בתוך הדיון ההלכתי הרחב על ההתאמה בין הלכות שקבעו חז"ל על בסיס מציאות מסויימת, לבין המציאות כפי שאנחנו מכירים היום, ישנם מספר דיונים חשובים שיש להם השלכות רבות בנושאי הלכה למעשה ורפואה; אך הנושא בכללותו נוגע לשאלה איזה משקל יש לתת למדע, כשהמסקנות שלו שונות מאלו של דברי חז"ל. הדיון בנושא הוא ארוך מאוד, והתייחסנו אליו בכמה וכמה מאמרים בעבר. להלן נתמקד בקצרה במספר מקורות מעניינים על בעלי חיים שחז"ל תיארו, ושאינם מוכרים היום כלל.

 

מצינו בגמרא סנהדרין דף צא עמוד א:

 

"אמר ליה ההוא מינא לרבי אמי: אמריתו דשכבי חיי, והא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי? – אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר, הלכו ובנו אותו. לימים נפלו. אמר להם: חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים. אמרו לו: אין אנו יכולין. כעס עליהם ואמר להן: במקום שאין מים ועפר – בניתם, עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה! ואם אי אתה מאמין – צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה, למחר השריץ ונעשה כלו בשר."

 

מפרש רש"י: "עכבר – שקורין אשקרו"ל  (סנאי), ויש במינן שאין נבראין על ידי תולדה. היום – מתחיל לברא ולצאת מן העפר, ולמחר מהלך כשהוא נברא".

 

מיהו העכבר הזה? מפרש הרמב"ם (חולין פרק ט משנה ו):

 

"והתהוות העכבר דוקא מן העפר, עד שימצא מקצתו בשר ומקצתו טיט, והוא מתנועע כולו, הוא סיפור מפורסם מאד ואין מספר לרבים אשר אמרו לי שראו אותו, ומציאות בעל חי כזה הוא דבר מפליא שאין לדעת לו הסבר כלל".

 

וכותב תוספות יום טוב חולין, שם: "וזה לדעתי טענה גדולה על מאמיני הקדמות!"

 

[כלומר, היו פילוסופים שטענו שלא יכול להיות בעל חיים שלא נוצר מבעל חיים אחר שקדם לו, ואם כן בהכרח שהעולם היה קיים מעולם ומתמיד, ולא נוצר. וכותב התוספות יום טוב, שהמציאות של עכבר שנוצר מעפר – חיים שנוצרים ממוות – זה הוכחה שיש בריאה בעולם, ולא כל דבר חייב היווצר מדבר שהקדים אותו].

 

בהתייחסות למציאות זו, כותב התפארת ישראל – בועז, חולין שם:

 

"ואני שמעתי אפיקורסים מלגלגין על בריה זו שנזכרת כאן ובסנהדרין [דצ"א א']. ומכחישים ואומרים שאינה במציאות כלל, לכן ראיתי להזכיר כאן מה שמ"כ בספר אשכנזי שחיבר חכם אחד מפורסם בחכמי האומות ושמו. לינק. בספרו הנקרא אורוועלט חלק א' עמוד 327. שנמצא בריה כזאת בארץ מצרים במחוז טהעבאיס. ונקראת העכבר ההיא בלשון מצרים דיפוס יאקולוס. ובל"א שפרינגמויז. אשר החלק שלפניה ראש וחזה וידיה מתוארים יפה. ואחוריה עדיין מגולמים ברגבי ארץ. עד אחר איזה ימים התהפך כולה לבשר ואומר. מה רבו מעשיך ה'".

 

עוד יצור שקשור לאדמה, מצינו בירושלמי (מסכת כלאים פרק ח הלכה ד):

 

"מתני' הפרוטיות אסורות, והרמך מותר, ואדני השדה – חיה; רבי יוסי אומר – מטמאות באהל כאדם… גמ'… [אדני] השדה חיה. ייסי ערקי בר נש דטור הוא והוא חיי מן טיבורייה איפסק טיבורייה לא חיי".

 

כלומר יש מחלוקת בין חכמים לר' יוסי אם בעל חיים ששמו "אדני השדה", הוא אדם או חיה. הוא דומה מאוד לאדם[1], ויש שזיהו אותו עם ה"אורנג אוטנג". על פי הירושלמי, הוא מחובר בחבל הטבור לאדמה, וכשמנתקים את החבל הזה, הוא מת מיד – ממש כמו עובר שינתקו אותו מחבל הטבור של אמא שלו.

 

[היצור השלישי המעניין בעניין זה, הוא ה"פיניקס" – עוף החול, שעליו נאמר במדרש רבה שכל אלף שנה הוא שורף את עצמו וחוזר ונוצר שוב, וחי לעולם. אך לא נתייחס אליו כאן].

 

עוד על הפולמוס שמצינו במשך הדורות על דברי חז"ל אלה, מצינו בספר הברית לר' פינחס אליהו מוילנא, לפני כמאתיים שנה (חלק א מאמר יד דף עג, ב), שכותב להתווכח עם משכיל אחד שכתב ספר "ראשית לימודים", שזילזל במסורת חז"ל הזאת. וכך כותב בספר הברית:

 

"במין הרמשים הקטנים, אמרו חכמי אומות העולם שאף הם מתהוים ונולדים מזרע אשר יזרעו אבותם ממינם, כאשר הוא ככה בגדולי הברואים ולא יימצא שום רמש ובעל חי בעולם, אפילו בקטני הקטנות עד מאוד, אשר יתהוה מן האשפתות, או מן עפר הארץ או ממקום נסרח או ממאכל נבאש וכדומה, רק יתהוו מן הביצים אשר יטילו אמותם בתוך האויר ויפלו על הדברים הנזכרים, וחום השמש יוציא מהם תולעים. ובעל ראשית לימודים מחזיק בדעה זו ומתאמץ ליתן טעם לדבר… ולא כן הוא דעת חכמי ישראל בדבר זה, אבל הם ז"ל אמרו שיש בריות קטנות עם גדולות שמתהוים בלתי זרע אבותם או ביצת אמותם ממינם, ומאשפתות מתהוים תולעים ובריות קטנות כי שנו חכמים בלשון המשנה עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא באדמה טהור, ופירש רש"י ז"ל יש מין עכבר שאינה פרה ורבה, אלא מעצמו נוצר מאדמה, כאשפה המשרצת תולעים עכ"ל, וכן הסלמנדרא שזכר ר' עקיבא (שם בגמרא) מתהווה מן האש, ואיך יש לסלמנדרא אב או אם? וראייתו של בעל ראשית לימודים באמרו כי אז היה צריך להיבראות בריה חדשה והוא שקר מפורסם, ומספר המינים ישמרו תמיד את מתכונתם לא יוסיפו ולא יגרעו, אין בו ממש, כי מיום ברוא א-לוקים שמים וארץ וכל מיני הברואים ואש ומים ואויר, שם בטבע הארץ שיתהווה תמיד ממנה מין ידוע ממיני העכברים כשיהיה עפר הארץ באופן וערך זה, ושם בטבע האש שיתהווה ממנה הסלמנדרא, כשיהיה האש ואופן וערך זה, ושם בטבע האויר שיתהוו ממנה ברואים דקים מאוד כשיהיה האויר באופן וערך זה, וכן שם במים שישרצו המים שרץ נפש חיה זו, כשיהיו המים באופן זה, וישרצו בעל חי זו כשיהיו המים באופן זו. לכן לא ישרצו המים בנהרות מה שישרצו באגמים וכדומה לזה בשאר מיני המים… ותמהני עליו איך כתב 'והוא שקר מפורסם', על דבר שהרמב"ם ז"ל מחליטו לאמת מפורסם… ולשון חכמים תיטיב דעת ענין זה מכל אשר יגידו מחקרי הגויים."

 

השלכה הלכתית הלכה למעשה בימינו, היא בדין הריגת כינה בשבת. כותב השולחן ערוך בסימן שטז:

 

"פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו… אבל כינה, מותר להרגה…".

 

מבאר המשנה ברורה (ס"ק לח-מא), על פי דברי הגמרא בשבת ק"ז:

 

"הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא, דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן, וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן… ואמרינן: מה אילים מאדמים שפרים ורבים – אף כל, שפרים ורבים. לאפוקי כינה, דאינה באה מזכר ונקבה, אלא באה מן הזיעה –  לא חשיבא בריה. אבל פרעוש, אף על פי שגם היא אינה פרה ורבה, מ"מ כיון שהוייתה מן העפר, יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה, וחייב עליה משום נטילת נשמה".

 

מה תהיה ההלכה בימינו, כשאנשי המדע ברור להם שאין מציאות כזאת של בעלי חיים שנוצרים מן העפר, האם יהיה אסור להרוג כינה, כיון שאנחנו יודעים שהיא פרה ורבה?

 

כבר לפני שנים רבות, שלח הרב יצחק למפרונטי, מחבר האנציקלופדיה "פחד יצחק", מכתב לרבו בנושא זה, והנידון ביניהם מרתק:

 

"ואני הצעיר הכותב, אי לאו דמסתפינא, אמינא דבזמננו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכל בעל חי יהיה מי שיהיה הוה מן הביצים, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, א"כ שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר הזה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם, יחזרו ויורו לדבריהם…
אלא ששאלתי את פי מ"ע מוהררי"ב נר"י ממנטובה, וקיים ההיתר. בתשובתו זאת:
נשאלתי אם בעת הזאת שמלאה הארץ דעת החוקרים העסקנים בדברים האומרים כי כל בעל חי נולד ומתהוה מביצה מותר להרוג כנה בשבת. והשיבותי שאין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם. הלא תראה שהרבה מן החוקרים מכחישים בראיות דבר עין הרע, והרמב"ן ז"ל כתב שדי לסתור דבריהם במה שמצינו בגמרא לענין דינא אסור לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה. ואין צורך למאמין לבקש ממקום אחר ראיות וטענות, אע"פ שישנן רבות ועצומות, כי תספיק קבלת רבותינו שעל אדני הדבר הזה הטביעו ויסדו דין ומשפט גמור… וא"כ אין לזוז ממה שנפסק עפ"י גמרתנו אפי' כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו כי רוח ה' דבר בנו.
…בוא וראה מה שכתב הנשר הגדול אבי אבות החכמים בתורה ובכל חקירה הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה פרק העור והרוטב על עכבר שחציו עפר וחציו אדמה ותו לא מידי.
נאום הצעיר יהודה בכמ"ר אליעזר בריל, מנטובה צום העשירי תע"ח לפ"ק.
והיתה תשובתי אליו: ראיתי פסק מעכ"ת על הכנים, ואמרתי יישר ויישר, אף על גב דמנוגד לסברא בכל מכל כל יען כי להחמיר ולא להקל אנן קיימין בדבר דבין הפוסקים נבוך ומסופק הוא אם הפידוקקיו או הפוליצי מותר להרוג בשבת ליעיין מר בשלטי גבורים פ"א דשבת דף קי"א ע"ב אות א' ב' ואם הוא הפידוקקיו מה הוא אם של ראש או של מקום אחר… והחוקרים הודיעו בראיות ברורות דאין מין בא מן העפוש ואין הביצים מתהוים מן הזיעה אלא מן הבעלי חיים וחכמי ישראל שחזרו והודו לחכמי אוה"ע בענין מזל קבוע וגלגל חוזר הורו באצבע דלאו כל מילי דאתמרו בגמ' מפי הקבלה הם אלא דחכמי ישראל דברו גם הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה".

 

מה למעשה?

 

בשו"ע "יצחק יקרא", מביא הרב אביגדור נבנצל בשם הגרש"ז אויערבאך, שביאר שחכמים לא התכוונו שהכינים בפועל אינם פרים ורבים, אלא שבעיני המתבונן, בצורה סובייקטיבית, זה לא נראה כך, ואין להם חשיבות אצלנו כמו מי שפרים ורבים. לכן, קבעו חכמים את דינם כמו עפר ממש. וכך זה נשאר גם בימינו.

 

לעומת זאת, במשנה ברורה "דרשו", הביאו בשם הגרי"ש אלישיב ור' ניסים קרליץ, שכתבו שיש בימינו לחשוש לכך שאנו יודעים במציאות שהכינים כן פרים ורבים, ולכן להימנע מלהרוג כינים בשבת.

 

[1] הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש – "בעל חי דומה לאדם, אומרים בעלי הספורים שהוא מדבר הרבה דברים ואינו שותק ודבורו דומה לדבור האדם ושמו אלנסנאס". בדרך חידוד, אפשר לומר שמי שמדבר הרבה ולא שותק, ההגדרה שלו היא "בעל חי דומה לאדם". אדם אמיתי – יודע לשתוק!…