האם מותר לתת לתינוק חלב שאוב שמעורב בו דם של האם כתוצאה מפציעה בפטמות. החלב מעט ורדרד. ומה לגבי הדם שתינוק יונק מוצץ עם החלב כשיש לאם פצע מדמם?

תשובה:

שלום וברכה,

דם היוצא מבן אדם, אינו אסור מן התורה כמבואר בכריתות (כ"א, ב), ונלמד שם מפסוק. ומכל מקום, הוא אסור מדרבנן (רמב"ם מאכלות אסורות ו, ב).

עם זאת, דם שלא פירש מן הגוף, כגון שהיה בין השיניים, מותר למצוץ ולבלוע אותו כמבואר שם בגמרא וברמב"ם וכך נפסק בשו"ע (יור"ד סי' סו, י).

בטעם החילוק, כתב רש"י בכתובות (ס, א), שגדר האיסור בדם אדם הוא "דמיחלף בדם בהמה ואתי למימר דם בהמה אכל", כלומר איסור משום מראית העין, ולכן, כל עוד לא פירש, "מוצצו – דהא ליכא דחזי ליה". היינו, שאין חילוק יסודי בין דם שפירש או לא פירש, שהרי מכל מקום הוא בולע דם, אלא שמאחר שהוא אינו ניכר לחוץ, אין בו בעיה של מראית העין ולכן מותר.

והאחרונים תמהו על רש"י, הרי דבר שנאסר משום מראית העין אסור אפילו בחדרי חדרים אסור (כמבואר בשבת סד, ב). ונאמרו בדבר כמה תירוצים:

• הבאר שבע כתב, שאין איסור אלא במקום שעלולים לחשוד בו שעבר איסור תורה, מה שאין כן כאן, שלכל היותר יחשדוהו שעבר איסור דרבנן. על תירוץ זה תמהו האחרונים שהרי גם כאן החשד המדובר הוא שמא שתה דם בהמה שאסור מן התורה. [מכח זה כתב הרב אלישיב בהגהותיו לכריתות שם חידוש גדול בכדי ליישב דברי הבאר שבע, עיי"ש].
• השער המלך בהלכות יום טוב (פרק ה הלכה ד) שדחה את דברי הבאר שבע, כתב בעצמו לחלק שהאיסור על חדרי חדרים הוא שאסור לאדם לסמוך על היותו בחדרי חדרים באופן שאילו היה בשוק היה שייך החשד. אבל הדם המצוי בתוך פיו הוא לעולם במצב של חדרי חדרים, ובזה אין חשש של חשד כלל [כך נראה לבאר את יסוד דבריו שם].
• ועיין להלן מההפלאה, שנראה דרך נוסף.

לדברי הבאר שבע והשער המלך יש לפלפל, במצב שבו החלב נמצא בבקבוק שאוב, שמא יחשדו שהוא מאכיל לבנו חלב בהמה המעורב בדם בהמה, והוא אסור מן התורה. אך במצב של יניקה, אין כל מקום לחשד.

והנה כתבו התוספות בכריתות שם, שיש לצדד ולומר, שכל האיסור בדם אדם שפירש הוא במצב שאינו ניכר:

"והא דקאמר בדם מהלכי שתים שהוא אסור מיירי בשלא נודע מהיכא אתי אבל אצבעו מטפטף דם שרי משום דמהתם קאתי וליכא לספוקי לא בדם בהמה ולא בדם חיה".

וביאור הדברים הוא שכשאין מראית העין אין מקום לאיסור. וכך קובע ההפלאה בכתובות שם:

"לכאורה נראה דלאו דוקא דם שבין השינים, אלא אפי' למצוץ דם חבורה שבידו או דם מילה אין אסור לבלוע כיון דטעמא הוא משום דליכא דחזי ליה, כמ"ש רש"י, ר"ל דאין איסור אלא משום מראית עין והכא אינו נראה. ואין דומה לדבר שאסרו מפני מראית עין דאפי' בחדרי חדרים אסור משום דהכא במוצצו בפיו ליכא דחזי ליה אחר שפירש ולא אתי לאחלופי, וה"ה בשאר דם האברים נמי מותר לבלוע ע"פ מציצה מטעם זה וכמשמעות הלשון וחילופא בדם, משמע דדומיא דיניקה בחלב אסור הכא מותר וצ"ע".

ולכאורה התוספות צידדו להקל עוד יותר בדם שכבר "מטפטף", וזה יותר חידוש מדברי ההפלאה דאיירי בדם שאינו יוצא על פני הגוף אלא רק בפעולת המציצה. וכעין זה כתב במנחת יעקב שהובא בדרכי תשובה (סי' סו אות סח), שלדעת רש"י אין להתיר דם שמטפטף, ויש בזה מחלוקת רש"י ותוספות. עיין שם שגם בנחל אשכול דעתו כההפלאה. ולעומתו, מביא בדרכי תשובה שבכנסת הגדולה שם (הגב"י אות נ"ב) כתב בשם הדמשק אליעזר, לאסור למצוץ דם מאצבעו אף על פי שמוכח שהוא מגופו.

על כל פנים לענייננו, יש לנו שני מצבים לדון בהם כאמור, א'. כשהתינוק יונק. ב'. כשהחלב והדם שאובים בבקבוק.

בשני המצבים, אילו היה איסור תורה בדבר, היה בזה איסור ספיה, ששייך גם בתינוק שאינו בר הבנה, כמבואר בשו"ע בסימן שד"מ ומשנ"ב, והיינו צריכים לדון בזה מצד גדרי פיקוח נפש, שיש בצורך של התינוק בחלב, כמו שאמרו חכמים ש"סתם תינוק מסוכן אצל חלב", וששייך גם בימינו שיש תחליפי חלב, כל עוד התינוק הוא קטן מאוד והתזונה שלו מבוססת על חלב אם.

אך למעשה, מאחר שכאמור האיסור על דם אדם הוא רק מדרבנן, ודאי שמותר להאכיל בו את התינוק, שהוא בגדר חולה, כמבואר שם.

היתרים אלו שייכים בשני המצבים.

ולגופו של עניין, כשמדובר על תינוק שיונק, ודאי שאפשר לסמוך על ההפלאה שהתיר בזה בשופי ובבירור, ודבריו נסמכים על רש"י, וכאמור התוספות מצדדים להקל עוד יותר מכך. ואפילו המחמירים בזה, החמירו במצב שבו ברור על כל פנים ידוע שמוצצים דם, כגון מי שמוצץ את אצבעו, או במילה, אבל כשתינוק יונק, אין ניכר וידוע כלל שהוא בא למצוץ דם, אלא חלב כדרך כל העולם, ומסתבר שלכל הדעות לא יהיה בזה חשש של מראית העין כלל. ובפרט שכאמור מעיקרא דדינא אין איסור.

ובמצב השני שמדובר על בקבוק חלב מעורב בדם, בזה אולי יש יותר מקום לחשד שיש כאן חלב בהמה המעורב בדמה, אך בזה כיון שהדם מעורב בחלב האם קיימא לן להתיר, כמבואר ברמ"א שם, שדם אדם אינו אוסר תערובתו, וכמו שמבאר הפמ"ג (שפ"ד ס"ק ט"ז), שאין מראית עין על ידי תערובת אף בפחות מרוב. [ונראה שאין לטעון שכיון שהצבע של החלב ורדרד, הדבר ניכר, ואין לחלק בזה].

לכן להלכה נראה שאין לחשוש כלל בדבר.