לפני תשעה באב, עולה השאלה לא פעם על שמיעת מוזיקה לצורך הרגעה, טיפול ועוד. נביא על כך מדברי הפוסקים.

כידוע בכל השנה כולה גם כן, מזמן שחרב בית המקדש, אסרו חכמים את הזמרה, כפי שמצינו בסוטה (מ"ח ע"א) שלמדו מן הפסוק "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם", שמשעה שבטלה הסנהדרין בטל השיר מבתי המשתאות, וכן אמר ר' יוחנן, כל השותה בארבעה מיני זמר, מביא חמש פורעניות לעולם".

והנה מדברי רש"י ותוס' בגיטין ז, א עולה שעיקר האיסור היה על בתי משתה, אבל למעשה מבואר בתוספות שראוי להחמיר גם בכל נגינה שיש לו ממנו תענוג ביותר. ולעומת זאת שיטת הרמב"ם (תעניות ה, יד) היא יותר לחומרא: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר 'בשיר לא ישתו יין', וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין".

וגם השו"ע והרמ"א נחלקו במחלוקת זו בסימן תק"ס ס"ג, לדעת השו"ע אסרו כל כלי שיר וכל כלי זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם, והרמ"א כתב לחלק דדוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, או בבית המשתה. ואמנם על היין אסור אפילו בפה, עיי"ש.

והמשמעות הפשוטה היא שלדעת הרמ"א ברור שבכל מצב שבו המוזיקה היא לצורך הפגת צער והתמודדות עם דיכאון, או לצורך ריפוי פיזי או נפשי וכיו"ב, אין מניעה, ולדעת השו"ע יש לעיין מאחד שגם לדעתו יסוד האיסור הוא כשהכוונה "לשמח בהם".

ועוד דנו הפוסקים בדין שמיעת נגינה מוקלטת, שבשבט הלוי (ב, נז; ו, סט) מחמיר בזה וכתב שזהו בכלל מה שכתב הרמב"ם "וכל משמיעי קול של שיר" אסורין, ומו"ר הגר"א וייס שליט"א כתב על זה דאין לדקדק מדברי הרמב"ם כך, דמכל מקום כונתו למיני זמר, שרק בהם מצינו שאסרו. וגם מצד עיקר הדבר, כתב רבינו "ובמציאות החיים בזמנינו כל בר דעת וכל מי שהוא מן היישוב, יודע לבחון ולהבחין שאכן לשמוע נגינה בכלי זמר כגון בקונצרטים והופעות יש בה שמחה יתירה, לא כן כאשר האדם שומע מוזיקה מוקלטת אין בזה שמחה כלל אלא הנאה מסויימת, וההנאה לא נאסרה אלא השמחה".

ומעיר הגר"א וייס, שמצינו חידוש בדבר זה "שדווקא גדולי האשכנזים החמירו מאוד בהלכה זו, וכ"ה באגרות משה (או"ח ח"א סי' קס"ו) וציץ אליעזר (חט"ו סימן ל"ג) ושבט הלוי, שאסרו אף מוזיקה מוקלטת, ודוקא הגאונים מעדת הספרדים נטו להקל יותר, ובשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן מ"ה) הביא את דברי המאירי (גיטין ז' ע"א) דלא אסרו אלא בדרך פריצות, וכתב דכיון דהראשונים נקטו שאין איסור אלא על היין, הסומך על דבריהם ועל דברי המאירי יש לו על מה לסמוך, ובמוזיקה מוקלטת יש עוד סמך לקולא. וגם בשו"ת אור לציון (ח"ג סימן ל' ס"ג) כתב דהמקיל יש לו על מה לסמוך ואין למחות בידו". וכך עיקר דעת הגר"א וייס להלכה גם כן.

והנה גם במצבים שבהם מותר לשמוע מוזיקה במשך כל השנה, נהגו להחמיר בבין המצרים שלא לשמוע מוזיקה כלל, אף שהמגן אברהם (סי' תקנא ס"ק י)  שכתב לאסור לא אסר אלא ריקודים ומחולות, מכל מקום מקפידים שלא לשמוע מוזיקה כלל, כמ"ש באגרות משה (או"ח ח"א סי' כא, ד).

ולגבי מנגינות שקטות עיין הליכות שלמה בין המצרים (פי"ד ס"ג).

וכל זה במצב רגיל, אבל מי שזקוק לכך בכדי להפיג דיכאון, מצינו כמה מהפוסקים שמקילים במהלך השנה עיין שבט הלוי (ו סט, ח קכז) שמלמד זכות על השומעים כלי שיר כל השנה כדי לפקח עצבונו שהוא בגדר מצוה.

ובשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן קו) כתב: "אי מותר לשמוע נגונים מתקליטים למי שהוא עצבני כמובן נגוני חסידים, הנה פשוט דחז"ל לא גזרו רק זמרה לשם תענוג ושחוק המביאה לידי קלות ראש אבל לשם רפואה לא גזרו חז"ל".

ורבים מהפוסקים הביאו את דברי שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קכ"ה) שכתב שאדם שעלול בטבעו לבא לדי עצבות, ורוצה לשמוע מזמורים דרך פאנאגראף כדי להפיג צערו, בודאי אינו עובר על איסור ד'עשאוני בניך ככנור'. זאת באשר למשך כל השנה כולה.

אמנם לגבי ימי בין המצרים גם כן (וכך גם למי שבתוך שנת אבלו), אף שבהם נהגו כל ישראל להחמיר ולא לשמוע מוזיקה בכל מצב, מכל מקום מצינו בפוסקים כמה וכמה פעמים שכתבו לקולא עבור מי שזקוק לכך למטרות אלו, ובהליכות שלמה (פי"ד הערה 8) כתב שהגרשז"א הורה כמה פעמים להקל בשמיעת קלטות אם המטרה היא רק להפיג בדידות או פחדים, כגון באשה אלמנה השוהה לבדה בבית וכדו'. וכן הורה לאלמנה בי"ב חדשי אבילות על אביה, ועוד כתב שם (בדיני ספירת העומר פי"א הערה 54), שפעם הורה להתיר נגינה בכלי פסנתר בבית חולנית כדי לחזק רוחה, בהטעימו: אטו גרע מחטטין שהתירו לסוך ראשו מפני שאין זה לשם תענוג, וה"נ הרי אין המטרה לשמוח אלא להקל מעליה הפחד.

ואולם לדעת האור לציון (כה ב) אין לשמוע נגינות בבין המצרים אף אם סובל מעצבות או מחוסר מנוחת הנפש, אא"כ סובל מדכאון. ובהערה שם מוסיף: ופשוט שחולה עצבים רשאי לשמוע נגינות בכל ימי בין המצרים ואף ביום ת"ב כיון שיכול להסתכן אם ימנע עצמו מכך.

ומסתבר שלדעתו עצבות וחוסר מנוחת הנפש הם מסימני האבלות ואין לשמוע מוזיקה בכדי להפיגם, אלא אם כן יש בזה חולי, כמו דיכאון, שזה אינו חלק מהאבילות, ובכדי להפיגו מותר לשמוע מוזיקה, ובוודאי מי שיש לו סכנה בכך.

ובאמת ברמב"ם בשמונה פרקים פרק ה' נראה שהמוזיקה היא ממש בגדר רפואה עבור מי שסובל ממרה שחורה.

וכבר מעיר שם המהרש"ג (בנידונו כלפי כל השנה), שכל אדם שונה בזה מחברו, ועליו להכיר כוחות נפשו לאיזה צורך הוא זקוק למוזיקה, האם לתענוג, או להסיר עצב ודיכאון.

וכך גם הורה הרב זילברשטיין שליט"א (ווי העמודים וחשוקיהם ל"ד), למתנדבי עזר מציון, שיכולים ללכת בימי בין המצרים לשמח חולים הרתוקים למיטותיהם בבתי החולים באמצעות מוזיקה, שהרי "רוח איש יכלכל מחלהו".

וברור שככל שהמטרה והעניין הוא טיפולי, הדבר מותר לכתחילה, וכגון כאמור לצורך מי שהוא בדיכאון ומרה שחורה, ועל ידי המוזיקה נפשו נרגעת, או עבור אדם שזקוק לקבל טיפולים ממושכים כמו כימותרפיה או דיאליזה, שצריך הסחת דעת ודרכו לשמוע מוזיקה, שגם כן מותר לו בכדי לשמור על מצב רוחו, וכן במסגרת טיפולים שונים שדורשים תנועה לפי הקצב, כגון שיקומים פיזיותרפיים שונים, שכמעט אי אפשר לעשות אותם כמו שצריך בלי מוזיקה, שהדבר מותר.