דוגמאות להתמודדות עם כפייתיות בקיום המצוות

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסף שפרונג

בפתח מאמר זה בענייני התמודדות עם כפייתיות וחרדות בענייני שמירת תורה ומצוות, ראוי לנו להציב את דבריו הקדושים של רבינו הסטייפלר (אורחות רבינו ח"ד עמ' נ"ג):

"צריך לזכור, שכל התורה כולה הוא מהקב"ה, ומי שאמר את החומרות הוא אמר את הקולות, שבשו"ע ופוסקים, מאן דאמר הא אמר הא, ואם אדם יאמר שחושש יותר ממה שכתוב בשו"ע, דומה לו שהוא מהדר במצוות ובזהירות, ובאמת הוא פורץ גדר של תורה, והוא מתחבולת היצר להכביד עליו עול העבודה עד שתהיה עליו למשא כבד, ועל ידי זה דוחהו אחר כך לפריקות עול תורה רחמנא ליצלן. וכן ידוע וראינו כמה מעשיות כאלו, ה' ירחמהו, ובודאי מה שעל פי דין אין לחוש, אין לחוש כלל וכלל.

איש שמרגיש עצמו שעצביו מתוחים בעיניני שמירת התורה, צריך הוא להניח כל הנהגתו ע"פ הוראת חכם, מבלי שיחקור כלל וכלל טעמים של ההוראה, וזה בדוק ומנוסה שמוכיח שהוא לא ידע כלל הטעמים רק הלכה פסוקה וכן יעשה, דאם לא כן חס ושלום יכול ליפול למחלה נוראה ואחר כך ליפול מכל שמירת התורה הקדושה, חס ושלום".

רבים מהסובלים מכפייתיות בקיום המצוות, עושים כן מתוך מחשבה מוטעית שהם בסך הכל רוצים לעשות ע"פ השו"ע ולצאת ידי חובת המצוות, והטעות בכך היא כפולה:

  • בדרך כלל הם אכן כבר יצאו ידי חובה בפעם הראשונה שהם עשו את הפעולה הנדרשת.
  • מחשבות טורדניות וחזרה אובססיבית על הפעולות, יגרמו לכך שבעתיד לא יוכלו לקיים כלל את המצוות, וכדברי הסטייפלר.

אך מאחר שמדובר בדרך כלל בבני תורה יקרים שאכן יראת השם חזקה בליבם, יש צורך להראות במקורות ההלכה איך בקיום רגיל ורגוע של המצוה אכן יוצאים ידי חובה. ונביא כמה דוגמאות[1]:

 

מקום התפילין בראש

הדוגמא הראשונה היא לגבי מקום תפילין שבראש. הסובלים מהפרעה טורדנית אובססיבית מכירים היטב את ה"פרפקציוניזם" – החתירה לשלימות קיצונית. היהודי הנ"ל יודע שהוא צריך להניח את התפילין במקום מדוייק, הן מבחינת גובה התפילין בראש, והן מבחינת מיקומן בין העיניים.

כשהיו באים בפני הקהילות יעקב עם החששות הללו, הוא היה מראה להם את דברי הדברי חיים, שכותב (אורח חיים חלק ב סימן ו):

"אם לראות במראה שהתפילין יהי' באמצע, הוא דברי בורות, כי אפילו אם אינם מכוונים ממש כשר דידוע דיש מקום בראש להניח שני תפילין [עירובין צ"ה ע"ב] ואפילו ברוחב ואין שיעור לתפילין ברוחב…".

גם אם אין דבריו עיקר להלכה לגמרי, מכל מקום לכל הפוסקים די בבדיקה אחת ואין שום מקור לבדיקות מיותרות ובלבול הדעת בעניין (ארחות רבינו ח"ד עמ' קפ"ה).

 

ניגוב הידיים לנטילה

לגבי נטילת ידיים, יש שלוקח להם זמן רב מאוד לנגב את ידיהם לנטילה, משום שהם חוששים לדברי מרן החזו"א (או"ח סי' כ"ד אות כ') שהחמיר בזה, אמנם אינם יודעים שבביאור הלכה בסי' קס"ב היקל בזה, ובוודאי שהם חייבים לסמוך עליו בכדי להתרגל שלא לחשוש יותר מדי, שהרי פשוט שבניגוב "נורמלי", כבר הידיים יבשות.

 

נקיות הגוף בתפילה

עוד מצוי מאוד חשש בענייני נקיות, האם הוא צריך לנקביו או לא, וזה יכול לקחת שעות ארוכות לסובלים מזה.

אכן, כתב השו"ע (סימן צב, א): "הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל", אבל כל זה לכתחילה, ולכן לא יתפלל עד שיבדוק עצמו, אבל בדיעבד, אם יכול להעמיד עצמו ולהתאפק עד שיעור פרסה, יצא ידי חובה בדיעבד.

ובפרט שלגבי קטנים, יש מחלוקת בפני עצמה בפוסקים אם צריך לחזור ולהתפלל, במקרה שההיה צריך בשיעור שלא היה יכול להעמיד עצמו פרסה, ואף שמחמירים בזה [למרות שהביאור הלכה כתב שאין בידינו להכריע במחלוקת זו] וחוזרים להתפלל בתורת נדבה, זה בשאר אדם, אבל במי שסובל מהפרעות אלו, יש לחשוש הרבה שאם יעשה כן יצטרך לחזור על תפילתו שוב ושוב, וכמה פעמים יפסיק באמצע הפתילה מכל דמיון, ולכן ההוראה הברורה לגביו הוא שיצא לשירותים לפני התפילה, ושוב לא יחשוש מכלום ויסיח דעתו לגמרי מכל העניין.

דברים חשובים בזה מצינו בערוך השולחן (אורח חיים סימן ב סעיף יא):

"ויש לאדם להנהיג עצמו לפנות בוקר וערב והוא זהירות וזריזות ונקיות ואין לו אלא רק לבדוק את עצמו אבל אם בדק ואין המותרות יוצא אף שלפי דמיונו צריך לזה מ"מ מקרי גוף נקי ומחויב להתפלל וח"ו לעבור זמן ק"ש מפני זה ולא ניתנה תורה למלאכי השרת ומה לו לעשות ורבים טועים בזה ע"כ יש להזהירם".

וגם בעניין חשש זה כתב הסטייפלר (קריינא דאיגרתא איגרת שעה):

"מכתבו קיבלתי, ואמרתי להשיבו בקצרה, שאותם חששות שצריך לנקביו וודאי שורשו הוא מחמת פחד מאיסור בל תשקצו, וכך הוא טבע הדבר שבכל עת שחושבים אולי צריך אז תיכף מרגישים כאילו באמת הוא צריך לנקביו, ואכתוב לו ידיעה חשובה מאוד והוא מה שפוסק באשל אברהם דכל הרגשת צורך נקבים שעוברת על ידי היסח הדעת אין זה בכלל נצרך לנקביו שהרי גופו אינו צריך עכשיו לזה רק הוא במחשבתו מעורר כעין צריכה, ובוודאי ראוי לכל אדם להתנהג כהוראת האשל אברהם וכל שכן כבודו".

עוד יש להוסיף בעניין זה את מה שכתב בעל שבט הלוי זצ"ל (מבית לוי חלק יא), שמי שמרגיש שמעיו "מלאים", אך אינו "נזקק" להתפנות עדיין, ולאחר ניסיון רואה שעדיין אין גופו מוכן לפנות הפסולת, מותר לו להתפלל, וזה אינו נקרא "צריך לנקביו". וגם זו ידיעה חשובה.

עוד יש לדעת, שאדם שמסתפק שמא לא יוכל לעבור את כל תפילת שמו"ע מבלי להפיח, אך אין ברור שיפיח, לא יפסיד זמן תפילה עבור חשש זה (משנ"ב ריש סי' פ').

 

[1] חלק מהדברים מתוך מאמר "יראה טהורה" (בעלום שם).

המדור בבניה ויעלה בקרוב…