בימינו, נפוץ מאוד השימוש בתרופות הרזיה. זכינו השבוע לקבל את תשובת מרן הגאב"ד הגר"א וייס שליט"א בשאלה האם יש להפסיק את התרופה לפני פסח ואנו מציגים אותה כאן עבור הציבור הרחב.

 

 

לכבוד ידיד נפשי ותלמידי המופלא

הרה"ג סוע"ה ר' ישראל מאיר מלכה שליט"א

בענין שאלתך בנוגע לתרופות ההרזיה מסוג GLP1 כגון אוזמפיק, וויגובי, ומונג'רו, אם מותר לקחתן בימים שלפני ליל הסדר.

אופן הפעולה של תרופות אלו, שהן מפחיתות מאוד את תחושת הרעב ויוצרות תחושת שובע מהיר אחרי אכילה מועטת, וכן היות שגורמות להאט את התרוקנות הקיבה, תחושת השובע ממושכת יותר.

רבים מהנוטלים תרופות אלו נמצאים במצב קבוע של תיאבון נמוך ביותר וע"י אכילה מועטת כבר מרגישים דחיה מלהמשיך לאכול, ומשום כך השימוש בתרופות אלו יעיל מאוד להורדה במשקל.

ושאלתך האם אדם שנוטל תרופה זו באופן קבוע וחושש שמא לא יוכל לקיים את כל מצוות האכילה שבליל הסדר, שהם ד' או ה' כזיתים מצה, ב' כזיתים מרור, ד' כוסות, וסעודת יו"ט, עליו להפסיק ליטול את התרופה שבוע או שבועיים לפני הפסח כדי להחזיר לעצמו את התיאבון, או דלמא הוא רשאי להמשיך לקחת את התרופה, ובאלו תנאים.

א

החיוב לדאוג להיות מוכן לקיום המצוה

ונראה לענ"ד שאדם שנמצא במצב שנטילת התרופה גורמת לו שלא יוכל כלל לאכול אפילו מקצת ממה שעליו לאכול ולשתות בלילה זה, וגם אם ידחוק עצמו לאכול הכל, יהיה זה בגדר של אכילה גסה כיון שנפשו קצה בזה, שבזה אינו יוצא יד"ח כלל, כמבואר ברשב"ם ובתוס' פסחים (ק"ז ע"ב), וכמ"ש הפמ"ג (סי' תע"ו א"א סק"ב), אכן עליו להפסיק לקחת את התרופה הנ"ל, כדי שיוכל לאכול את המצה והמרור ולשתות ד' כוסות.

דזה כלל גדול בהלכה שמוטל על האדם להשתדל לפני זמן קיום המצוה להיות מוכן לקיומה, ואף מי שהיה חולה לפני זמן קיום מצוה ובמצבו אינו יכול לקיימה, ובידו לטפל בסמים ורפואות ויוכל לקיים המצוה כתקנה, נראה לכאורה שזאת חובתו, ואם נמנע מכך אפשר שאינו חשוב אנוס [ואינו דומה למי שבתולדתו אינו יכול לקיים המצוה דאפשר שאינו חייב לשנות מתולדתו כדי לחייב עצמו כמ"ש התוס' בפסחים כ"ח ע"ב ויבמות ע' ע"א ואכמ"ל], וכ"ש בכה"ג שמצבו הטבעי תקין, והוא זה שבקום ועשה מונע מעצמו את האכילה ע"י תרופה זו, שחובתו להסיר מניעה מלאכותית זו.

והנה במנחת אשר עמ"ס פסחים (סי' ה'), ומנח"א במדבר (סימן כ"א) ודברים (סימן ע"ב) הבאתי מה שכתב הצל"ח בפסחים (ג' ע"ב) דמי שבדרך רחוקה אינו חייב להתקרב כדי לעשות את הפסח, והמנחת חנוך (במצוה ה') תמה עליו דודאי חייב לעשות כל השתדלות כדי שיוכל לקיים את מצות הפסח כמו שחייב לעשות כל הנצרך והמתחייב לקיים את כל מצוות ה'. וכשם שחייב אדם לעשות סוכה ולכתוב תפילין ומזוזה ולקנות ד' מינים וכדו' בכל מצוה ומצוה, ואם לא עשה כן ביטל מצות עשה, כך גם מי שבדרך רחוקה חייב להתקרב כדי לעשות את הפסח, ואם לא עשה כן ביטל מצות עשה.

וכתבתי שם את הנלענ"ד ביסוד הדברים, דמי שלא טרח בערב שבת ואין לו מה לאכול בשבת, ולא עשה סוכה ולא קנה ד' מינים ובבא זמן המצוה אין בידו לקיימה, באמת אינו מוגדר כמבטל מצות עשה, דאי אפשר לבטל מצוה טרם הגיע זמנה, וכאשר הגיע זמן המצוה אנוס הוא ואין בידו לקיימה. ומשום כך נראה דאינו מבטל מצות עשה, אך מ"מ עבר על רצון התורה, דפשוט הדבר שעל האדם לטרוח בער"ש כדי שיאכל בשבת ומוטלת עליו חובה להיות חכם שעיניו בראשו ולהכין את כל הנדרש והנצרך כדי שיוכל לקיים מצוותיו כראוי.

וכבר הארכתי ביסוד גדר זה דחיוב לעשות רצון התורה במנחת אשר לדברים (סימן ע"ה), ועי"ש שדנתי דאפשר שזה בכלל ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת וארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, ואכמ"ל.

סוף דבר פשוט וברור דחיוב הוא לעשות את הנצרך כדי שיוכל לקיים את כל מצוות ה' וחייב להשתדל בזה אף טרם הגיע זמן המצוה, אך אין זה מצד עצם חיוב מצות העשה, אלא משום שזה רצון ה' שבני ישראל יקיימו את כל מצוות ה' כפי שציוונו ולשם כך צריך להשתדל בעוז שיהיה בידו לקיים מצוותיו.

ואף שלכאורה יש מקום לחלק בין כל הנצרך לקיום המצוה באופן טבעי כגון קניית לולב ובניית סוכה לנידון דידן שאיננה השתדלות טבעית, באמת נראה יותר דאף זה חיוב גמור, דעל האדם לעשות את כל הנדרש והנצרך מבעוד מועד כדי שיהיה בידו לקיים את כל מצוות ה'.

וכבר ביארתי במנחת אשר בראשית (סי' נ"ח) לגבי הצער שעל האדם לקבל על עצמו כדי לקיים מצוות ה', דעל האדם לקבל ע"ע צער בעלמא או חולי קל בר חלוף כדי לקיים את מצות ה', וע"ע מה שביארתי בזה בהגדה של פסח מנח"א (מוציא מצה), ומשו"כ למרות שהפסקת התרופה והחזרה אליה עלולה להיות כרוכה בתופעות לוואי שאינן נוחות ונעימות, כ"ז בכלל חובת האדם לקיום המצוות המוטלות עליו.

ב

במקום חולי

ואמנם כ"ז כלפי המקרה המצוי שהשימוש בתרופות אלו הוא לצורך שיפור הבריאות, אך רבים מהזקוקים לתרופות אלו סובלים ממשקל מופרז וכרוני המזיק לבריאותם ביותר, והם ללא ספק בגדר חולה, בין מצד מצבם הנוכחי, ובין מצד ההכרח עבורם לרדת במשקלם בכדי למנוע סכנה עתידית. ועבור רבים מהם תרופות אלו הן כמעט מוצא אחרון.

ואילו היה ניתן להבטיח שאחרי הפסקה של כשבועיים בוודאי היו חוזרים ונוטלים את התרופה, היה לנו לקבוע שהפסקה זו אינה משמעותית וחובתם לעשות כן, אבל המציאות היא שיש מקום חשש משמעותי שלא כך יהיה ואחרי הפסקה לא ישובו לקחת את התרופה.

[וכפי שנאמר לי בתחילת לקיחת התרופה יש לפעמים תופעות לוואי לא נעימות, שחולפות אחרי כשבוע או שבועיים, כשהגוף מתרגל לתרופה, וע"כ אחרי הגמילה מהתרופה יש חשש ממשי שיימנע מלשוב ולקחתה].

ומשו"כ נראה שמי שבמצבו הנוכחי הוא בגדר חולה וזו תרופתו, אינו חייב להפסיק את נטילת התרופה אף אם מחמת כן יש חשש משמעותי שיתבטל ממצות הלילה, דכבר הבאתי במנחת אשר (בראשית סי' נ"ח) את דברי הברכי יוסף (סי' תר"מ אות ה') שכ' דחולה פטור מסוכה אפילו בליל א' וגרע ממצטער בעלמא שאינו פטור בליל הראשון של חג כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תרל"ט ס"ה), ואת דברי האבני נזר (יו"ד ח"ב סי' שכ"א) וכן בחלקת יואב (בקונטרס בדיני אונס ענף ז') שכתבו דאין האדם חייב ליפול למשכב כדי לקיים מצות עשה משום דלא גרע מחומש בנכסיו, עי"ש.

ובמשנ"ב (סי' תע"ג ס"ק מ"ג) כתב דחולה פטור ממרור, ולכאורה סתר דבריו דהלא בסי' תע"ב (ס"ק ל"ה ובשעה"צ ס"ק נ"ב) כתב דפטור מארבע כוסות משום דאין זה דרך חירות, ומשמע דבלאו הכי היה חייב, וסתר דבריו דלגבי מרור פטרו אף דודאי אין במרור דין חירות שהרי אינו נאכל בהסיבה.

וכתבתי שם דצ"ל דלרווחא דמילתא כתב טעם זה דדרך חירות, אך באמת פטור בלא"ה דאין צריך לחלות וליפול למשכב על מצוות עשה.

והעיקר בזה לענ"ד הוא דכל נזק רפואי משמעותי שעלול להיות בלתי הפיך בוודאי אינו חייב לחלות כדי לקיים מצות עשה, ואפשר דאף חטא יש בזה דאין האדם רשאי לחבול בעצמו כמבואר בב"ק (צ"א ע"ב), ולא מצינו שהתירו לצורך מצוה, ואדם כזה שבמצבו הנוכחי כבר הוא חולה, ואם יימנע מלטפל בבעיה זו הוא צפוי לבעיות רפואיות קשות בעתיד, וכעת תרופה זו היא הטיפול היעיל עבורו ועליה תקוותו, אין לו להפסיק לקחתה כשיש חשש שלא ישוב ליטול את התרופה, אף אם יש לחשוש שיתבטל ממצותו.

ואמנם המציאות היא שכמעט אין לך מי שלא יוכל לאכול שיעור קטן של כזית מצה ובזה עכ"פ יצא יד"ח אכילת מצה דאורייתא.

ומ"מ מסתבר דאם הוא סמוך ובטוח שאחרי הפסקה זו ישוב בכל עוז לקחת את התרופה ולהמשיך בטיפול, אכן עליו לעשות כן כדי שיוכל לקיים את כל מצוות הלילה כדת וכדין.

ג

מידת החיוב לדאוג לאכול המצה לתיאבון

ואמנם חוכך אני בדעתי כלפי המקרה המצוי יותר אצל המטופלים בתרופה זו, שיוכל לאכול את כל מה שמוטל עליו, אבל אינו אוכל ושותה לתיאבון, אף שלכלל אכילה גסה לא הגיע, וכל כה"ג יוצא ידי חובתו, אבל אי"ז מצוה מן המובחר כמ"ש הפמ"ג (שם), ויל"ע אם עבור מעלה זו של אכילה לתיאבון ג"כ עליו להפסיק מהתרופה.

והנה בשו"ע (סי' תע"א ס"א) איתא:

"אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון, אבל אוכל מעט פירות או ירקות, אבל לא ימלא כריסו מהם".

וכ' הרמ"א: "ואם הוא איסטניס שאפילו אוכל מעט מזיק באכילתו הכל אסור". ומקור דבריו  ברבינו ירוחם שהביא בדרכ"מ, וז"ל: "דהכל לפי מה שהוא אדם כי יש אדם שאם אוכל מעט ביום לא יוכל לאכול בלילה ולזה אפילו מיני תרגימא אסור" עכ"ל.

ופשוט דאף מרן הב"י מודה לחילוק זה, ויתירה מזו שאפילו דין שעה עשירית עצמו גם הוא תלוי במציאות, שאם יודע שאכילה כלדהי ביום זה תמנע ממנו לאכול בלילה, עליו לצום, וכפי שנפסק בשו"ע לעיל מינה (בסי' ת"ע ס"ג) דאיסטניס מתענה בער"פ כל היום לגמרי, כדי שיוכל לאכול לתיאבון, וכך מבואר בב"י (בסי' תע"א) דדין שעה עשירית הוא דין לכל אדם אף דלאיסטניס השיעור הוא מהבוקר עיי"ש, וכך כ' המשנ"ב (בסי' תע"א סק"ה) מהגר"א ופשוט.

ויש להתבונן מה הגבול בדין זה, דאטו כשם שלא הגבילו דין זה בשעה עשירית גרידא והכל לפי מה שהוא אדם, כמו"כ נימא שאם גם אין די לו בתענית זו, יתענה מן השקיעה שלפניה, ונראה פשוט דזה אינו.

ומסתבר לענ"ד דביסוד הדברים אין חילוק בין הזמנים וכל מה שהוא בגדר השתדלות סבירה על האדם לעשות בכדי להגיע לליל הסדר תאב, אלא שמבוקרו של יום זהו דבר המסתבר להטיל על האדם לשים לבו למצבו בערב, משא"כ מיום האתמול, שבדרך כלל אין זה אדעתיה דהאדם כלל לעסוק בסעודתו שלערב המחר, לא הטילו חכמים על האדם לטרוח לבוא לסעודתו בערב לתיאבון.

ובשלמא אם הוא עלול לבטל את המצוה לגמרי, מוטל עליו כל ימות השנה לדאוג לקיים את מצוות ה' כמו שביארתי לעיל, אבל לגבי המעלה ומצוה מן המובחר של אכילה לתיאבון א"א לחייבו לטרוח בהשתדלות בלתי סבירה.

ולפ"ז יש לדון בנ"ד האם מוטל עליו להתכונן שבוע או שבועיים לפני ליל הפסח לדאוג להיות במצב מתאים לאכילה לתיאבון, או שהוא רשאי לנהוג כהרגלו ע"פ המלצת הרופאים, ועל מה שלא יוכל לאכול את המצה לתיאבון בליל הפסח יהיה בגדר אנוס.

ומסתבר לענ"ד שעכ"פ אם נראה שע"י שיפסיק ב' שבועות מנטילת התרופה יש חשש משמעותי שלא יחזור לקחת את התרופה, אינו חייב לצער עצמו ולהפסיק את לקיחת התרופה שיש לה תועלת בריאותית משמעותית עבורו, כדי לקיים המצוה מן המובחר.

 

ד

קיום מצוות האכילה והשתיה עם תרופות אלו בליל הסדר

ולגבי מה שמצוי במי שתחת השפעת תרופה זו שאחרי אכילה מרובה כמו בליל הסדר, אף אם היא לתיאבון, יכול להיגרם אחרי כמה שעות שלשולים והקאות, אף שאינו מסוכן כמו בחולי מעיים.

הנה מצד הצער שבדבר כבר ביארתי במנח"א שם וכן בשו"ת מנחת אשר (ח"ג סי' מב-מג) את דעתי שמי שמחמת אכילת המצה יפול למשכב מעיקר הדין פטור מן המצוה, אך רשאי להחמיר ואפשר שיש בזה אף מידת חסידות ויכול לברך על אכילת מצה. אמנם בנידון דידן מאחר שלא מסתבר שיגיע למצב של נפל למשכב, אלא לכל היותר יסבול מכאבי בטן ושלשולים ברמה קלה, חייב לדחוק עצמו לאכול לפחות את הכזית הראשון, ויכול להקל לסמוך על השיטות המקילות בשיעור הכזית.

[ואמנם אם יכול לאכול רק כזית אחד לא יאכלנו בתחילת הסעודה אלא יאכל תחילה את סעודתו, ובגמר הסעודה יטול את ידיו ויברך ברכת המוציא ו'על אכילת מצה' ויאכל כזית מצה, ובכך יצא ידי חובת מצה ואפיקומן, כמבואר במשנ"ב (סי' תפ"ב ס"ק ו')].

ומה שמצוי לפעמים שהדבר גורם לו להקיא [ומצב זה מצוי גם אצל מי שעברו ניתוח בריאטרי], הנה לרוב הפוסקים קי"ל דלא רק לגבי איסורי תורה קי"ל דתליא בהנאת גרון אלא גם במצוות עשה, כמ"ש שלחן ערוך הרב (סימן תע"ה סעיף כ"ה) שכשנהנה גרונו הרי זו אכילה, וע"ע בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קכ"ז) שכתב שבמצוות התלויות באכילה די בהנאת גרונו, ודייק כך גם משו"ת פנים מאירות (חלק ב' סימן כ"ז), וכ"כ בנו הגדול בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן ע"א, צ"ו) ותלמידו הגדול בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן ר"נ). וכ"כ גם מפוסקי דורנו עי' שו"ת מנחת שלמה (קמא, סימן צ"א אות י"ז) ושו"ת שבט הלוי (חלק ט' סימן קע"ג) שכתב שהסכמת הפוסקים שמצוות אכילה מתקיימות בהנאת גרונו. והארכתי בזה במק"א. ולשיטות אלו פשוט שיוצא יד"ח גם בהקיא.

ולעומת זאת יש הסוברים דבעי' הנאת מעיו במצוות עשה, כמ"ש המחצית השקל (סי' תע"ה סק"ד), וכ"כ המקור חיים (ריש סי' תנ"ד) בתוך דבריו לגבי מצה שבהנאת מעיו תליא, והאמרי בינה בדיני פסח (סי' כ"ג) כ' שמדברי הלבוש (בסי' תע"ה ס"ג) מבואר דלענין מצה עכ"פ בהנאת מעיו תליא [אף שיל"ע בזה, משום שהלבוש לא כ' שם אלא דהא דבלע מצה יצא הוא משום שעיקר ענין המצוה הוא לשבוע מהמצה, וזה רק ליישב למה לא בעינן טעם מצה, אבל לא קאמר דלגמרי בהנאת מעיו תליא, שהרי בליעה ג"כ נחשבת הנאת גרונו].

ולשיטות אלו כ' הברוך טעם (עדל"ת דין שני פרק ד') בפשיטות שעל ידי הקאה נתבטלה הנאת מעיו, אמנם בפשטות אי"ז אלא בהקיא תיכף ומיד, כמ"ש בספר פתח הדביר (סימן קפ"ד ס"ק ג', וסימן רע"ג ס"ק א') שאם הקיא תיכף לאחר האכילה, אין הנאת מעיו כלל אלא רק הנאת גרונו, וכך משמע בשו"ת תורה לשמה (סימן קכ"ה) שאם הקיא תיכף ומיד אין הנאת מעיו, אבל אם שהה במעיו יש בזה גם הנאת מעיו.

ומ"מ במצב המצוי במי שנוטל תרופות להרזיה שרק אחרי כמה שעות מאכילה יתירה עלול להגיע לכדי הקאה, פשוט שיצא יד"ח, אבל אצל המתאושש מניתוח בריאטרי שמצוי יותר שתיכף לאכילתו [ואפי' בעוד המאכל בגרונו] מקיא, יש בזה יותר חשש, ומ"מ כיון שאין לו תקנה לאכול שוב, יסתפק בשיעור הקטן ביותר ובמידת הצורך לא יאכל עוד בסמוך כדי שלא יקיא את מה שאכל קודם.

ה

האם ראוי להסתפק בשיעורים קטנים

ועוד יש לעיין בנ"ד במי שנשאר עם התרופה בפסח, וסובר שיוכל לקיים את מצוות האכילה והשתיה ע"י שיאכל שיעורים קטנים ממה שרגיל בדר"כ, כגון שדרכו להחמיר לאכול מצה ומרור ולשתות ד' כוסות בשיעור חזו"א, או לעניין אכילת ב' כזיתים במוציא מצה, ושיעורים גדולים אלו לא יוכל לאכול ולשתות, אבל את השיעורים הקטנים יותר סובר שיוכל לאכול, מה עליו לעשות.

והנה באמת הורה המשנ"ב בסי' תפ"ו סק"א דאף דבכזית ראשון דאורייתא של ליל הסדר יש להחמיר כדעת התוס' חולין (ק"ג ע"ב ד"ה חלקו) שכזית הוא כחצי ביצה, וכן פסק השו"ע (סימן תפ"ו סעיף א'), מ"מ לחולה אפשר להקל בכשליש ביצה כדעת הרמב"ם (שהובא במשנה ברורה שם ס"ק א').

וכיו"ב ישנה מחלוקת האחרונים לגבי שיעור ביצה, שממנו נמדד שעור כזית, ודרכי להורות שחולה שמחמת מצב בריאותו קשה לו לאכול שיעור גדול של מצה, יכול להקל לברך 'על אכילת מצה' בשיעור זית הגדול שבזמננו, ויש לשער לפי דעתו של רואה (עי' במכתבי שנדפס בספר הידורי המידות עמ' 77. ועיין בשו"ת מנחת אשר חלק ג' סימן מ"ג, ובספרי מנחת אשר דברים מהדו"ח סימן י"ט).

אבל אי"ז אלא לחולה ולא כל הרוצה לרדת במשקל גם אם מטעמי בריאות נקרא חולה.

ובאופן כללי אומר שראוי לכל יהודי לעשות כל שביכלתו כדי לקיים את מצוות הלילה הנשגב של ליל הסדר בהידור, לתיאבון, מתוך שמחה ותענוג, כבן חורין, ולא ליכנס בדחוקים ובספיקות, ואדרבה בזכות זה יזכה להמבואר בזוה"ק (ח"ב דף קפ"ג ע"ב) במעלת המצה שהיא נהמא דאסוותא.

באהבת עולם

ובברכת חג כשר ושמח

אשר וייס