוצה לקנות דג ורואה שהכרס שלו גדולה, יקפיד שלא לקנות אותו במשקל אלא אחרי שיבקש מהמוכר להוציא את בני המעיים שלו שבכל מקרה אינם ראויים לאכילה, כי כמבואר בגמרא, עיקר הכובד והמשקל מגיעים מהכרס.

וכבר תמהו הראשונים מה חידוש הוא זה, הרי פשיטא שאכן משקלו של האדם מושפע משמעותית מגודל הכרס, וכך גם אצל כל בעלי חיים.

ומצינו תשובה מופלאה על כך מהרש"ש בביאורו שם:

"נראה לי, דכלפי שכתבו הטבעיים, דאדם אחר אכילתו משקלו קל מכשהוא רעב, א"כ חזינן דכשהכרס מלא הוא קל יותר מכשהוא ריקן, לכן קאמר ש"מ כו', דמלואת הכרס מעבור אינו כן, אלא אדרבה גורמת כובד, וכן ביניתא ממילוי ביצים שלה".

כותב הרש"ש חידוש מופלא המבוסס על דברי ה"טבעיים" – כלומר חכמי הטבע, שאמרו שבניגוד למה שניתן לחשוב בפשיטות, האדם אחרי אכילתו שוקל פחות ממה שהוא שקל קודם לכן. ועל זה באו בגמרא לחדש ולומר, שיש לכך יוצאים מן הכלל: האישה, שכשכריסה מלא בעובר, הוא גורם לה יותר כובד, וכן הדגים, מילוי הביצים שלהם מכביד על כריסם.

דברים אלו הם לכאורה בלתי מובנים ותמוהים, שהרי ברור לחלוטין שכמות אכילה שאדם או כל בעל חיים אחר מכניס לקיבתו, מעלה מיד את משקלו בשיעור זה.

אמנם כבר העירו שכחידוש זה שמביא הרש"ש מ"הטבעיים", כבר מצינו בשיטה מקובצת במסכת ערכין, על מה שאמרו במשנה "האומר משקלי עלי, נותן משקלו" (ה, א). כשהוא בא לקיים את נדרו, צריך לשקול אותו. אבל מעיר השיטה מקובצת בשם הרא"ש, שמסתבר ששיעור המשקל שלו הקובע, הוא על פי מה שהוא שקל בשעה שנדר את נדרו, ולכן: "צריך לדקדק באיזה עת ישקלו אותו, כי הדבר ידוע שאדם כבד יותר בבוקר קודם אכילה מאחר אכילה".

הרי לנו דברים מפורשים בשם הרא"ש, כדברי הרש"ש בשם מומחי המדע של זמנו.

בספר "היו דברים מעולם", ראיתי שציטט הסבר להנחה זו בשם "ספר הברית", לרבי פנחס אליהו מווילנא (ח"א מאמר ו, מענה באש פרק שני):

"האש, לדעת הקדמונים אין לו כובד משקל כלפי מטה, אבל האחרונים בחנו ועמדו בנסיון שיש לו כובד, אך הוא יותר קל שבכל הנמצאים, כאשר תראה בברזל המלובן באש, שישקול יותר ממה ששקל מקודם שבא באש… לכן גם האדם, בעת רעבונו ישקל יותר ממה שישקל בעת שמלא כרסו ואכל ושבע, וזה לסיבת כובד חום הטבעי, המתגבר בו מחמת זלעפות רעב [השתוללות הרעב]".

ורבי יצחק זילברשטיין שליט"א מציע ביאור, מדוע אחרי האוכל האדם שוקל פחות למרות שהמזון בעצם מכביד, שהוא מפני שהמזון נותן לו גם קלות בגלל ההרגשה הטובה (כמו שכתוב "רוח איש יכלכל מחלהו". לא מבואר שם כיצד ניתן ללמוד משם לנקודה זו).

על כך הוא מוסיף ומציין את דברי הגמרא בשבת צד, א שהחי נושא את עצמו.

ואכן דברי הגמרא שם מלמדים אותנו עוד הנחה דומה – שמשקלו של האדם אינו תלוי אך ורק ב"מסה" שלו. במשנה שנינו, שהמוציא אדם חי במטה בשבת – פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. ועל כך אמרו בגמרא: "לימא מתניתין רבי נתן היא ולא רבנן, דתניא: המוציא בהמה, חיה ועוף לרשות הרבים, בין חיין ובין שחוטין – חייב, רבי נתן אומר: על שחוטין – חייב, ועל חיין – פטור, שהחי נושא את עצמו. אמר רבא: אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה, חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו – אפילו רבנן מודו… אמר רבי יוחנן: ומודה רבי נתן בכפות".

וביאר רש"י, שהחי נושא את עצמו היינו שהוא "מקיל עצמו ונושא עצמו". מה שאין כן בעלי חיים ש"משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן".

הוי אומר תרתי: האדם מיקל את עצמו ממשקלו הבסיסי, ובעלי חיים מכבידים את עצמן יותר ממשקלם. הראשונים נחלקו לגבי ההלכה בבעלי חיים, האם גם בהם יש להניח שהם נושאים את עצמם או לא, ולא ניכנס לזאת כאן.

אך לגופו של ענין קשה לכאורה להבין את עצם המציאות של "החי נושא את עצמו". ובאמת יש שלש שיטות בהבנת הסוגיא:

• רש"י מבאר שהוא מקל על המשא, כאמור. והתוספות מקשים מה בכך הרי גם נשיאת משא שאינו כבד אסורה.
• התוספות מציעים שהפטור הוא מצד שנים שעשאוה, ודוחים זאת ע"פ ההלכה שאם אחד מהנושאים יכול והשני לא, היכול חייב, וכאן רק הנושא יכול לבד לשאת ואילו הננשא אינו יכול לסחוב את עצמו.
• והרא"ש דחה את דחיית התוספות ונקט שבמי שמסייע ממש, לכו"ע יש את הפטור של שנים שעשאוה אפילו אם זה יכול וזה אינו יכול.

אם כן, לכל השיטות עצם ההנחה שיש חילוק בכובד המשא בין מצב של נשיאת אדם חי למצב של נשיאת אדם מת, אף שהאדם החי איננו הולך על רגליו אלא נמצא באוויר, היא אכן מבוארת בגמרא.

עוד מצינו בגמרא במסכת גיטין דף נו עמוד א:

"אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה: תא בצינעא לגבאי. אתא, א"ל: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא? א"ל: מאי איעביד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי! א"ל: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהוי הצלה פורתא. א"ל: נקוט נפשך בקצירי, וליתי כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך, וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא, דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא."

הוי אומר – המת שוקל יותר מן החי. וגם הנחה זו באשר למשקל האדם אין לה הסבר בימינו. בנוסף קשה להבין את החילוקים בגמרא בשבת שלפיהם חולה או כפות אינם "נושאים את עצמם".

בנקודה זו רבים ציינו שברמב"ם נראה שפירש אחרת את המושג, וכך הוא כותב בהלכות שבת פרק יח הלכה טז:

"המוציא בהמה חיה ועוף אף על פי שהן חיים חייב, אבל אדם חי אינו משאוי, ואם היה כפות או חולה המוציא אותו חייב, והאשה מדדה את בנה בזמן שנוטל אחת ומניח אחת".

הוי אומר, החי לא נושא את עצמו, אלא כלל עקרוני הוא שאדם חי אינו נחשב משאוי, והיינו משום שדרכו לשאת את עצמו, ולכן יש כאן עיקרון הלכתי שנשיאת אדם אינה חשובה.

הרי לנו שני מושגים בענין המשקל, שאיננו בקיאים לפרשם ולהבין היטב מה היא כוונת חז"ל והראשונים שגילו לנו אותם.

יש לדעת שלהלכות אלו נפקא מינה להלכה, לגבי משקל האדם לפני או אחרי המאכל ראינו שהדבר חשוב ביותר לענין הלכות נדרים, ולגבי העיקרון של החי הנושא את עצמו, מלבד מה שהוזכר בגמרא מצינו הלכה למעשה בהלכות טריפות, שבהמה שנפלה פחות מעשרה טפחים, הטעם שאיננה נעשית טריפה הוא משום שהחי נושא את עצמו (עיין נו"כ יו"ד סי' נ"ח).