הלכות קיום מצוות המת
הלכות קיום מצוות המת – חו"מ ס' רנב
בעלות לאחר פטירה:
א. בעלות האדם על רכושו, קיימת בעודו בחיים. בעת פטירת האדם הבעלות על רכושו פוקעת, והיא מועברת ליורשיו.
ב. רשות נתונה לכל אדם, להחליט בחייו מה ייעשה עם רכושו. מלבד זאת, בזכותו של אדם לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו[1].
מקור למצווה:
ג. ביסוס למצוות קיום ציווי האדם לאחר מותו, מופיע בתורה בתגובת יוסף לבקשת אביו להיקבר במערת המכפלה: "וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ"[2].[3]
וכן בתיאור ביצוע בני יעקב את מצוות אביהם: "וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם"[4].[5]
נימוק המצווה:
ד. נימוק המצווה הינה עשיית חסד עם המת, שאין לאל ידו לקיים את רצונו, ויש בכך "חסד ואמת"[6].
מצווה לקיים דברי המת:
ה. אדם המצווה שיעשה ברכושו דבר מה, אף שציווה בהיותו בריא[7], מצווה[8] לכל אדם[9] לקיים את ציוויו לאחר פטירת המצווה[10].
ו. בניו של המצווה, צריכים לקיים את מצוות אביהם אף בגין מצוות כיבוד אב[11].
כפייה לקיום מצוות המת:
ז. בכח בית דין לאכוף קיום מצוות המת[12].
ח. יורשים שבטלו את מצוות המת, כגון שמכרו את הירושה בניגוד למצוות המת, פעולתם תקפה ולא ניתן לבטלה[13].
מצוות מת המבטלת דיני תורה:
ט. כאשר מצוות המת מבטלת מצווה מהתורה, מצוותו בטלה ואין לקיים ציוויו[14].
י. מוריש המצווה לחלוק נכסיו שלא על פי דיני ירושה, נחלקו הפוסקים האם בטל ציוויו[15].
החזקת הרכוש בידי נאמן:
יא. מצווה לקיים דברי המת, חלה, רק כאשר הרכוש הופקד לפני מות המצווה בידי נאמן (שליש) לשם כך[16]. נמצא הרכוש בידי הנאמן, שלא לשם מצוות המת, אין מצווה לקיים את דברי המת[17]. נימוק הדין מופיע בהערה[18].
יב. כאשר המת התנסח בפני יורשיו בלשון ציווי לתת לפלוני מרכושו, יש הסוברים כי מצוות קיום דברי המת תקפה, אף שהרכוש לא הופקד בידי נאמן[19].
ניסוח מצוות המת:
יג. מצווה לקיים דברי המת, חלה, רק כאשר המת התנסח בלשון ציווי. אך כאשר המת התנסח בלשון היגד[20] שבועה או נדר, היורשים פטורים מלקיים את דברו[21].
ציווי שאינו על העיזבון:
יד. מצוות קיום דברי המת, חלה רק כאשר הינה על עיזבונו של המצווה. ציווי על דברים אחרים, אין מצווה לקיים את דברו, אלא בתורת 'לפנים משורת הדין'[22].
לפיכך, ציווה המת, שילדיו ידונו בעת ריב לפני דיין מסוים, אינם צריכים לקיים מצוותו, אלא בתורת 'לפנים משורת הדין'.
ציווי שאינו ביד המצטווה:
טו. מצוות קיום דברי המת קיימת, כאשר הציווי נסוב על עזבון הנתון בידי המצטווה בלבד. ברם, ציווי הנתון לביצוע בידי אחרים איננו תקף, ואין מצווה לקיים את דברו[23].
לפיכך, מת המצווה את אשתו שלא תשיא את בתה לפלוני, רשאית הבת להינשא לפלוני, היות שהחלטת הנישואין נתונה בידי הבת, ולא בידי אמה אשת המת[24], מלבד הנימוק שאין מדובר על עזבונו של מת.
ציווי על הספד ומצבה:
טז. הנוטה למות וציווה שלא יספידהו, אין[25] להספידו[26].
יז. ציווה שעלות הקבורה לא תהיה מעיזבונו, או שלא יקימו מצבה על קברו, דבריו בטלים, וניתן לאכוף את היורשים לקוברו[27] ולהקים מצבה קטנה מתוך העיזבון[28].
יח. ציווה שלא יכתבו תארים במצבה, חובה להישמע למצוותו[29].
צוואה בעל פה:
יט. המצווה את בניו בעל פה, שיחלקו את ירושתו בשווה אף עם בתו, אף כאשר לא נעשה קנין כדין, מצווה לבנים לחלוק את הירושה בשווה עם אחותם[30].
צוואה משפטית:
כ. מוריש החפץ לחלק את עיזבונו שלא כחוקי הירושה המופיעים בתורה, עליו לערוך צוואה הלכתית בהתאם לדרישות ההלכה[31].
כא. העורך צוואה אזרחית כחוק אף שאינה כתובה כהלכה, יש שכתבו, כי בדיעבד ניתן להחשיבה בתורת ציווי, ולאכוף את היורשים לקיימה בתורת "מצווה לקיים דברי המת"[32].
ציווי על קבורה בארץ ישראל:
כב. המצווה לרבים שיעלו את גופתו לקבורה בארץ ישראל לאחר מותו, ומצביע לשם כך על חשבונות בנקים שכספו מופקד בהם, יש לאכוף את היורשים לקיים את מצוותו[33].
[1] שו"ת תשב"ץ (ב, נג). במושכל ראשון נראה כי זכות זו איננה נובעת מזכויותיו הקנייניות של המצווה ברכושו, אלא הינה חובה מוסרית המוטלת על היורשים לקיים את מצוות המוריש. ברם, מדברי ר"ת (גיטין, יג, א, ד"ה והא) השולל זכות זו בגרים, נראה כי המצע לזכות זו נובעת מזכותו הקניינית של המוריש ברכוש, שכתב: "…דכל דאיתיה בירושה מצווה לקיים דבריו, הואיל ולא פסק כוחו מאותו הממון, דמכוחו יורשין. אבל גר דליתיה בירושה, ופסק כוחו מממונו, אין מצווה לקיים דבריו".
[2] בראשית (מז, ל).
[3] מדרש הגדול (בראשית, מז).
[4] בראשית (נ, יב).
[5] מדרש הגדול (בראשית, נ, יב): "מכאן אמרו מצווה לקיים דברי המת". שו"ת מהרש"ם (ב, רכד, יב) בשם הרמב"ן.
[6] שו"ת שואל ומשיב (תניינא, סימן א): "נראה לפי עניות דעתי בזה, דהוא עניין חסד של אמת שעושין עם המתים, שהמת אין לו לעשות עוד, ומצווה לקיים דברי המת. וזה שביקש יעקב: 'ועשית עמדי חסד ואמת'". ראה עוד הערה 18 בשם השדי חמד.
[7] תוספות (כתובות, ע, א); שולחן ערוך (רנב, ב).
[8] לדעת התוספות (כתובות, פו, א, ד"ה פריעת) תוקף המצווה מדברי חכמים. לדעת הרמב"ן (ראה שו"ת מהרש"ם, ב, רכד, יב) תוקף המצווה הינו מדין תורה, והוא נלמד מהמקרא אודות צוואת יעקב אבינו: "וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם" (בראשית, נ, יב).
[9] שו"ת תשב"ץ (ב, נג).
[10] שולחן ערוך (רנב, ב; קכה, ח). קיום מצוות המת, נכללת במצוות הנחלה והורשה (תשב"ץ, ב, נג).
[11] פתחי תשובה (רנב, ג). הובא שם כי בשו"ת רעק"א (יו"ד, סח) הסתפק האם ישנה מצוות כיבוד אב במצווה שיש בה הוצאה כספית מתוך כספי הירושה. היות ונפסק להלכה (שולחן ערוך, יו"ד, רמ, ה, ח) כי הוצאות כיבוד אב, משל כספי האב. ובשעת הפטירה היורשים זוכים בכסף, והכסף נעשה שלהם ואינם מחויבים להוציא את הממון שלהם על כיבוד האב. אך יתכן, שמצוות האב גורמת שהבן אינו יורש את הכסף לחלוטין. כלומר, שעל הכסף חל חובה לקיים את רצון המוריש, ובכך הכסף אינו נחשב של הבן לחלוטין, וקיום מצוות האב, תחשב מכספי האב.
[12] במסכת גיטין (מ, א) מופיע כי המצווה בשעת מיתתו שיעשו קורת רוח לשפחתו, כופין את היורשים לקיים את מצוות המת. ראה עוד, שו"ת רעק"א (יו"ד, סח).
[13] רמ"א (רנב, ב). אך עברו על מצוות המוריש, ובטלו את המצווה לקיים את ציוויו.
[14] שו"ת מהרי"ט (ב, חו"מ, ו).
[15] לדעת המהרי"ט (ב, חו"מ, ו) אין תוקף למצוותו היות והיא סותרת דיני ירושה מהתורה. ברם, בשו"ת תרומת שי (תיז) מצדד כי כוונת המוריש שמצוותו תחול לאחר קיום מצוות ירושה מהתורה. כלומר, לאחר שהיורשים זכו בירושה על פי דיני התורה, חל עליהם מצווה לחלוק את הירושה כמצוותו, ואין בכך ביטול מצוות ירושה מהתורה. כעין זה מופיע בקצות החושן (רמח, ה): "… דמצוה לקיים דברי המת אינו קנין… אלא ע"כ כיון דאנן לא מסלקינן להו מירושתם אלא שאנו אומרים דעליהם מוטל לקיים דבריו". ראה עוד דברי התשב"ץ (ב, סימן נג) שכתב כי קיום מצוות המת "בכלל מצוות נחלות".
[16] תוספות (כתובות, ע, א); שולחן ערוך (רנב, ב; רנ, כא בשם י"א).
[17] רמ"א (רנב, ב). ברם, הר"ן (גיטין, ה, א, בדפי הרי"ף) מפרש את דברי התוספות (בכתובות, ע, א), שאין צורך שיושלש לשם כך, אלא העיקר שיהיה ביד אחרים ולא ברשות המצווה.
[18] המרדכי (בבא בתרא, תרכו) הובא במחנה אפרים (זכיה ומתנה, ל) כתב, כי מצוות קיום דברי המת חלה, רק כאשר לא הייתה אפשרות למת לבצע קנין. אך במידה והתאפשר למת לבצע קניין לפני מותו, אין מצווה לקיים את דבריו. כך נראה מפרשנות הר"ן (גיטין, ה, א, בדפי הרי"ף) בדברי ר"ת, שחלות המצווה לא קיימת אלא כאשר הדבר אינו ברשותו של המצווה. על פי דבריהם ניתן להציע כי הסיבה שחלות המצווה קיימת רק כאשר הרכוש הופקד בידי נאמן, נעוצה בכך שהרכוש אינו ברשותו של המצווה ואינו יכול לבצע בו הקנאה עבור אחרים.
נימוק נוסף מופיע בשדי חמד (?), וזה לשונו: "דעיקר דין מצוה לקיים דברי המת, הוא כדי שיהא לבו נכון ובטוח שיקיימו דבריו לאחר מיתה, ולא תיטרף דעתו כשיהיה נוטה למות בחשש שלא יקיימו דבריו. וטעם זה לא שייך אלא כשהניח הדבר ביד אחרים".
[19] ש"ך (רנב, ד). סמ"ע (רנב, ח). הנתיבות המשפט (רנב, ב) מבהיר כי עמדה זו מובאת בשולחן ערוך (רנ, כג) בשם יש אומרים, ואינה אמורה אלא כאשר הציווי נעשה בפני היורשים בלבד. ראה עוד פתחי תשובה (רנב, ג). יש לציין כי בשו"ת רע"א (קנ) מובא כי הרמ"א (תשובות מח) כתב שאין צורך כלל שהרכוש יושלש בידי נאמן כאשר היורשים קבלו לקיים את מצוות האב. וכן נקטו להלכה בשו"ת אגרות משה (??), ובשו"ת תשובות והנהגות (ג, תנח) שמצווה לקיים דברי המת, כאשר ציווה ליורשים אף שלא הופקד בידי נאמן.
[20] ראה ר"ן (גיטין, ה, א, בדפי הרי"ף); מחנה אפרים (זכיה ומתנה, ל); תשב"ץ (ג, קל).
[21] שולחן ערוך (רנב, ב). היות שהזכרת נדר ושבועה, אינם מייצרים קנין או שיעבוד ממוני, אלא חובה הלכתית של יישום הנדר והשבועה. חובה זו חלה על הנודר והנשבע בלבד ולא על הנכסים, לפיכך היורשים אינם מחויבים לקיים את הנדר ושבועות אביהם.
[22] פתחי תשובה (רנב, ג) בשם שו"ת שבות יעקב. הלכה זו מנוסחת יפה בתשובת התשב"ץ (ב, סימן נג): "…ותחילת כל דבר, אומר לך כי מה שכתבת בזה משום דמצווה לקיים דברי המת, ולפי דבריך בכל מת דעלמא, אפילו אינו אביו, יש מצווה לקיים דברו… דברים אלו הן בלא השגחה, שלא בכל דבר אמרו: "מצווה לקיים דברי המת", שאין האדם בשעת מיתתו נביא, ולא מלך ונשיא, שיצווה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המוות. ולא אמרו זה אלא כשציווה שיעשה מממונו כלום, שמצווה לקיים דברו, שהרי הממון שלו, יכול לצוות, וחייבין הכל לקיים דברו, ונכלל בכלל מצוות נחלות".
ראה להלן הערה 25, כי לדעת הסמ"ע, יתכן חובת קיום דברי המת אף שלא ברכוש.
[23] פתחי תשובה (רנב, ג) בשם הנודע ביהודה.
[24] שם.
[25] כתב הסמ"ע (רנג, סט) כי יש איסור להספידו, היות שההספד נועד [בעיקר] לכבוד המת, והוא מחל על כבודו "ומצווה לקיים דברי המת". נראה כי הסמ"ע לשטיתו (בסי' רנב, ח) כי כאשר המת ציווה, חלה מצוות קיום מצוות המת אף כשלא הופקד בידי נאמן.
[26] שולחן ערוך (רנג, ל).
[27] שולחן ערוך (רנג, ל).
[28] שו"ת חיים שאל (א, עא).
[29] שו"ת חיים שאל (א, עא), היות וחפץ במיעוט כבודו לשם כפרה.
[30] שו"ת תשובות והנהגות (ג, תנח), ונימק שחובתם בגין כיבוד אב. ואף מדין מצווה לקיים דברי המת, היות וציווה ליורשים, וכדעת הש"ך והסמ"ע (ראה לעיל הערה 19) שבאופן זה המצווה תקפה גם ללא הפקדה בידי שליש.
[31] נחיצות עריכת צוואה הינה גדולה, כפי שכתב החפץ חיים (שם עולם, ז): "בוודאי מחוייב לשית עצות בנפשו, ולעשות צואה, איך יתנהגו בנכסיו אחר פטירתו, כי אם אין אני מי לי". צוואה אזרחית אינה תואמת לדרישות ההלכה, והינה בעייתית מאד וכרוכה במספר בעיות הלכתיות, להרחבה ראה: תחומין (ד, עמוד 142), ירושת הבת (ולחידוש המנהג שטר חצי זכר), הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל.
[32] שו"ת אחיעזר (ג, לד/ ד, סה-סו) צידד לחדש, כי החזקת הצוואה על פי החוק האזרחי, נחשבת כמוחזקות ואין צורך בהפקדה בידי נאמן, ומצוות קיום דברי המת תקפה. וכן פסק בשו"ת חשב האפוד (קו), כי מינוי מנהל עיזבון בצוואה התקפה לפי הדין האזרחי תקפה כמי שהשליש בידי נאמן.
בשו"ת אגרות משה (אבה"ע, א, קד) העלה להכשיר צוואה שנערכה בערכאות, אף שנערכה ללא קנין כדרישות ההלכה (ראה רמ"א, רנז, ז). בהתבסס על תפישה מחודשת מאד, שעריכת צוואה כחוק הממשלתי הינה גמירות דעת גדולה מאד,. כלשונו: "… ואין לך קנין גדול מזה".
המנהג הרווח בבתי הדין הרבנים בישראל שלא להסתמך על צואה שלא נערכה לפי ההלכה. להרחבה ראה עוד תחומין (ז, עמ' 305) "צוואה שהופקדה בידי עורך הדין".
[33] שו"ת ציץ אליעזר (ז, מח, יא). להלן חלק מהנימוקים: א) היות וציווה זאת לכל, נחשב כמינוי אפוטרופוס לכל מי שייטול על עצמו לדאוג לכך. ב) ההצבעת על הבנקים, מתפרשת בעקיפין כהפקדת נאמנות לשם כך. ג) היות ומדובר בהוצאות "כבוד האחרון" הנכסים נחשבים עדיין ברשותו של המוריש, ולא הועברו לרשות היורשים. ד) הכבוד האחרון של נפטר, חורג מרשות הפרט, ומקבל אופי כללי, וביד בית הדין לקבל על עצמו אפוטרופסות לשם כך.
