תרופות ביום הכיפורים; לגימת מים לבליעת התרופה; טיב המזון לחולה שיש בו סכנה

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

  1. דבר שאינו ראוי למאכל
  2. כדרך חולה הנאה
  3. פגימת משקין
  4. איכות המאכל והמשקה בולה שיש בו סכנה

כלל בסיסי באיסורי אכילה שבתורה הוא, שכל דבר שאינו ראוי למאכל, אינו אסור מן התורה באכילה. עם זאת, יש בזה איסור מדרבנן.

כך נפסק בשולחן ערוך (סימן תריב סעיף ו):

"אכל אוכלים ראויים לאכילה…".

וכותב על כך המשנה ברורה (ס”ק ט”ו):

“…וכן באוכלים ראויים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן, ואפילו בחצי שיעור מהן ג”כ יש ליזהר לכתחלה [פמ”ג]”.

בבסיס נידון זה ישנו דיון רחב בראשונים ובאחרונים, שאת יסודותיו נלמד להלן בעז”ה. נידון זה משליך על שאלת נטילת תרופות ביום הכיפורים לחולה שאין בו סכנה.

דבר שאינו ראוי למאכל

במשנה ביומא (פא, א) שנינו:

"אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה, ושתה ציר או מוריס – פטור".

מבאר הרמב”ם (הלכות שביתת עשור פרק בהלכה ה), שעדיין הדבר אסור מדרבנן:

"אכל אוכלים שאינן ראויין למאכלים כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין או ששתה משקין שאינן ראויות לשתייה כציר או מוריס וחומץ חי אפילו אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו ממרדות".

מה הסיבה היא, שאחרי שהאדם במעשיו הוכיח שעבורו המאכל הזה חשוב וראוי לאכילה, ודאי יש בדבר איסור, אף אם לא איסור מן התורה.

בדעת הטור (סימן תריב) בנושא ישנה סתירה. מצד אחד כותב הטור: "אכל אבי מדבר שאינו ראוי לאכילה, כתב העזרי דאפילו איסורא ליכא ". מצד שני, לאחר כמה שורות, כותב הטור: "שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, ציר או מוריס וחומץ חי – פטור אבל אסור ".

איך מיישבים את דברי הטור? האם יש חילוק בין אכילה לשתייה? הבית יוסף ובעקבותיו הפרישה ועוד כותבים שתי חילוקים:

"ומיהו אפשר דלא כתב אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא שאינה ראויה לאכילה, אלא באוכל פחות מכשיעור דוקא . ובהכי ניחא מה שכתבנו "שתה משקין ראויין לשתייה וציר ומורייס וחומץ חי פטור אבל אסור", דלא פליג א (=על מה) שכתב כאן בשם אבי העזרי בלא שוםק. דאיכא למימר, דהיא בשותה כשיעור היא. ומודה בה אבי העזרי דאיסורא איכא, כיון שהיא כשיעור. ומיהו, ההיא בלאו הכי מיתרצא (=יש ליישב את הסתירה גם אחר), דאיכא למימר דדוקא בשתה ציר או מוריס או חומץ שהם דברים שנאכלים על ידי טיבול הוא דקאמר דאיכא איסורא, וכי קאמר אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא – כשאינם ראויים למאכל אדם כלל. . אבל אין לומר דבמאכלים ראויים דוקא קאמר אבי העזרי דאפילו איכא ולא במשקין ראויים, דאין סברא לחלק בין מאכלים למשקין.

כלומר, ודאי אין חילוק עקרוני בין מאכלים למשקאות. שני חילוקים אפשריים. האחד, שבאכילת דבר שאינו ראוי למאכל יש הבדל בין אכילה ושתייה כשיעור , פחות מכשיעור. אכילה כשיעור אף שאיננה אסורה מדאורייתא היא אסורה מדרבנן. אכילה ושתייה פחות אבי עשויה אסורה כלל לדעת העזרי (הוא ראבי”ה) שכפי שראינו הרמב”ם חולק עליו.

בביאור חילוק זה יש שתי דרכים באחרונים. כידוע, כל האיסור על אכילת חצי שיעור היא משום "חזי לאיצטרופי", כלומר שמאחר שאם היה ממשיך את האכילתו עד לשיעור היה מתחייב מן התורה, ממילא יש איסור גם על אכילת החצי שיעור אף אם לא ממשיך עד לכשיעור. לאחר האחרון לבאר למה צריך לדעת הבית יוסף אין במאכלים ראויים לאכילה איסור חצי שיעור, הבית מאיר כתב שהטעם הוא שמאחר גם אם יאכל שיעור ממאכל זה לא חייב לעולם מן התורה, גם בחצי השיעור אין איסור כלל. אבל באכילת שיעור שלם יש איסור מדרבנן. רוב מפרסמים באופן, שמאחר ומכיל בחומר אחר, שאינו ראוי לאלה אין סברא לחשוב שיבוא להשלים אכילתו לכשיעור, וממילא מה שטעם פחות מכשיעור ממאכל זה, הוא דבר העומד בפני עצמו ואינו ראוי להצטרף לחצי שיעור אחר.

החילוק השני, הוא בין דברים ראויים למאכל ומשקה כללי ועיקרי, שאין בהם כל איסור, שיש כאלה שכשלעצמם ראויים למאכל אבל לשפר את טעמו באמצעות טיבול, ולגביהם אף שמדאורייתא אין בהם איסור שכן ראויים לאכילה, מכל מקום כיוון שבסך הכל לאחר שמטבלם. הם כן ראויים לאכילה, יש בהם איסור מדרבנן.

לעומתם, הב"ח אינו מקבל את החילוק בין אכילה ושתייה כשיעור או פחות מכשיעור, ומוכיח שרבי"ה עצמו שכתב שאין איסור עסק באכילה כשיעור ומכל מקום כתב שאין צורך איסור, כך כתב לחלק בין אכילה שהיא מתוך כוונה להשביע את רעבונו של האוכל, שבזה. אף על פי שאוכל מעצמו אינו ראוי לאכילה מכל מקום יש בזה איסור דרבנן, אבל אוכל מאכלים אלו במטרה לחלח את גרונו בלבד, שאז לדעת אבי העזרי בדבר כל איסור.

רבינו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א כותב, כי על פי כל חילוקים אלה יש מקום להתיר נטילת תרופות ביום הכיפורים אף לחולה שאין בו סכנה. רק תרופות הן דבר בלתי ראוי למאכל. לפי החילוק שהראשון מדבר תלוי בשיעור, ודאי שאין בתרופה ככותבת או כמלוא לומיו. לפי הטעם השני, שיש הבדל בין דבר שאינו ראוי כלל, דבר שניתן לתקן את טעמו באמצעות טיבול, גם כן עולה שאין בדבר איסור, שהרי בתרופות אין טעם כלל, וטעמם המר אינו ניתן לתיקון. גם לפי דברי הב”ח אין איסור בתרופות, מאחר שאיננו נוטלם למטרת שביעה, אלא לצורך רפואתו בלבד.

בשו"ת שאגת אריה (ישנות סימן עד), אינו מקבל את פירושי הבית יוסף, וכותב שהם דחוקים בלשון הרבי"ה והטור, ומכריע:

"אבל הדבר ברור דלראבי"ה בין אוכלין ובין משקין שאינן ראוין בתרווייהו ס"ל דפטור ומותר בכל גווני. ומשום דקשה דברי הטור אהדדי אין לנו לבדות חלוקים שאין להם עיקר…”.

עוד כותב השגת אריה, כי לדעתו אין לתרץ גם את דברי הרמב”ם שלא יסתרו על ראבי”ה, אלא באמת יש ביניהם מחלוקת בזה, ולדעת הרמב”ם לעולם יש איסור מדרבנן בדבר. להלכה מכריע השאגת אריה כדעת הרמב"ם, ומוסיף שמחלוקת זו דומה למחלוקת הראשונה באכילה שלא כדרך הנאה, שלרוב אסורה מדרבנן, ולדעת ראבי"ה מותרת לכתחילה (כמו שכתב המרדכי בפסחים דף כד), ומאחר שיש להחמיר כרוב הראשונים באכילה שלא כדרך הנאה, כך גם לגבי אכילת דבר שאינו ראוי למאכל.

למעשה, כזכור המשנה ברורה פסק כדעת הפרי מגדים גם באכילת חצי שיעור מדבר שאינו ראוי למאכל ישנו איסור מדרבנן.

חולה ותרופה שלא כדרך הנאה

כל זאת לגבי אדם בריא, אך לגבי חולה יש צדדים נוספים.

ברמ”א (ביו”ד סימן קנה, ג) כתב:

"בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפילו דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור, שלא כדרך הנאתן מותר… יש אומרים דכל איסורי נאה מדרבנן מותר להתנות אפילו חולה שאין בו סכנה “.

וכותב על כך הש”ך (ס”ק יד):

"מותר להתרפאות כו'. ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור , שם, וכ”כ הרב בסמוך. והיינו דוקא כדרך אכילתן, אבל שלא כדרך אכילתן, כ' המרדכי ואגודה ר"פ כ"ש בשם רבי"ה דמותר, וכתב עוד המרדכי שם דמהאי טעמא מותר לאכול חלב חי, ומיהו אדם בריא יזהר. ע"כ".

הוי, שאף שלא הותר לחולה איסורים מדרבנן, מכל מקום אם זה שלא כדרך הנאתו מותר. לכן, יש קולא נוספות בבליעת תרופות ביום הכיפורים, שמלבד מה שהיא אינה ראויה לאכילה כלל ומשום כך לכל היותר היא אסורה מדרבנן, ומלבד מה שיתכן שיש קולא עם שהדבר פחות משיעור, יש גם בה קשר מה שהיא נלקחת בבליעה ולא נאלצת כדרך אכילה.

אך כידוע, השוואה זו בין אכילה שלא כדרך הנאה בכל איסורי התורה (לגביהן עוסקים דברי הרמ”א והש”ך), ואכילה שלא כדרך הנאה ביום הכיפורים, אינה מובנת מאליה. בשיעור הראשון עסקנו בהגדרת מצוות העינוי ביום הכיפורים והשלכותיה. הבאנו שם את חקירת אחר, האם יסוד איסור האכילה והשתייה ביום הכיפורים דומה ליסוד האיסור של כל איסורי האכילה שבתורה, או שדין יום הכיפורים שונה, לאחר שלא נאמר בו בתורה כלל לשון איסור “אכילה”, אלא נצטווינו על ה”עינוי”, כך יש. מקום לומר שבכל שבו דבר מתבטל העינוי, אף אם לא יעמוד בגדרים של "אכילה", יהיה בו איסור מן התורה.

אחד ההבדלים שעשויים להתקיים לאור חקירה זו נוגע לחידושו של בעל ה”שאגת אריה”. השאגת אריה (שו”ת סימן עו) מחדש, שאף על פי שבכל התורה הכלל הוא שאין לוקים על איסורי אכילה אלא דרך אכילתם (פסחים כד, ב), כולל האוכל חלב חי, מכל מקום ביום הכיפורים חייב אף באכילה בדרך זו, משום שביום. הכיפורים לא נאמר לשון "אכילה", אלא לשון "עינוי", וחיוב הכרת תלוי בנפש אשר לא תעונה", ומשום כך בכל דרך שבה אינו מעונה, אפילו אם זה שלא כדרך אכילה, חייב. לדעת השגת אריה מסכים הישועות יעקב (או”ח סי’ תריב סק”א). אמנם הרבה אחר חולקים עליו ופוטרים גם ביום הכיפורים אכילה שלא כדרך הנאתה, בין הנודע ביהודה תנינא סימן קטו (בתשובה מבן המחבר), הכתב סופר או”ח סימן קיא, השואל ומשיב מהדורה ג' חלק א סימן תב, ומהרש”ם חלק א סימן. קכד.

הקובץ הערות (יבמות סימן עג ס”ק ג-ה, קובץ שיעורים פסחים אות קצ) כותב, שלכא הדבר תלוי בהגדרת האיסור ביום הכיפורים, שאם גוף האיסור הוא מבטל העינוי, צודקים דברי השאגת אריה, אבל אם האיסור הוא דומה לשאר איסור התורה ותלוי. ב”מעשה אכילה”, אם כן האוכל שלא כדרך אכילה לא חייב בכרת.

לפי דעת השגת אריה, אחר אין מקום לצרף את שיטת הש”ך שבמקום שלא כדרך הנאתן מותרים איסורים דרבנן, שהרי ביום הכיפורים נאסר גם שלא כדרך הנאתן. אם כך, יוצא שנשארנו עם האיסור דרבנן שיש על אכילת דבר שאינו ראוי למאכל, כדעת הרמב”ם, וכפי שהחמיר המשנה ברורה בשם הפרי מגדים שאפילו בחצי שיעור הדבר אסור.

אלא שיש עדיין לחלק ולטעון, שכל זאת לגבי אכילת מאכלים כגון אכילת חלב חי, כאן שיש אכילה, אלא שהיא נעשית בשינוי מהדרך שבה נהוג לאכול את הדבר, אבל בליעה של תרופה איננה נחשבת כלל לאכילה בשום אופן, מפני שאין זה שינוי מצורת האכילה. , אלא שכך הוא הדרכה של תרופה שאין בה אכילה כלל (אין שום דרך שבה אכן אוכלים תרופה). המעבר דרך הגרון אינו אלא שיטה להחדיר את התרופה אל הגוף, ואחת היא אם הדבר נעשה באמצעות פתילה, גלולה, זריקה או עירוי.

בנוסף, יש מקום לומר גם שאגת אריה יודה, שעיקר טענתו הייתה שהאיסור ביום הכיפורים אינו תלוי באכילה אלא בביטול העינוי, ובכל דרך שהיא מתבטלת העינוי נאסר האכילה אפילו אם היא שלא כדרך ההנאה, אמנם יתכן שתרופה עשויה להכיל את העין. כלל ואיננה אוכל או שתיה כלל.

למעשה, כל הפוסקים מותר להתיר לחולה בו סכנה לקחת תרופות שאין צורך להן. [1] יש אומרים שאם התרופה אין טעמה מר, יש לעטוף אותה בנייר דק ולבלוע אותה כשהיא עטופה (שמירת שבת כהלכתה פרק לט סעיף ח בשם הגרש”ז אוירבאך). ולדעת האחיעזר (חלק ג סימן ל), גם אם טעמה מר יש לטוף קודם אותה הנייר.

יש להדגיש כי כל זה הוא רק לחולה שנפל למשכב, ובעיקר משום שאם לא כן יש עם איסור בפני עצמו משום גזירת שחיקת סממנים. עם זאת, גם אדם שכעת הוא בריא אלא שאם לא יקח את התרופה יגיע למצב של חולה שאין בו סכנה, כזה אדם הסובל ממגרנה, מלו לבלוע תרופה ללא מים כדי למנוע את ההתקף. ועדיף – באמצעות פתילה, אם הדבר אפשרי (נשמת אברהם חלק א עמ' תשנח בשם הגר”י נויבירט)

פגימת משקין

נושא הנלווה לשאלת התרופות ביום הכיפורים הוא שתיית מים לבלוע את התרופה. כל הפוסקים כותבים, כי אני יכול לבלוע את התרופה ללא שתיית מים, עדיף שיעשה כן. אבל מי שנק למעט מים, נתקל בבעיה. בעוד והתרופה עצמה מותרת מטעם שאינה ראויה למאכל וגם זה של כדרך הנאתן, וכמו שביארנו לעיל, הרי שהמים ודאי ראויים לשתיה הם כדרך הנאתן. אז, במצב בו אין ברירה אלא לקחת את התרופה עם מעט מים, כתבו הניסויים במים, או תמצית תה במרירות גבוהה, סביר לפגום בטעמם (כמובן על שתיית מים פחות מכשיעור). כיוצא בזה אם התרופה יכולה לפורר אותה בתוך המים ולשתותם.

פגימת הטעם מועילה, משום שבכך המשקה גורם להיות "אינו ראוי למאכל", כמבואר במשנה ברורה בסימן תרי"ב ס"ק יב, על מה שכתב השולחן ערוך בדין אכילת דברים ראויים למאכל, שהכוונה ל- "דברים מרים או נבאשים עד ראויים. מחמת זה לאכילה כלל”.

לפי פשטות דברי המשנה ברורה, יש למהול את המים בדבר מר עד כדי שיהיה מאוס ממש ואינו ראוי לשתייה כלל, אך כתבו הפוסקים שאין צריכים להגיע עד לרמה זו שממש יהיו המים מעוררים בחילה (נשמת אברהם חלק א עמ' תשנח בשם הגרי”ש אלישיב) .

באגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן צא) חידש, שבמקרה של חולה שכעת אין בו סכנה, אך אם אינו נוטל את התרופה גם להגיע לכלל סכנה, מחלת מחלות העכשווית נחשבת למחלה מסוכנת, אם היא יכולה לקחת את התרופה ללא מים או עם מים. מרים, מותר לו לקחת עם אותה קצת פחות מכשיעור אף ללא שיפגום.

הוא מתאים לחולה הסובל מאבנים בכליות, וכעת מצבו הוא כשל חולה שאין בו סכנה, אך הותר לו לשתות לשיעורין כדי למנוע התקף, שמאחר שאם לא ישתה יגיע לכלל סכנה, אם אינו יכול לשתות מים פגומים יכולים לשתות מים רגילים.

איכות המאכל והמשקה בולה שיש בו סכנה

כל לגבי חולה שאין בו סכנה, אך לגבי חולה שיש בו סכנה שחייב לשתות ביום הכיפורים, בין אם לשיעורים או כדרכו, דנו הפוסקים האם גם לגביו נאמר שצריך לפגום את המים, ומשום כך זאת יתמלאו הדרישות רפואיות, או שאצלו הדין שונה ויכול לשתות מים. מתוקנים וטעימים.

הגר”מ שטרנבוך שליט”א בספרו מועדים וזמנים (ח”א סי’ ס’) כותב שודאי אין צריך להקפיד ושכן המנהג פשוט. כך גם פוסק רבינו הגר”א וייס שליט”א, המוסיף שעדיף לאכול מאכלים שמנים שיישבו את דעתו של החולה וכך יוכל למעט בכמות האכילה.  

עם זאת, נודעו דברי החתם סופר (ח”ו סי’ כ”ג) שכתב:

“וישתה רק הנאת מיעו ולא הנאת גרונו, היינו תה וקפה בלי סוכר וחלב ומרק לא מתובל, ואם היה אפשר שלא כדרך אכילתן היה עדיף טפי”.

הטעם לכך הוא פשוט שלדעות שאה לא כדרך גם פטור עליה מהתורה ביום הכיפורים, ודאי עדיף למעט האיסור (וכך כתבו הכתב סופר והשדי חמד שהבאנו לעיל בהערה).

יש שכתבו גם החתם סופר אינו מדבר אלא על נדון השאלה שהשםייתה מגיפת חולירע והוצרכו גם הבריאים לאכול, ואז יש מקום להחמיר, אבל חולה שיש בו סכנה שהתירה לו התורה לאכול ביום הכיפורים, איננו צריכים לדקדק לגבי לפגום האכילה והשתייה. ואפשר דהחת”ס מיירי דווקא בעובדא דמיירי שם שהיה מגיפת חולירע ל”ע וגם הבריאים הוצרכו לאכול, משא”כ לחולה שהותרה האכילה עקב מחלתו.

בכל מקרה, כתבו הפוסקים שברור הדבר שאכילה בה תועלת לגוף אלא הנאה גרידא, אסורה בתכלית גם לחולה שיש בו סכנה שהותר לו לאכול כדרכו (נשמת אברהם שם).

הרב ראובן מרגליות זצ”ל, בספרו “נפש חיה” (סי’ תריח סעי’ י”ז), כתב ע”פ שו”ת הלכות קטנות (ח”ב סי’ רפ”ב), שיש לשקול על פי רופא, אם. די לחולה בשתיית מים בלבד, לא ישתה שאר מיני משקאות, כי מים אינם מזינים ואין בהם "הנאת מעיים" כיון שאין בהם טעם. אך בנשמת אברהם (סי' תרי"ב סק"א) כתב בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ב סי' ל"א), פשוט שמותר לשתות כל משקה שהוא צריך להקפיד. לשתות בלבד, ועל אחת כמה וכמה אם על ידי שיאכל או ישתה מאכלים ומשקאות שמנים ומזינים יכולים מר מאכילה ושתייהובה שבטח יעשה כן.


[1] בין זמן עיין אגרות משה או”ח ח”ג סי' צא, שלחן שלמה ערכי רפואה חלק ב עמ' קצב, ומתבססים על דברי הכתב סופר אורח חיים סימן קיא והשדי חמד מערכת יום הכיפורים סימן ג ס”ק ח

המדור בבניה ויעלה בקרוב…