כידוע, יולדת נחשבת כחולה שיש בה סכנה, ודינה שמחלין עליה את השבת וכן מדין פיקוח נפש נדחות כל המצוות עבור רפותה. אחת ההלכות החשובות ביולדת כמובן הוא ביום הכיפורים, שהייתה פטורה ממנו.

חז”ל נתנו לנו שיעור לדעת עד מתי נחשבת יולדת כמסוכנת. הסוגיא במסכת שבת (קכט) מביאה מספר דעות בנושא זה. אך הסכמת הפוסקים היא, שהלכה כשיטת "נהרדעי" המובאת בסוף הסוגיא:

"אמרי נהרדעי, חיה ג' ז' ול'כלומר, יש בדינה חילוקים בין היום השלישי ללידה, השביעי ללידה, והשלושים ללידה]. ג', בין אמרה צריכה אני ובין אמרה לא צריכה אני, מחללין עליה את השבת. ז', אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת. ל', אפילו צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין על ידי ארמאי [נכרי]".

הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ש”ל).

שתי סוגיות מעניינות ביותר שנידונו בפוסקים נוגעות לבירור הזמן המדוייק של שלשה ימים שעליו אמרו בנהרדעא שבכל מקרה מחללים עליה את השבת, ונסקור אותן בקצרה:

• מתי מתחילה הספירה של שלשת הימים? האם מרגע התחלת הלידה, או מאחרי גמר הלידה?
• האם הכוונה לשלשה ימים הלכתיים, כלומר משקיעה ועד שקיעה, או למספר השעות – 72? אם נלך לפי ימים הלכתיים, יהיו לך עוד ועוד שעות רק יחללו עליה את השבת. אם נלך על פי מספר השעות, היא תתקבל 23 שעות נוספות דינה תהיה כחולה שיש בה סכנה.

מובן, ששתי השאלות אין כרוכות אחת בשנייה.

נפתח בשאלה הראשונה. על מבוכה עומד בעל הלחם משנה בפרק ב' מהלכות שבת. הרמב”ם כתב (שם הלכה יג):

"חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד, ואחר שתלד עד שלשה ימים, מחללין עליה את השבת…"

לשון הרמב”ם ברורה, שיולדת נחשבת חולה שיש בה סכנה כל זמן הלידה (מהרגע שבו הדם שותת שהוא אחד הסימנים שנתנו חכמים לתחילת לידה פעילה), בלי קשר לחשבון שלשת הימים שקבעו חכמים, שהם מתחילים ברגע האחרון של הלידה. על כך מתפלא הלחם משנה, כי לשון הגמרא במסכת שבת אינו משתמע כך. בלשון הגמרא, הנידון היה "עד אימתי פתיחת הקבר", ועל כך ניתנו השיעורים. המושג של פתיחת הקבר שייך להתחלתו של תהליך הלידה, לשלב של אחרי הלידה. משך עולה כלומר, שמרגע שהם מתחילים לשתות, שהתחילה לידה, אז מתחילים לפור את שלשת הימים, ובסופם היא כבר לא נחשבת למסוכנת.

שאם כן, דבר אלא פעם תמוה, שהרי כידוע לידה אינה אירוע שידוע מה הזמן שהוא אורך, ומשעה שהתחילה לידה פעילה יכולה זמן לעבור בין אישה לאישה ובין לידה ראשונה ללידה חוזרת, לידה יכולה לארוך יממה, ופעם בשעה קלה יוצא העובר לאויר העולם. . אם נתחיל לשער את שלשת הימים מרגע התחלת הלידה, יהיה מצב שונה מאוד בין אישה אחת לשניה בהמשך הזמן שהתאוששות שלה מהלידה תיחשב מצב שלפיקוח נפש. אחת תקבל קרוב לשלשה ימים, והשניה – יום אחד. הדבר השני פלאי.

הוגיא הופכת לעוד יותר סבוכה כשמעיינים בלשון הרמב”ם בפירוש המשניות (שבת פרק יח): “אין מתחילין בחילול שבת עד שתשב על המשבר, ויתחיל הדם להיות שוות, ומאותה שעה לתשלום שלשה ימים מחללין”. מלשון זה מוכיח הביאור הלכה (סימן של) שדעת הרמב”ם אינו כפי שדייק הלחם משנה מדבריו בהלכות, אלא היא מתאימה לפי הגמרא.

סתירה עצומה זו דורשת יישוב. הביאור הלכה עצמו נוקט שצריך להטות את פירוש דברי הרמב”ם בהלכות, פירושו בפירוש המשנה וכפי שמשמע בגמרא. לפי זה צריך לפרש את דברי הרמב”ם כך: חיה משיתחיל הדם שותת מחללין, וכמו כן אחר שתלד גם מחללים, וכל אלו החילולים נמשכים עד שלשה ימים.

תירוץ זה כמובן אינו מיישב את התמיהה איך אפשר שתהיה אישה אחת שתזכה לקרוב לשלשה ימי החלמה, אם אישה אחרת תתקבל בערך יום אחד. על כך כותב הביאור הלכה:

"ולפי זה אין הכי נמי אם נמשך ישיבתה על המשבר יום אחד לא מחללין עליה כי אם שני ימים אחרי הלידה, ואף על פי כן אם נמשך קרוב לשלשה ימים ילדה, אינו בכלל זה, דבאמת כוונת הש"ס על לידה כאורחא דרובא דאינשי, אבל כשתקשה הרבה בלידתה נעשית חולה בשאר אברי גופה”.

לאחר מכן הוא מאיר שהרי כתבו הראשונים שכל שיעורים אלו שנאמרו ביאת הם אלא כאשר אין לה חולי אחר, אבל אם יש לה חולי נוסף שמחלין עליה את השבת ככל שנדרש, ואם כן הוא הדין במקרה של לידה שהתמשכה זמן כה רב, שמח כך היא בטוחה. נעשית חולה יותר בכל גופה, ויש לומר שעל זה לא נאמרו השיעורים הנ”ל.

הביאור הלכה מסיים את דבריו, שצריך עיון למעשה, ויש לדעת שרבים מפוסקי הדור שאחרי המשנה ברורה לא קיבלו את הכרעות המחמירות בעניין זה ופסקו שמאחר שספק נפש לקולא יש להורות ששלשת הימים מתחילים בסוף הלידה (חוט שני ח”ד פרק צא ס”ק ד) , והגרש”ז אויערבאך אף הוסיף והורה שלפעמים שיעור זה מתחיל אחרי יציאת השליה, שאם יצאה השליה סמוך ליציאת הולד מתחילים למנות שלשה ימים מיציאת הולד, ואם נמשך זמן בין יציאת הולד ליציאת השליה, אפשר לחשב את שתת הימים רק אחרי שיצאה השליה (נשמת). אברהם חלק עמ' שמז).

(כידוע מהרופאים, רק אחרי יציאת השליה נגמרת הלידה).

זאת לגבי לשאלה הראשונה. כעת נעבור לנידון השני – כשאמרו שלשה ימים, האם הכוונה לשבעים ושתיים שעות, או הכוונה לימים הלכתיים משקיעה ועד שקיעה.

סוגיא זו נפתחת בדברי התוספות במסכת גיטין (דף ז'). התוספות שם כותבים, ששיעור שלשה ימים אינו נמנה מעת לעת, אלא על פי ימים הלכתיים. כלומר, אישה שתלד סמוך לשקיעה, אין מונים לה שבעים ושתיים שעות, אלא יהיה לה כחמישים שעות בלבד (שארית אותו היום, ועוד ימים עד השקיעה). מדברי התוספות שם עולה, שלדעת בעל הלכות גדולות כנראה המניין הוא על פי שעות, מעת לעת. בעל תרומת הדשן פסק כדעת התוספות.

אף שבשולחן ערוך בסימן ש”ל, העוסק בדין חילול שבת ליולדת, לא הכריע במחלוקת זו אלא כתב בסתם שיש לה שלשה ימים, מכל מקום בהלכות יום הכיפורים (סימן תרי”ז) כתב השולחן ערוך בפירוש כשיטת התוספות:

"יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל… וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת, למשל אם ילדה בשבעה בתשרי בערב אין מאכיל אותה ביום הכיפורים אם לא אמרה צריכה אני, אף על פי שלא שלמו לה שלשה ימים עד יום כיפור בערב, משום דכיון שנכנס. יום רביעי ללידתה מיקרי לאחר שלשה”.

המגן אברהם בהלכות שבת כותב, גם לענין שבת כך הוא הדין – אין מונים שלשה ימים מעת לעת אלא על פי ימים הלכתיים, כפי שפסק השולחן ערוך בסימן תרי”ז. אך בביאור הגר”א מפקפק מאוד בהכרעה זו. הוא מביא מדברי הרא”ש, במסכת בבא קמא, שמהם עולה שאכן יש למנות את הימים מעת לעת, ולא על פי ימים הלכתיים. במשנה ברורה (ס”ק י'), תומך בדבריו של הגר”א על פי דברי הרא”ש בתשובה (כלל כו סימן ג), בהם כתוב כך במפורש. הרא”ש עוסק בשאלה בה עסקו התוספות, האם ייתכן מצב שיום המילה יהיה בתוך שבעה ימים ללידה. מצב זה אפשרי רק אם אנו סופרים את הימים על פי מספר השעות ולא על פי ימים הלכתיים (בדומה לספירת ימי המילה שנספרים לפי ימים הלכתיים, לאחר שיום המילה הוא היום השמיני לא ייתכן מצב שלא יעברו יותר משבעה ימים עד המילה). הרא”ש כותב במפורש שמאחר שאנו מונים את הימים מעת לעת, מצב זה אפשרי.

המשנה ברורה מביאה עוד ראשונים ופוסקים שמדברים עולה שאכן יש למנות את הימים מעת לעת ולא על פי ימים הלכתיים, ומכריע:

"ונראה דלענין יום הכיפורים בודאי יש לצדד קשר, דספק נפשות הוא, אפילו לענין שבת גם כן אם לא נזדמן לו אז עובד גילולים לעשות על ידו, שרי על ידי ישראל".

כוונת המשנה ברורה היא, שהרי יש הבדל בין שבת ליום הכיפורים. בשבת להחמיר ולעשות על ידי נכרי ובכך מצד אחד לדאוג לצורך הפיקוח נפש ומצד שני לא לחלל את השבת על ידי ישראל. אבל ביום הכי פורים כמובן שאין דרך לאכול על ידי אדם אחר ההכרה ברורה שמותר לה לאכול, שהרי ספק נפשות לקולא.

כך כותב גם המשנה ברורה בהלכות יום הכיפורים, ומוסיף שכך הכריע הגאון בעל הישועות יעקב.

ומה לגבי אישה ילדה בניתוח קיסרי? האם גם לה יש שלשה ימים או לא? הגאון רבי ניסים קרליץ כתב, גם לאישה זו הייתה שלשה ימים היא נחשבת מסוכנת, בגלל שבגופות מתרחשות שינויים דומים לאלו המתרחשים בגופה של אישה שילדה לידה רגילה.

אם הוא מדגיש, אם הוא עברה ניתוח, מחייבת בחינה בפני עצמה על מצבה, שכן אדם שעבר ניתוח יכול להיות מסוכן מבחינות אחרות, זה צריך לבחון כל מקרה לגופו.