אחד הנידונים המצויים בהלכה של פינוי בשבת לבית החולים, מלבד ההלכות הקשורות בדרך הפינוי, ובפרטי הדינים בנסיעה ובהפעלת המכונית, הוא שאלת הליווי לבית החולים, כאשר ישנם כמה מצבים מצויים בשאלה זו, השונים זה מזה, ונפרט חלק מהנידונים ומדברי הפוסקים לגביהם.

באופן כללי, נקטו הפוסקים שחולה שיש צורך לפנותו בשבת לבית החולים, והוא בגדר חולה שיש בו סכנה, אף שהוא מלווה ע"י צוות רפואי, מותר לבן משפחה [או אדם אחר שהחולה נותן בו אמון] להתלוות אליו בנסיעה לבית החולים. וכמו כן, אם בן המשפחה נמצא במקום אחר, והחולה מובהל לבית החולים ממקום אחר, ללא קרוב ומכר שילוו אותו, גם כן מותר להתקשר לקרוב המשפחה בכדי שיבוא ללוות את החולה בנסיעה לבית החולים, או כדי שיבוא לשהות עמו בבית החולים.

שתי מהלכים עיקריים מצינו בפוסקים בטעם הלכה זו:

• נוכחות בן המשפחה עשויה לסייע או לשפר את הטיפול בחולה.
• גם במקרים בהם אין בנוכחות בני המשפחה תועלת לעצם הטיפול, אם החולה שרוי בפחד מחמת מצבו, או שהוא דואג שהטיפול בו לא יבוצע כראוי, נוכחות בן המשפחה עשויה להרגיע אותו ולהפיג את דאגתו.

כשמעיינים בדברי גדולי הפוסקים בדור האחרון, אנו מוצאים מעט חילוקים בדגשים השונים שבטעמים אלו, ויש בהבדלים אלו חשיבות. נביא חלק מהדברים:

בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ' סעיף פ"ב) כתב שמותר לקרוב משפחה [או לכל אדם אחר שהחולה נותן בו אמון] להתלוות לחולה שיש בו סכנה בנסיעה לבית חולים, גם אם יש במכונית אדם שיכול להושיט עזרה לעת הצורך, וכן מותר לקרוב משפחה לנסוע בעצמו לבית החולים כדי להיות עם החולה, אם יש בזה צורך לרפואתו של החולה, לדוגמה: אם הוא יוכל למסור פרטים חשובים הנוגעים לטיפול בחולה.

לפי זה, צריך לשער האם אמנם יוכל קרוב זה לסייע לחולה, או לא.

בשו"ת שבט הלוי (חלק ח' סימן ס"ה) כתב לענין זקן שנשלח בשבת לבית החולים ללא ליווי, שמותר לחלל שבת באיסור תורה כדי ליידע על כך את משפחתו, כאשר הדבר נוגע לטיפול בחולה, וכגון אם בני המשפחה יביאו רופא מומחה שאולי יעזור יותר להציל את חיי החולה, ובמיוחד כאשר מדובר בחולה זקן שיש רופאים הנוטים להתייאש מהר מהסיכוי להצילו.

לפי דגש זה, הקרוב שיכול להגיע הוא זה שיש לו את האפשרות להשפיע על הטיפול בחולה בצורה מעשית, כגון לדאוג לרופא יותר מומחה, או לדון עם הרופאים ולזרזם שיתנו טיפול טוב יותר.

בספר חוט שני (חלק ד' עמ' רמ"ב – רמ"ג) כתב שחולה שיש בו סכנה הנצרך לנסוע בשבת לבית החולים, מותר לחלל שבת כדי להודיע למשפחתו על מצבו כדי שיבואו לשהות עמו, הואיל ויתכן שיצטרכו את עזרת בן המשפחה או את הכרעתו בענין הטיפול. ובנוסף, עצם נוכחות בני המשפחה עשויה להביא לכך שהחולה יקבל טיפול טוב יותר.

שני שיקולים אלה גם הם מוסיפים על הראשונים – ובהם מודגשת היכולת של קרוב המשפחה לקבל החלטות ולסייע בדיונים, וכן מי שנוכחותו משפיעה על טיב הטיפול [לגבי זה, רוק הקרובים הבוגרים שמגיעים משפיעים על איכות הטיפול, כי אכן אינו דומה חולה שאין לו מבקרים, לחולה שיש לו מלווים הדואגים לו לצד מיטתו].

ובספר ארחות שבת (פרק כ' סעיף כ"ח) כתבו בעניין ההיתר להתלוות בשבת לחולה שיש בו סכנה, שהיינו כשהחולה זקוק למלווה, וכתבו שמצוי הדבר בילדים או בחולים תשושים וכן אם יש חשש שיתעוררו שאלות המצריכות שיקול דעת והמלוה עשוי לעזור בזה, וכתבו עוד (בהערה ל"ד) שהגרש״ז אויערבאך זצ״ל היה מורה שצריך להתלוות לרופא ולנסוע אתו כיון שיכול לזרזו שלא יתעכב.

בספר נשמת אברהם (מהדו"ב, חלק א' עמ' רל"ו) כתב בשם הגרי"י נויבירט זצ"ל שבמקרה של חולה שיש בו סכנה, מותר לבני המשפחה לחלל שבת כדי להגיע לבית החולים, משום שפשוט וברור שאינו דומה הטיפול בחולה שיש קרוב משפחה ליד מיטתו, לטיפול בחולה שאין לידו בן משפחה. ועיין עוד בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א' סימן קל"ב) ובספר אור לציון (חלק ב' פרק ל"ו תשובה כ"ג) שלגבי ליווי יולדת, הגבילו את ההיתר למקרה שהיא מבקשת את הליווי ומפחדת בלעדיו.

לגבי הטעם הכללי השני שמצינו בפוסקים, מקורות ההלכה מתחילים בדברי הביאור הלכה (סימן רע"ח ד"ה לכבות) שפסק שבכל חולה שיש בו סכנה שייך הענין של "יתובי דעתא" [יישוב דעתו של החולה], ולא רק ביולדת, ומותר לחלל שבת לצורך כך.

על בסיס זה, כתבו הפוסקים להתיר לבן משפחה לבוא בשבת להיות לצד מיטתו, משום שנוכחות בן משפחה לצדו של החולה, יש בה משום יתובי דעתא. למקורות עיין בקובץ אגרות חזון איש (חלק א' אגרת קמ"א), שו"ת אגרות משה (או"ח חלק א' סימן קל"ב), שמירת שבת כהלכתה (פרק מ' סעיף פ"ב, פרק ל"ב סעיף כ"ו), חוט שני (חלק ד' עמ' רמ"ד). ההיתר לחלל שבת במקרה זה הוא גם אם החולה עצמו אינו מבקש זאת [שמירת שבת כהלכתה (שם)]. ועיין בספר ארחות שבת (פרק כ' הערה ל"ב).

טעם היתר זה בפני עצמו אינו מספיק למצבים שבהם החולה מחוסר הכרה וכדומה, שאין בדבר ישוב דעתו להיות לצידו בשבת.

עוד נפקא מינה שיש מקום לדון בה היא לגבי חולה שכבר מאושפז בבית החולים זמן ממושך ואינו צפוי לעבור בשבת טיפול רפואי, אלא שהוא מעוניין שיקראו לבני משפחתו כדי שלא ישהה לבדו – שלכאורה אין לחלל שבת באיסור תורה כדי לקרוא לבני המשפחה, אך מותר לעבור על איסור דרבנן לשם כך, לדוגמה: לשלוח נכרי לקרוא להם או להסיעם. הטעם לכך הוא שאין צורך בבני המשפחה בכדי לסייע או לשפר את הטיפול [כמובן, לא בכל מקרה!], וגם יתובי דעתא של החולה פחות שייך כשמדובר באשפוז ממושך כשהחולה נמצא במצב סטטי. בעניין זה עיין שמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ב סעיף כ"ה ופרק ל"ח סעיף ג'), שו"ת שבט הלוי (שם). ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ח הערה כ"א) כתב שלפי מה שכתב בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן רצ"ג), מותר לישראל להצטרף לנכרי בנסיעה במכונית.

עוד יש לציין כי במקרה שהחולה עלול לפתח דליריום, ונוכחות בני המשפחה לצדו מפחיתה את הסיכון לכך (כפי שמצוי אצל זקנים, ובעיקר דמנטיים) – שמענו מרבינו מרן הגר"א וייס שליט"א, שמותר לשלוח נכרי לקרוא להם.

ואם יש רגלים לדבר שהשהייה לבדו מסוכנת עבורו ועלולה להביא למצב של ספק פיקוח נפש, מותר לחלל שבת גם על ידי ישראל כדי לקרוא ולהביא את בני המשפחה. עיין ערוך השלחן (סימן ש"ו סעיף כ'); חוט שני (חלק ד' עמ' רמ"ה); וכך כתב בשו"ת שבט הלוי (שם), שבכל מקרה שיש חשש ממשי שיסתכן בלי נוכחות קרוביו, יש לצדד להתיר לצורך כך אף איסור תורה.