רקע רפואי:

כאשר ישנו קושי במתן שתן, חוסר תחושת התרוקנות, אצירת שתן, מנסים לטפל בבעיה באמצעות תרופות ייעודיות.

כאשר התרופות אינן מועילות שוקלים לערוך ניתוח ערמונית, בו מסירים חלק מרקמת הערמונית עבור הגדלת שפירה של הערמונית (BPH). הניתוח הנפוץ הוא (TURP) ובשמו המלא: Transurethral resection of the prostate

בטכניקה זו מסירים דרך השופכה (ללא חתך חיצוני) חלק מרקמת הערמונית הפנימית, כדי להסיר את החסימה במעבר השתן.

בפעולה זו שתי שאלות מרכזיות עומדות בפנינו. הראשונה, האם אדם ייפסל לבוא בקהל בגין הניתוח. שנית, האם לאחר עריכת הניתוח, ישנה בעיה של הוצאת זרע לבטלה בקיום יחסי אישות. ראשית יש לבחון את הרקע הרפואי, ולאחר מכן ניתן יהיה לבחון את מכלול הסיטואציה מבחינה הלכתית. כדלהלן.

 

שפיכה נסיגתית (Retrograde Ejaculation):

במצב תקין, בזמן פליטת הזרע, ישנו מנגנון שרירי שסוגר את המעבר בין שלפוחית השתן לשופכה, וכך הזרע יוצא החוצה.

לעיתים לאחר הניתוח, מנגנון סגירה זה נפגע, ובזמן אורגזמה הזרע זורם אל תוך שלפוחית השתן במקום לצאת החוצה, תופעה הנקראת שפיכה נסיגתית (Retrograde Ejaculation).

במקרים אלו, פעולת האישות מתקיימת כדרך כל הארץ, וקיימת תחושת שיא (אורגזמה) רגילה, אלא שהזרע נפלט לכיס השתן והוא יוצא לאחר מכן בעת מתן השתן. אין פעולה מכוונת של השחתת זרע, אלא שינוי אנטומי-פיזיולוגי בלתי רצוני, המשפיע על מקום יציאת הזרע.

 

להלן איור להמחשת תופעת השפיכה הנסיגתית:

 

 

כרות שופכה:

איסור תורה לפצוע דכא וכרות שופכה לשאת אישה יהודייה כשרה. ככתוב: בספר דברים (כג, ב): "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'".

פצוע דכא וכרות שופכה הינם גברים שמערכת הרבייה (באשכים או באיבר המין) שלהם נפצעה באופן ההופך אותו לסריס.

המשנה במסכת יבמות (ח, ב) מפרשת: "איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד. ואם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר".

על פי המובא בתלמוד במסכת יבמות (עה, ב) נפסק בשולחן ערוך (אבהע"ז, ה, ב): "איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו; וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד שלו. ובג' אברים אפשר שיפסל הזכר: בגיד, בביצים, ובשבילים שבהם נתבשל שכבת זרע, והם הנקראים חוטי ביצים; וכיון שנפצע אחד משלושה איברים אלו, או נכרת או נידך, הרי זה פסול. כיצד? נפצע הגיד או נידך, או שנכרתה העטרה או למעלה מהעטרה, פסול. ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד, כשר".

מפסיקת השולחן ערוך עולה, כי פגיעה ב"שבילים שבהם מתבשל הזרע" הרי זה בכלל "פצוע דכא" שאסור לבוא בקהל.

לדעת שו"ת חשב האפוד (ב, ח) כל פגיעה בשבילים (צינורות) הזרע הרי הם בכלל פצוע דכא, הפוסלת את האדם מלבוא בקהל.

לדעת שו"ת חלקת יעקב (אבהע"ז, כט) פגיעה בשבילים (צינורות) פנימיים, נחלקו הראשונים האם זה פוסל את האדם מלבוא בקהל.

ברם לדעת החזון איש (אבהע"ז, יב, ז)[1] המציאות הפיזיולוגית כהיום שונה מהמתואר במשנה, ומתוך כך הסיק כי דווקא "שבילים" חיצוניים בכלל האיסור, אך פגיעה ב"שבילים" (צינורות) פנימיים, אינם פוסלים את האדם מלבוא בקהל.

בשו"ת שבט הלוי (ח, רסו, ג) הכריע הלכה למעשה[2], כי יש להקל כדעת החזון איש, ופגיעה בצינורות הזרע הפנימיים אינה פוסלת את האדם מלבוא בקהל ה'.  וכן הסיק בספר פתחי דעת (אבהע"ז, עמ' 102).

לפיכך, ניתוח הגדלה שפירה של הערמונית, אף במידה והיא עלולה לפגוע ביכולת תפקוד הרבייה של האדם, יש לצדד ולהקל שאינו נפסל בכך מלבוא בקהל, היות ומדובר על "שבילים" בתוך הגוף.

 

*     *     *     *     *

 

איסור הוצאת זרע לבטלה – רקע ההלכתי:

איסור הוצאת זרע לבטלה אינו מופיע בתורה במפורש, חרף זאת מובא בתלמוד ובהלכה כי הוא איסור חמור מאד.

התלמוד במסכת יבמות (לד, ב) ובמסכת נידה (יג, א) לומד איסור זה מפרשת בני יהודה, בכתוב (בראשית, לח, ט): "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתׇן זֶרַע לְאָחִיו".

בתלמוד במסכת נדה (יג, ב) מופיע כי הציווי (שמות, כ, יב) מעשרת הדיברות "לא תנאף" נדרש: "לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל".

במסכת עבודה זרה (כ, ב) הגמרא דורשת את הפסוק (דברים, כג, י) "ונשמרת מכל דבר רע", "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה".

 

חומרת האיסור:

חכמים הפליגו בלשונם בחומרת האיסור ואמרו בתלמוד במסכת נדה (יג, א): "כל המוציא שכבת זרע לבטלה, חייב מיתה… וכאילו שופך דמים… וכאילו עובד עבודה זרה".

בסגנון זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (אה"ע כג, א): "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה".

 

תוקף האיסור:

לדעת הסמ"ק (רצב) והאור זרוע (א, קכד) איסור הוצאת זרע לבטלה הינו איסור תורה. וכן נראה דעת המגן אברהם (ג, יד), ושו"ת אגרות משה (אה"ז, ג, יד)[3].

ויש פוסקים הסוברים שהוא איסור מדרבנן, ראה ריב"ש (קעא) שנקט כי חכמים הפליגו בלשונם כדי לגדור את האדם מן העבירה[4].

וכן נראה בפירוש המשנה לרמב"ם (סנהדרין, ז, ד) שכתב כי חכמים: "האריכו לשון לאיים ולהפחיד כל המקשה עצמו לדעת והמוציא שכבת זרע לבטלה". וכן נקטו בשו"ת פני יהושע (מד); מי נדה (סימן קצה)[5].

 

יחסי אישות כשאין אפשרות הולדה:

בתלמוד במסכת יבמות (יב, ב) מובא כי ישנן שלוש נשים (קטנה מעוברת ומניקה) מותרות להשתמש במוך כדי להימנע מקליטת הריון.

על פי זה פסק הרמ"א[6] להלכה (אבהע"ז, כג, ה) "מותר לשמש עם קטנה ואיילונית, הואיל ומשמש כדרך כל הארץ".

המהרש"ל (ים של שלמה יבמות א, ח) מנמק את ההיתר להשתמש במוך לאותן שלושת הנשים: "ואין זה כמטיל על העצים, דסוף סוף דרך תשמיש בכך וגוף נהנה מן הגוף, ודמי למשמש עם הקטנה…".

מכך ניתן להסיק עיקרון כללי, שכאשר יחסי האישות מתקיימים כדרך כל הארץ, אין איסור של השחתה אף כאשר אין אפשרות הפריה בפועל.

 

אוטם/ קונדום:

בתשובותיו הרא"ש (לג, ג) מופיע אודות אשה שיש לה 'אוטם ברחם' (חסימה בנרתיק) המונע כניסת זרע ולעיתים אף ביאה גמורה, שאסור לשמש עימה מפני ש"לעולם זורה מבחוץ" ואין התשמיש "כדרך כל הארץ".

כך פסק השולחן ערוך להלכה (אבהע"ז, כג, ה): "אשה שיש לה אוטם ברחם, ועי"כ כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ ואסור".

על פי זה בשו"ת מהרש"ם (א, נג; ג, רסח, בהגה"ה) אסר להשתמש בקונדום, אף כאשר ישנה סכנה שהאשה תיכנס להריון[7].

כעמדה זו הכריעו להלכה בשו"ת דובב מישרים (א, כ) וכתב על המהרש"ם: "וידוע רב חילו ותקפו מהגאון שר התורה הזה בכחא דהתירא, ואם הוא ירא להחליט לקולא, על כן גם אני ירא להקל בזה".

כן הכריעו להלכה רוב מניין ובניין של הפוסקים, ראה: שו"ת מנחת שלמה (ג, קג, טז); שו"ת שבט הלוי (ט, רסה); נשמת אברהם בשם הגרי"ש אלישיב (ה, טז, 2, עמ' קמג); שמש ומגן (ד, עה); דבר חברון (אה"ע ח).

במקרים קיצוניים של סכנה בלבד, יש שצידדו להקל, ראה: שו"ת אחיעזר (ג, כד, ה), שכתב: "על כל פנים יש לומר דאיסור תורה ליכא, ואינו אלא מדברי סופרים, ומשום מצות עונה התירו".

פוסקים נוספים צידדו כדעה זו, ראה: שו"ת צפנת פענח (קס"ד); שו"ת ציץ אליעזר (ט נא, שער ב, פרק ב; כ, נ)[8]. וכן שמעתי ממו"ר הגר"י ישראל גנס שליט"א.

 

מצב רפואי בלתי רצוני:

בנדון שאלתנו אודות שפיכה הפוכה בגין הטיפול הרפואי, האם יציאת הזרע לכיס השתן (ולא לרחם האשה) האם זה נכלל באיסור השחתה זרע לבטלה, היות ובסופו של דבר הזרע אינו מגיע לרחם האשה.

מצאתי שני גדולי עולם שהתייחסו לשאלו זו, בשו"ת מנחת יצחק (י, קל) צידד להקל שאין בכך חשש זרע לבטלה. וכן הכריע להלכה בשו"ת ציץ אליעזר (יד, צה).

להלן סיכום הנימוקים להתיר:

• יחסי האישות מתקיימים כדרך כל הארץ[9].
• בני הזוג מקיימים בכך מצוות עונה[10].
• הזרע אינו נשחת ארצה[11].
• האדם "אנוס" לגבי תוצאת השפיכה[12].
• זרע שאינו ראוי להוליד, אין איסור להשחיתו[13].
• זרע שאינו יוצא כדרכו, אינו נכלל באיסור השחתה[14].

 

מסקנה:

1. אדם שעבר ניתוח ערמונית אינו נפסל מלבוא בקהל.
2. בשעת קיום יחסי אישות אף שהזרע נפלט לכיס השתן, אין בכך חשש לאיסור הוצאת זרע לבטלה. בני הזוג ראשיים לקיים יחסי אישות מתוך שמחה ורוגע.

 

בברכה

איתיאל כ"ץ

 

 

 

[1] ראה שו"ת אגרות משה (ד, כח), כיצד הסביר את דברי החזון איש.

[2] ראה עוד ספר קהל ה' (עמ' 20-21).

[3] פוסקים רבים נקטו כעמדה זו, ראה:  הב"ח (או"ח ג, ו); פרי מגדים (או"ח, ג, אשל אברהם, ס"ק יד); תורת חסד (אה"ע מג, א-ב); חיים ושלום (ב, יח); עזרת כהן (לב); שו"ת שרידי אש (א, קסב); שו"ת מנחת יצחק (א, נ), שו"ת דברי יציב (אה"ע, לא).

[4] להלן לשון הריב"ש: "הפליגו להגדיל העון ההוא, כמו שעשו חז"ל, שאמרו (שבועות לט): שבכל עברות שבתורה נאמר בהן: ונקה, וכאן: לא ינקה; וכן, שנפרעין ממנו ומכל העולם. לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור, כמו באותן ג' עברות, וזה לא עלה על דעת שום אדם, ולא חשב אנוש. אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות, כדי שישמר אדם מהכשל בהן". וכך ברור למשל בשימוש בלשון "חייב מיתה" הנאמרת על מי שאוכל לפני שהתפלל ערבית (ברכות ד, ב) ומי שמורה הלכה בפני רבו (שם לא, ב). וכן אמרו (נדרים מ, א) שמי שאינו מבקר חולה, כאילו שופך דמים.

[5] כך נקטו: שו"ת היכל יצחק (ב, יז); שו"ת משיבת נפש (סימן יח); עולת יצחק (ב אה"ע, רמג); עזר מקודש (אה"ז, כג, ב); פסקים וכתבים (הגריא"ה הרצוג, ז, סב, אות א ואות טז); שו"ת באר משה (ה, קסג, אות יב); שו"ת בני בנים (ד, יט).

[6] וכן דעת השולחן ערוך, ראה ב"ש (כג, ב).

[7] המהרש"ם מחלק בין שימוש בקונדום שאסור לבין שימוש במוך שיש מקרים שהדבר מותר: "דהתם (במוך) שופך זרעו בתוך גוף הרחם אלא שנופל על המוך, מה שאין כן בנידון דידן שמוציא זרעו לתוך כיס המכסה כל האבר, והכיס חוצץ מסביב ואינו נוגע בגוף הרחם כלל – הוי הוצאת זרע לבטלה ממש. ואין שום צד להקל אלא משום פיקוח נפש, ובנידון דידן אין זה בכלל פיקוח נפש, שהרי בידה שלא תשמש והבעל בידו לגרשה, לכן ח"ו להקל, והמיקל בזה עתיד ליתן את הדין. ואף שהתורה התירה למחוק את שמו יתברך לעשות שלום וכו' אין ללמוד מזה להתיר בנידון דידן, דשאני התם שהוא רק פעם אחת ולא להתיר לעשות כן בתמידות. וכבר כתב הר"ן פ' יוה"כ דלעבור על לאו כמה פעמים חמור מלעבור באיסור סקילה פעם אחת".

[8] בשו"ת אגרות משה קיימת לכאורה סתירה אודות שימוש בקונדום במצבי סכנה, בשו"ת אגרות משה (אה"ע א, סג) הוא מצדד להקל בשעת סכנה, ואילו באהע"ז (ג, כא) ובאהע"ז (ד, סז) הוא מכריע לאיסור באופן גורף.

[9] שו"ת מנחת יצחק (י, קל).

[10] שו"ת ציץ אליעזר (יד, צה).

[11] חזון איש (נשים, לו, ב); שו"ת ציץ אליעזר (יד, צה).

[12] על פי שו"ת אגרות משה (אבהע"ז, א, סג, ג).

[13] אמרי אש (יו"ד, סט); שבט סופר (אה"ע, א'); שו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ג, או"ח, נא).

[14] שו"ת ציץ אליעזר (יד, צה).