לא מוגה

השבת אבידה

עקרונות והלכות

 

יסוד המצווה:

א. מצווה מהתורה[1] להשיב אבידה של יהודי לבעליה, ויש בה מצוות 'עשה' ו'לא תעשה'[2]. ובכלל זה, מצווה להכריז[3] ולטפל באבידה עד שהיא תושב לבעליה[4].

 

יעוד המצווה – תועלת היישוב:

ב. היות והשכחה והאבדון מצויים, המצווה נועדה לשמר את רכושו של האדם, אף כאשר הרכוש נאבד מתחת ידו[5].

 

מעלים עין:

ג. המעלים עינו מן האבידה, עובר על איסור ומבטל מצוות עשה[6]. ראה להלן סעיף ח-ט.

 

מניעת נזק:

ד. מצווה למנוע היזק מרכושו של יהודי, כחלק מחובת 'השבת אבידה'[7].

 

אבידת קרקע:

ה. מצוות השבת אבידה קיימת אף במקרקעין[8]. לפיכך חובה למנוע כל מפגע או נזק הפוגע או שעשוי לפגוע אף ברכוש המקרקעין של יהודי[9].

 

אבידת הגוף והנפש:

ו. חובה להציל[10] ולרפא[11] אדם מישראל הנמצא בסכנה, כחלק מצוות 'השבת אבידה' הכוללת אף הצלת גופו ונפשו של יהודי[12].

ז. מצווה וחובה להציל יהודי[13] מן החטא, בקל וחומר מחיוב השבת גופו וממנו[14].

 

דירוג חיובי ההשבה:

ח. מעת ראיית האבידה, חלים שני חיובים[15]:

1. איסור התעלמות מהאבידה – "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"[16].
2. חיובי טיפול והשבה – "הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ"[17].

יש הסוברים[18] כי איסור התעלמות חל מעת ראיית האבידה, ואילו חובת השבה חלה רק מעת הגבהת האבידה.

 

גזלת אבידה:

ט. המגביה את האבידה על מנת לקחתה, בעוד שהבעלים לא התייאש ממנה[19]:

1. עובר על איסור 'לא תגזול'.
2. עובר על איסור "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".
3. ביטל מצוות עשה של "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ".

י. הגביה את האבידה על מנת לגוזלה ולאחר זמן שב בתשובה והחזירה לבעליה, איסור גזל תוקן, היות שהגזל ניתן להישבון. אך איסור "לא תוכל להתעלם" אינו בר תיקון[20].

 

יאוש מדעת:

יא. בעלות האדם על רכושו, קיימת אף כאשר הרכוש אינו נמצא ברשות הבעלים.

יב. רכוש שאבד והבעלים מודע לכך ומתייאש ביודעין, כלומר שהוא מאבד תקווה ממימוש בעלותו, הרכוש נעשה הפקר[21], והמוצא רשאי לקחת לעצמו[22].

 

יאוש שלא מדעת:

יג. רכוש שאבד בלא ידיעת הבעלים, והמאבד טרם התייאש מהרכוש, אף כאשר אין ברכוש סימן[23] ויש להניח שכאשר המאבד יגלה שהרכוש נאבד ממנו הוא יתייאש מיד, המוצא אינו רשאי לקחת לעצמו, ועליו להחזיר למאבד[24].

 

יאוש מאוחר:

יד. מציאה שנלקחה לפני שהבעלים התייאש, אף שלבסוף הבעלים התייאש, אסור למוצא להחזיקה ועליו להחזירה למאבד, היות שלקחה בתחילה באיסור[25].

 

יאוש מאוחר כשנמצא ב'חצר':

טו. אבידה [שאין בה סימן] שנמצאה בחצרו של אדם, ולאחר זמן המאבד התייאש ממנה, רשאי בעל החצר לקחתה, היות ואינו חפץ שהחצר תזכה באבידה כל עוד המאבד לא התייאש [ואין זה נחשב שלקחה בתחילה באיסור][26].

טז. כמו כן, אבידה [שאין בה סימן] שנמצאה בבית הכנסת או בחצר של הקדש, רשאים הגזברים לקחתה כאשר חלף זמן שהמאבד ודאי התייאש, היות ואין 'חצר' הקדש קונה בתחילה [ואין זה נחשב שלקחוה בתחילה באיסור][27].

 

יאוש מרכוש הנמצא ברשותו:

יז. יאוש[28] מרכוש הנמצא ברשות האדם, נחלקו הפוסקים האם הוא תקף[29].

 

ספק אבידה:

יח. הלוקח מציאה שיש ספק האם ניתן לקחתה או שחובה להחזירה, ולא ניתן לאתר את המאבד, יניחה ברשותו עד שיבוא אליהו[30].

 

השתמשות בספק:

יט. כאשר ההלכה קובעת כי האבידה תהייה 'מונחת עד שיבוא אליהו', העלו הפוסקים[31] כי המוצא רשאי לכתוב למזכרת את פרטי האבידה (סימנים/ שווי וכדו'), כדי שיוכל בעתיד להשיב את דמיה למאבד, ולאחר מכן יהיה מותר למוצא להשתמש באבידה לצרכיו.

 

תנאי חיוב השבת אבידה

 

א. שמונה עקרונות קיימים לחיוב השבת אבידה[32]:

1. מיקום המציאה.
2. אפיון הסיטואציה.
3. אבידה / הנחה.
4. דעת הבעלים.
5. ערך האבידה.
6. סימן והיכר.
7. מעמד המוצא.
8. לאום המאבד.

 

1. מיקום המציאה:

אזור יהודי:

ב. אבידה הנמצאת באזור שרוב התושבים יהודים, או שמחצית מהתושבים יהודים, חובה להכריז על המציאה ולהשיבה לבעליה[33].

 

אזור שאינו יהודי:

ג. אזור שרוב התושבים אינם יהודים, והאבידה נמצאה במקום שרוב הנמצאים בו יהודים, חובה להכריז ולהשיבה לבעליה[34].

 

לפנים משורת הדין:

ד. אזור שרוב התושבים אינם יהודיים, והמאבד היהודי הציג סימנים שזאת אבידתו, מעיקר הדין אין חובה להשיב לו את האבידה, אך טוב וישר לנהוג לפנים משורת הדין ולהחזיר[35].

כאשר מוצא האבידה דחוק מבחינה כלכלית (עני), ואילו מצבו הכלכלי של המאבד טוב (עשיר), אין צורך להשיב את האבידה אף לא לפנים משורת הדין[36].

 

2. אפיון הסיטואציה:

ה.  בכל סיטואציה יש לבחון לפי העניין האם העובדות בשטח מעידות שאכן מדובר על אבידה[37].

כגון[38], בעלי חיים המשוטטים במרחב הציבורי, כאשר מדובר בשעות היום, ובאזור מגורים, ובאופן שאינו מעורר חשד – אינם נחשבים כאבידה.

ברם, כאשר נמצאו בלילה, או שדרכם מובילה למחוץ אזור המגורים, או שנראו משוטטים מספר פעמים או כל סיטואציה המעוררת חשד – הרי זו אבידה וצריך להכריז.

לפיכך, חפצים ורכוש שהנוהג המקובל במקום מציאתם להשאירם מחוץ לבית, כאופניים, עגלת תינוק וכדו', אינם נחשבים כאבידה. אך כאשר אין רגילות בכך, או שהם עלולים להנזק או להיגנב, צריך להכריז ולהשיבם לבעליהם[39].

 

3. אבידה / הונחה:

ניכר שנאבדה ולא הונחה:

ו. חיוב השבת אבידה חל כאשר ניכר שהמציאה נאבדה שלא מידיעת הבעלים, כגון שניכר שהיא נפלה או נשכחה. אך כאשר ניכר שהיא הונחה ביודעין, אסור לגעת בה אף כשאין בה סימן[40].

 

ספק נאבדה או הונחה – דעת השולחן ערוך:

ז. כאשר ישנה אי ודאות האם המציאה הונחה ביודעין או נאבדה בלא ידיעת הבעלים, אסור לגעת בה, וצריך להכריז עליה[41].

הגביהה את האבידה, יש להבדיל בין המקרים הבאים[42]:

כאשר יש בה סימן, עליו להכריז כדי להשיב למאבד, ואסור להחזירה למקום שנמצאה. כאשר אין בה סימן, אין צורך להכריז ורשאי לקחת לעצמו.

 

ספק נאבדה או הונחה – דעת הרמ"א[43]:

ח. כאשר יש ספק האם המציאה נאבדה או הונחה במקום שנמצאה, ישנם שלוש דרגות[44]:

מקום שמור – כאשר המקום בו נמצאה האבידה שמור, לא יגע במציאה. בדיעבד כשהגביהה והביאה לביתו, אם יש בה סימן, יכריז. וכאשר אין בה סימן, יהא מונח עד שיבוא אליהו.  הגביהה וטרם הגיע לביתו, יחזור ויניח את המציאה היכן שמצאה.

מקום הפקר שאינו שמור – יש להבדיל: כאשר יש בה סימן, עליו להכריז ולהשיבה לבעליה. כאשר אין בה סימן, אף שודאי הונחה ביודעין, רשאי לקחתה לעצמו.

מקום ממוצע (משתמר קצת) – כאשר יש במציאה סימן, עליו להכריז ולהשיבה לבעליה. כאשר אין במציאה סימן, לא יגע. הגביהה וטרם הגיע לביתו, לא יחזיר למקום שמצאה, אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו.

 

4. דעת הבעלים:

'אבידה' מדעת בעליה:

ט. אבידה – הינה רכוש שנאבד בלא ידיעת הבעלים. כאשר הרכוש נאבד בידיעת הבעלים, אין זה נחשב אבידה, ואין צורך להחזיר לבעלים[45].

לפיכך[46], המשחרר בעל חיים במקום במרחב הציבורי, או המשליך את ארנקו במרחב הציבורי, אין זה אבידה, ואין צורך להחזיר לבעלים.

י. רכוש שנאבד בידיעת הבעלים, לדעת השולחן ערוך[47], אף שאין צורך להחזירו לבעלים, אסור למוצא לזכות ברכוש לעצמו. לדעת הרמ"א[48], רשאי המוצא לקחת לעצמו מן ההפקר[49].

 

5. ערך האבידה:

שווה פרטוה:

יא. הלכות אבידה קיימים, רק כאשר ערך האבידה שווה לפחות פרוטה[50], בזמן שנאבדה ובזמן שנמצאה[51].

 

מדד השווי:

יב. ערך האבידה נמדד לפי השווי הקיים בעולם המסחר[52]. יש הסוברים כי ערך האבידה נמדד לפי דעת הבעלים[53]. כלומר, רכוש החשוב לבעלים כשווה פרוטה, יש בו דין אבידה אף שבעולם המסחר אינו שווה פרוטה[54].

 

6. סימן והיכר:

אבידה שיש בה סימן:

יג. חובת השבת אבידה חלה, כאשר יש באבידה סימן מזהה[55], שבאמצעותו ניתן לשייך את האבידה למאבד. כגון[56], סימן באבידה עצמה, מיקום, מנין, מידה ומשקל.

 

אבידה שאין בה סימן:

יד. אבידה שנמצאה ואין בה כל סימן מזהה, ויש להניח שהמאבד התייאש, רשאי המוצא ליטול את האבידה לעצמו[57].

 

חשש רמאות:

טו. היות וישנם רמאים המנפיקים סימנים בכזב, תקנו חכמים שעל המאבד להביא עדות שהוא אדם נאמן[58]. יש הסוברים[59], כי במידה והמאבד מציג סימן מובהק, יש להשיב לו את האבידה אף ללא עדות על נאמנותו.

 

טביעת עין – תלמידי חכמים:

טז. אבידה משומשת[60] שאין בה סימן, אך ניתן לזהותה באמצעות טביעות עין, במידה והמאבד הינו תלמיד חכם ותיק[61], המזהה שהיא שלו, יש להחזירה לו.

זאת בלבד[62] שהאבידה נמצאה במקום שמצויים תלמידי חכמים[63], אך במקום שאין מצויים תלמידי חכמים, אין חובה להכריז, ורשאי המוצא לקחת לעצמו.

 

7. מעמד המוצא:

זקן ואינה לפי כבודו:

יז. אדם שמעמדו מכובד שמצא אבידה, כגון, חכם או זקן מכובד, ואילו האבידה הייתה שלו, לא היה טורח לקחתה מפאת כבודו, פטור מלהשיבה אף לאחרים[64].

 

ישרות / לפנים משורת הדין:

יח. דרך טובה וישרה, לטרוח ולהחזיר אבידה למאבד, אף כשהמוצא אדם מכובד שלא היה טורח לקחתה לעצמו מפאת כבודו[65].

יש החולקים[66] ואוסרים[67] עליו לטרוח ולהחזירה, היות שאינה לפי כבודו. במידה וחפץ לנהוג לפנים משורת הדין, רשאי לתת את שוויה למאבד[68].

 

8. לאום המאבד:

יט. חובת השבת אבידה חלה, כאשר המאבד הינו יהודי.

כ. אבידה השייכת לאינו יהודי[69], יש להבדיל בין המקרים הבאים[70]:

א. באופן כללי – אסור להחזיר היות והוא ויש בכך חיזוק עוברי עבירה, ורשאי המוצא לקחתה לעצמו.

ב. כאשר יתקדש שם שמים – המחזיר הרי זה משובח.

ג. במידה והמוצא לא יחזיר יווצר חילול השם – אסור לקחתה וחייב להחזירה.

 

אבידה שנמצאה במרכזי רפואה, רשויות וחברות

 

רשות העומדת לשימוש ציבורי:

א. אבידה שנמצאה במקומות העומדים לרשות הציבור, שאינם בבעלות פרטית או ציבורית, כמו בריכה עירונית, מרכז קניות, בתי חולים וכדו', כאשר אין נהלים מטעם ההנהלה, וחלף זמן והאבידה לא נלקחה, רשאי המוצא לקחתה[71].

אבידה שנמצאה במחלקה סגורה או בחדר פרטי של חולה מאושפז, צריך לפנות לצוות הביטחון וליידע אותם אודות האבידה, ולהחזירה למאבד.

ב. במקומות אלו, ראוי ונכון שההנהלה תפרסם במקום ניכר נוהל אבידות[72]. כגון, 'אבידה שלא תידרש לאחר 30 יום, ההנהלה רשאית לנהוג בה כרצונה'.

ג. הנהלה שפרסמה מודעה במקום ניכר אודות נוהל אבידות (ורוב המבקרים במקום מודעים לכך[73]), כאשר תמצא אבידה רשאית ההנהלה לנהוג כפי המופיע במודעה[74].

 

בית כנסת ובית מדרש:

ד. אבידה [שאין בה סימן] שנמצאה בבית כנסת או בית מדרש, רשאי המוצא לקחתה, ואין רשות בית הכנסת ובית המדרש זוכה באבידה[75].

יש שכתבו[76] כי בית כנסת או בית מדרש השייכם לבעלות פרטית, רשאי הבעלים ובאי כוחו (גבאים/ אחראיים) לעשות באבידה כרצונם[77].

 

אחריות על האבידה:

ה. המוצא אבידה חייב לטפל בה עד שתחוזר בבטחה למאבד[78] או לרשותו[79].

ו. החזיר המוצא את האבידה למקום שנאבדה (מקום שאינו שמור), וניזוקה, חייב באחריותה[80].

ז. פשע המוצא ולא טיפל במציאה כראוי לה, חייב בתשלומי הנזק[81].

 

מסירה לרשויות החוק:

ח. המוצא אבידה עליו להכריז לטפל ולשמור על האבידה[82] בעצמו[83].

ט. מסירת אבידה שנמצאה במרחב הציבורי למחלקת האבידות בתחנת המשטרה, אינה בהכרח נחשבת שמירה כדין. היות ונהלי הממסד אינם בהכרח פועלים כדרישות ההלכה, ויתכן שהאבידה תימסר שלא למאבד[84].

היות והנסיון הוכיח שהמסירה למשטרה מגדילה את הסיכויים שהאבידה תושב למאבד[85], במידה ויש לאבידה סימן היכר, ניתן למוסרה למשטרה ולהניח שהאבידה תושב למאבד[86].

במידה וניתן לדווח למשטרה על האבידה, ולשמור אותה בעצמו, עדיף[87].

 

רשתות תחבורה:

י. אבידה שנמצאה בחברת תחבורה (אוטבוס/ רכבת/ מטוס), ניתן למוסרה למחלקת האבידות של החברה, אף כאשר נהלי החברה אינם פועלים כדרישות ההלכה, היות והנוסעים משתמים בשירותי ההסעה על דעת נהלי החברה[88].

יא. אין למסור את האבידה לנהג או לפקח זוטר, היות ואין זו הנחה במקום משתמר[89].

 

הכרזה:

יב. משחרב המקדש[90] קבעו חכמים שיש להכריז על מציאת האבידה בבתי כנסיות ובתי מדרשות[91], שישנה סבירות שהמאבד יגיע לשם[92].

יג. בימינו המנהג לפרסם את מציאת האבידה באמצעות מודעות והודעות, באופן האופטימלי שיתוודע למאבד.

לפיכך, יש לפרסם, בבתי כנסיות, מודעות רחוב, לוח מודעות בבניינם, מכולות שכונתיות[93], עיתונים[94], מקומונים, קבוצות מדיה ורשתות חברתיות[95].

יד. אין המוצא רשאי לתבוע מהמאבד את עליות פרסום ההודעה[96].

טו. אין משך זמן קצוב לפרסום, כל שההודעה פורסמה במקומות ציבורים, שיש להניח שהמאבד אמור להתוודע לכך, די בכך[97].

 

————————————————————————————

[1] "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים, כב, א); "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות, כג, ד).

[2] "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ, לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים, כב, ג).

[3] שו"ת חתם סופר (אבן העזר, ב, קמד): "מצות עשה שחייבתנו תורה להכריז על אבידה ולפרסם ברבים"; קרית ספר (גזילה ואבידה, יג). מדברי תוספות (בבא בתרא, כג, ב, חוץ) משתמע כי בעיר שרובה כותים אף שמעיקר הדין היה צריך לתלות ברוב, צריך להכריז מתקנת חכמים כדי לזכות במצוות השבת אבידה.

[4] שולחן ערוך (רנט, א).

[5] ספר החינוך (כי תצא, תקלח-תקלט). המאירי (בבא קמא, קיג, ב) מסביר כי "כל מציאה מקצת קנין הוא, וחזרתה אפילו לישראל דרך חסידות היא". בעלי החסידות והמחשבה כתבו (יהל אור, תהילים, קיט, תעז) כי מצוות 'השבת אבידה', מבטא בצורה סמלית את הקשר של עם ישראל עם הקב"ה. על פי המקרא בירמיהו (נ, יז): "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל" – עם ישראל אבוד בין אומות העולם. על פי המקרא בתהילים (קיט, קעו): "כִּי מִצְוֺתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" – קיום התורה והמצוות משמשות כסימנים, ובכך יזכו ל: "בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ" – תופיע ה'מציאה' והגאולה.

[6] ראה שולחן ערוך (רנט, יז).

[7] מסכת בבא בתרא (נג, א); רשב"ם (שם); שולחן ערוך (רנט, ט; רצב, יז; רצג, ג).

[8] "לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ, לרבות אבידת קרקע" (בבא מציעא, לא, א). אף שהמקרקעין אינם יוצאים מרשות הבעלים, המפגע והנזק, פוגעים ביכולת השליטה של האדם על המקרקעין, והרי זה נחשב כאבידה (אבן האזל, גזילה ואבידה, יא, כ).

[9] שולחן ערוך (רנט, יז).

[10] שולחן ערוך (חו"מ, תכו).

[11] שולחן ערוך (יו"ד, שלו, ב-ג).

[12] מסכת סנהדרין (עג, א).

[13] בלבד שהוא נחשב 'אחיך'. אך אם אינו בכלל 'אחיך' יתכן שאין חובה להוכיחו ולהצילו מן החטא (מנחת חינוך, קדושים, רלט, ד).

[14] מנחת חינוך (קדושים רלט, ד).

[15] סמ"ע (רמט, א). כן הוא פשטות לשון הרמב"ם והשולחן ערוך (רנט, א).

[16] דברים (כב, ג).

[17] שמות (כג, ד).

[18] ט"ז (רנט, א).

[19] בבא מציעא (כו, ב); שולחן ערוך (רנט, א).

[20] תוספות (בבא מציעא, כו, ב); שולחן ערוך (רנט, א). ברם, לדעת הרמב"ם (גזילה ואבידה, יד, ו) אף איסור גזל אינו בר תיקון במקרה זה. הקצות החושן (רנט, א) והנתיבות המשפט (ביאורים, רנט, א) הביאו את דברי הרמב"ן (מלחמות ה', בבא מציעא, יד, ב, בדפי הרי"ף) שביאר, כי רק גזל רגיל ניתן להישבון, אך גזל אבידה אינו ניתן להישבון, היות שבאבידה ישנו דין מיוחד של הפקעת רשות הבעלים באמצעות 'יאוש', ולאחר 'יאוש' האבידה הגזולה נקנית לגזלן לחלוטין. לפיכך כאשר יחזיר אותה, הדבר יחשב כמתנה ולא כהשבת הגזילה.

[21] תומים (הובא בנתיבות המשפט, ביאורים, לז, יג); חידושי רבי שמעון יהודה הכהן שקופ (בבא מציעא, כב, א); ראה עוד: תלמוד ירושלמי (בבא מציעא ב, א).

ברם, לדעת נתיבות המשפט (שם) 'יאוש' אינו פועל מדין 'הפקר' אלא מ'גזירת הכתוב' מיוחדת בהלכות אבידה. מקור לדבריו מופיע בחידושי הרמב"ן (בבא מציעא, י, א) הכותב כי כאשר הבעלים התייאש מהרכוש, החפץ אינו עשוי לחזור לבעלים, ולכן התורה התירה לכל אדם לזכות בו.

הסבר נוסף מופיע בחזון איש (כלים, לא, ג; חושן משפט, בבא קמא, סימן ג). לדבריו, ייאוש משמעו אובדן בעלות בחפץ. כלומר, בעלות על חפץ תלויה ביכולת שליטה ובדעת הבעלים למימוש השליטה ברכוש. ויתור מודע של הבעלים על הרכוש, מייצר אובדן שליטה והעדר דעת למימוש הבעלות, ובכך הבעלות פוקעת מהרכוש.

[22] שולחן ערוך (רס, א).

[23] כאשר יש ברכוש סימן, הבעלים אינו מתייאש אלא לאחר זמן, וכאשר המוצא לקח את האבידה לפני היאוש, אף במידה והבעלים התייאש לבסוף, נאסר על המוצא להשתמש בה, היות ובאיסור היא הגיע לידו.

[24] כדעת אביי (בבא מציעא, כא, ב); רמב"ם (גזלה ואבידה, יד, ה).

[25] בבא מציעא (כא, ב): "באיסורא הוא דאתא לידיה"; שולחן ערוך (רסב, ג).

[26] מהרש"ל (הובא בש"ך, רסב, א); נתיבות המשפט (ביאורים, רסב, ב). ברם, לדעת הש"ך (רסב, א) האבידה נקנתה באמצעות החצר מיד בתחילה, ולפיכך, אסור לבעל החצר לקחת את המציאה, היות והגיע לידו בתחילה באיסור.

[27] שו"ת שבט הלוי (ט, שח); ונימק כי אף לדעת הש"ך, ב'חצר' של בית הכנסת והקדש להרבה פוסקים לא נאמר בה ההלכה שהיא זוכה מדין חצר.

[28] לדעת התומים (הובא בנתיבות המשפט, ביאורים, לז, יג) יאוש פועל מדין 'הפקר'. אך הנתיבות המשפט (שם) חולק וכותב כי 'יאוש' פועל מגזירת הכתוב, ולא מדיני הפקר. ולכן יאוש לא יועיל על רכוש הנמצא ברשותו של האדם.

[29] לדעת קצות החושן (רנט, א) דין יאוש באופנים מסוימים קיים אף ברכוש הנמצא ברשותו של האדם. ולדעת נתיבות המשפט (רנט, א) דין יאוש קיים רק על דבר שאינו ברשותו של האדם.

[30] ראה רמ"א (רס, י); רמב"ם (מלוה ולוה, טז, יא). מקור המושג, ראה בבא מציעא (לז, א; ג, א). אף כי בדיני ממונות צריך שני עדים, ביאר בספר קובץ שיעורים (בבא בתרא, תרמ) בשם הר"ן כי אבידה אינה נחשבת בחזקת מאן דהו, ובאופן זה אליהו יהיה נאמן בתורת עד אחד לברר של מי האבידה. הסבר נוסף (שם) כי אליהו יגלה את זהות המאבד, ואף כאשר ישנם חילוקי דעות, דבריו יהיו מוסכמים על כולם.

[31] שו"ת אגרות משה (ב, מה); השבת אבידה כהלכה (א, ט).

[32] על פי דברי השולחן ערוך (רנט, ב).

[33] בבא מציעא (כד); שולחן ערוך (רנט, ג).

[34] שולחן ערוך (רנט, ג).

[35] שולחן ערוך (רנט, ה).

[36] רמ"א (רנט, ה).

[37] רמ"א (רסא, ג).

[38] שולחן ערוך (רסא, א-ג).

[39] הרי הלכות (רסא, יח).

[40] שולחן ערוך (רס, ט). ונימוק השולחן ערוך (שם): "שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה. ואם יבוא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חברו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר לו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה, לפיכך אסור שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה".

[41] שולחן ערוך (רס, ט).

[42] שולחן ערוך (שם).

[43] הסמ"ע (רס, מז) מבאר כי הרמ"א והשו"ע נחלקו בשני עקרונות. 1) כאשר ישנו ספק האם המציאה נאבדה או הונחה, כאשר אין בה סימן, לשו"ע – זכה. לרמ"א – יהיה מונח עד שיבוא אליהו. 2) כאשר ישנו ספק האם המציאה נאבדה או הונחה, ויש בה סימן, לשו"ע – לא יגע. לרמ"א – צריך להכריז.

[44] רמ"א (רס, י).

[45] שולחן ערוך (רסא, ד).

[46] שולחן ערוך (שם).

[47] שולחן ערוך (רסא, ד).

[48] רמ"א (רסא, ד).

[49] כעמדה זו הכריע הש"ך (רסא, ג) להלכה. בהגהות אמרי ברוך (רסא, ד) כתב, שכאשר ניכר כי הבעלים הפקיר את הרכוש, לכל הדעות יכול המוצא לזכות לעצמו מן ההפקר.

[50] שווי פרוטה בימינו, הינה לערך מעט פחות מ: 13 אגורות (בית מדרש להלכה בהתיישבות).

[51] שולחן ערוך (רסב, א).

[52] נתיבות המשפט (קמח, א).

[53] חזון איש (חו"מ, בב"ק, ו, ג); אגרות משה (קונטרס דיני ומצוות השבת אבידה).

[54] ראה הרי הלכות (רסב, ג).

[55] שולחן ערוך (רסב, ג).

[56] שם.

[57] שולחן ערוך (רסב, ג).

[58] שולחן ערוך (רסז, ו).

[59] רמ"א (רסז, ו).

[60] ברם, בכלי חדש לא שייך טביעות העין, ורשאי המוצא לקחתה לעצמו (שולחן ערוך, רסב, כא).

[61] תלמיד חכם ותיק, הינו, הדובר אמת, ואינו משנה מן האמת כלל, למעט בדברי ענווה, צניעות, לתועלת (בבא מציעא, כג, א-ב).  כל תלמיד חכם הינו בחזקת ותיק שאינו משנה מן האמת, עד שיובא ראיה אחרת (רמ"א, רסב, כא). דין זה קיים אף בתלמידי חכמים בימינו (שבות יעקב, הובא בפתחי תשובה, רסב, ב), אף שסמ"ע (רסב) הסתפק האם דין זה קיים בימינו, הכריע הגר"מ פיינשטיין הובא בספר השבת אבידה כהלכה (עמ' נח), שהוא ספק תורה ויש להחמיר ולהשיב לתלמידי חכמים בטביעות עין אף בימינו.

[62] רמ"א (רסב, כא).

[63] כגון, בבית מדרש (רמ"א, רסב, כא).

[64] בבא מציעא (ל, א); שולחן ערוך (רסג, א).

[65] שולחן ערוך (רסג, ג).

[66] רמ"א (רסג, ג).

[67] היות ואינו רשאי לזלזל בכבוד תורתו (סמ"ע, רסג, ג; בשם הרא"ש).

[68] רמ"א (רסג, ג).

[69] המאירי (בבא קמא, קיג, ב) נימק דין זה בהסבר יסודי במצוות השבת אבידה: "אין אדם חייב לחזר אחר אבדתו כדי להחזירה לו, ולא עוד אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה, שמציאה מקצת קנין הוא וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת, וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולתו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו…".

[70] שולחן ערוך (רסו, א). יש לציין כי לדעת המאירי (בבא קמא, קיג, ב), הלכה זו אינה בהכרח נסובה על אינם יהודים בימינו, וז"ל: "…כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק".

[71] שו"ת שבט הלוי (ה, ריח), בהתבסס על דברי ערוך השולחן (חו"מ, קלו), ונימק: "… כנראה שכל מי שעוזב ספריו וחפציו במוסד שרבים שכיחי ויודע שיד הכל משמשים בהם, ובפרט ילדים שאין יודעים הלכה, הרי זה כעין אבידה מדעת…. והנסיון העיד שכל מי שלא בא בזמן קצר שוב אינו בא לעולם, והפקיר חפציו מדעת".

ברם בשו"ת מנחת יצחק (ח, קמו) העלה שאם מדובר בחפץ שאינו עשוי להתקלקל, ומצוי לרכוש אותו, על המוצא לרשום את השווי שלהם (לשימוש עתידי כאשר יתגלה זהות המאבד), ורק אז יהיה רשאי להשתמש בחפץ, כדין המוצא תפילין (שולחן ערוך, רסז, כא).

[72] שו"ת אגרות משה (חו"מ, ב, מה); שו"ת שבט הלוי (ה, ריח).

[73] אף במידה ויש להסתפק שאולי המאבד לא ראה מודעה זו, יש לתלות שהאבידה מרוב האנשים שכן ראו את ההודעה (שו"ת אגרות משה, ב, מה). מדבריו נראה כי כאשר זהות המאבד מוכרת וידוע שלא ראה מודעה זו, יש להשיב את האבידה. אך מדברי שו"ת שבט הלוי (ה, ריח; ראה לעיל הערה 71), נראה שאם אינו מחפש את האבידה יש להניח שהפקירה.

[74] שו"ת אגרות משה, ב, מה); שו"ת שבט הלוי (ה, ריח).

[75] משנה ברורה (קנד, נט). ונימק: "ולא אמרינן דיקנה החצר להקדש, דחצר קונה מטעם 'יד', ואין 'יד' להקדש". כתב נתיבות המשפט (פתיחה לס' ר) כי אף לדעת הרמב"ן שיש 'יד' להקדש, לגבי זכייה במציאה לכל הדעות החצר אינה קונה, היות שחצר פועלת אף מדין 'שליחות', ובמציאה אין שליחות של בעל הממון.

יש להעיר כי בקצות החושן (ר, א) פקפק בטעם זה, לדבריו בית כנסת ובית המדרש אינם נחשבים כרשות הקדש, אלא 'רשות השותפים' אשר מועיל בו זכיה, והטעם שאין רשות בית הכנסת ובית מדרש זוכה באבידה, בגלל שהאבידה הגיעה בתחילה לרשות באיסור (כלומר, שרשות השותפים זכתה באבידה עוד לפני שהמאבד התייאש. ראה לעיל הלכות יאוש, יד-טז). לפי טעמו יש להסתפק בבית הכנסת השייך לבעלות פרטית (פתחי חושן, ב, אבידה ומציאה, ט, יג, הערה לד-לה).

[76] תשובות והנהגות (א, תתיט).

[77] ראה לעיל הלכות יאוש (אות טו-טז).

[78] שולחן ערוך (רסז, א).

[79] טור (רסז, א): "כיצד מצוות השבת אבידה, אם הוא מכיר את הבעל יטפל עד שיגיענה לידו. לא הגיע לידו אבל נתנו לגינתו או לחורבתו, יצא, אף על פי שלא ידעו הבעלים, ובלבד שתהא משתמרת שם". וביאר הסמ"ע (רסז, א) שדין זה נלמד מהמקרא 'השב תשיבם', ריבתה תורה אפילו השבה שלא מדעת הבעלים, ובלבד שהוא מקום משתמר.

[80] שולחן ערוך (רסז, א).

[81] פתחי חושן (אבידה, ו, הערה ב).

[82] שולחן ערוך (רסז, א).

[83] נחלקו הפוסקים האם מותר למוצא למסור את האבידה לאדם אחר שישמור עליה (ראה אלו מציאות, ו, נז-נח).

[84] הגרש"ז אוירבעך זצ"ל, הובא בספר השבת אבידה כהלכה (עמ' קנג); תשובות והנהגות (ג, תסד).

[85] שו"ת עשה לך רב (ו, פד); דיני ממונות (ע. בצרי, ג' עמ' נ).

[86] פתחי חושן (אבידב, עמ' רסה-רסו).

[87] פתחי חושן (מציאה, ב, הערה נג).

[88] השבת אבידה כהלכה (ג, ה).

[89] השבת אבידה כהלכה (ג, ה).

[90] בבא מציעא (כח, ב).

[91] שולחן ערוך (רסז, ג). כתב הסמ"ע (רסז, ד): "דוקא בין מנחה למעריב או אחר יציאה מבית הכנסת, וכדי שלא להפסיק הציבור בתפילתם".

[92] שו"ת אגרות משה (או"ח, ה, ט, ח).

[93] שו"ת בני בנים (ב, מה).

[94] שו"ת חתם סופר (חו"מ, קכב).

[95] על פי שו"ת אגרות משה (חו"מ, ב, מה).

[96] שו"ת אגרות משה (חו"מ, ב, מה).

[97] שו"ת אגרות משה (חו"מ, ב, מה).