שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל-הָעֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

(להשמות, ב)

הכלל ההלכתי הבסיסי קובע, כי גם מלאכות שמותר לעשות בשבת, אסור לקחת עליהן שכר, אלא אם כן בהבלעה. מקור דין זה הוא בגמרא בבבא מציעא (נח, א), המביאה את דברי התוספתא (שם ח, א), שגזבר ההקדש השוכר שומר לפרה האדומה או לזרעי העומר, אם שוכרו לשבת בלבד, אסור לו לקבל שכר, אך אם שוכרו לתקופה ממושכת, מותר להבליע בשכר כל התקופה גם את שכר השבת. בטעם האיסור מבואר ברש”י (בכתובות סד), שהוא גזירה משום איסור מקח וממכר בשבת.

עם זאת, כותב המרדכי (בכתובות סוף פרק אף על פי):

“פסק ה”ר ברוך, מכאן יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת, וה”ר שמואל אמר, שאין איסור בזה, דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל, ואין זה שכר שבת”.

ובאגודה (כתובות פרק אף על פי סימן צ') כתב, שטעם המתירים הוא, שהרי נוהגים לקיים המצוה להתפלל לפעמים בלא שכר.

והטור (אורח חיים סוף סימן תקפה) הביא בשם ה”ר יחיאל אחיו:

"המנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז יותר, מה שאין כן בספרד, שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור להם אחד מן השוק לתקוע להם, ולא ידעתי שלא מצאו אותם בזמן זה, כי נראה לי שאסור, כדתניא, השוכר את שומרת הפועל הפרה. והתינוק אין נותנין לו שכר שבת וכו', עלמא שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה וכו', ועל זה נאמר עבירה גוררת עבירה".

ובשו”ת מהר”י מברונא (סי' קיד) כתב, שיתכן גם ר' יחיאל לא אמר אלא כשאפשר בגדולים הבקיאים בתקיעות, הם בורחים מהמצות, והוצרכוכיר דוקא לראש השנה, זהו איסור, אבל חזן המושכר לשבתות אין זה איסור, כיון שאין זה נוח לחזנים להתחייב להיות שליח ציבור כל השבוע, ומוכרים לסכם עמם רק על שבת, לכן אף לכתחלה שרי. עכת”ד.

ומרן הבית יוסף (אורח חיים סימן תקפה) הביא דברי המרדכי הנ”ל, וכתב, שלכאורה יש לתמוה על ה”ר שמואל, וכי כדי לקיים מצוה נחלל שבת ליטול שכר שבת? זה כתב לומר שדעת ה”ר שמואל, שכיון שאינו שוכרו בשבת עצמה, אלא מערב שבת, אין איסור בדבר, ורק יש לחוש לכתחלה היכן שאפשר, ובמקום מצוה לא חששו כלל.

ועל פי זה פסק מרן בשולחן ערוך (תקפה, ה):

"הנוטל שכר לתקוע שופר בראש השנה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וימים טובים, אינו רואה מאות שכר סימן ברכה".

וכתב המגן אברהם (ס”ק יב), שכוונת מרן שכיון שזהו צורך מצוה, אין איסור בדבר, אלא שאינו רואה סימן ברכה. וכן כתב הב”ח (סימן שו), שכך מנהג העולם, בזה בזה.

אמנם, רבים הקשו על דברי הבית יוסף, שבגמרא בנדרים לז, מבואר לגבי לימוד פיסוק טעמים לקטנים בשבת, שאין ליטול שכר אלא בהבלעה, אף שזהו צורך מצוה! עיין יביע אומר (חלק האורח חיים סימן כה, ג) מה שכתב בזה.

לעומת זאת, כתב בשלחן ערוך (סי' שו ס"ה):

"אסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת, ויש מי שמתיר". והוסיף הרמ”א, “ואם שכרו לשנה או לחודש לכולי עלמא שרי”.

הכלל בדברי השולחן ערוך הוא, שכשמביא שתי דעות, הראשונה בסתם, והשניה בשם "יש אומרים", דעתו לפסוק כדעה הראשונה. אם כך – ישנה סתירה בדברי השולחן ערוך: בסימן תקפה מבואר שמעיקר הדין מותר, ובסימן שו נראה שפוסק שאסור!

ובשו”ת יביע אומר (חלק האורח חיים סימן כה, ג), הביא מדברי כמה פוסקים שנראה מדבריהם, שבמקרה זה הבינו דעת השו”ע שעיקר דעתו להתיר.

ובמשנה ברורה (סימן שו ס”ק כד) כתב: “ומילדת בודאי מותרת ליק שכר שבת”. מקור דבריו הוא בשו”ת מהר”י מברונא (סימן קיד), הנ”ל, שביסוד הדין כתב לחלק שאף לדעה האוסרת תלוי הדבר אם אפשר לעשות זאת בהבלעה או לא, והוסיף אחר כך:

"וכאן ביולדת שהיא (כלומר: המיילדת) בשבת עצמו נשכרת, נראה לאסור טפי, דלעיל הכל מיירי קודם השבת. ואינו כן, אדרבא הוא התר טפי, דחשוב דיעבד גמור, ולא היה מעשה אפשר לתקן. ונראה לי, דאף כי האי גוונא כבר היא שכרכרת, לכולי עלמא חשוב בהבלעה ויוצאה בדיינים [כלומר: מותרת לקבל ה] משום סכנה, דילמא אי ידעה דלא ליתב לה שכר לא אתייא [מחשש שאם תדע שלא ישלמו לה לא תבוא], או מתעצלת במצוה. ".

ובפרי מגדים (אורח חיים משבצות זהב סימן שו ס”ק ד) מחדד סברא זו: “והטעם, דהוה שכר מצוה, פיקוח נפש”. עם זאת הוא מציין זאת שעדיף לשכור אותה במערב שבת, או לא להזכיר סכום המעות.

לפי זה, כותב בשמירת שבת כהלכתה (פרק כח הערה קנה), שדווקא בחולה יהודי, שיש מצוה של פיקוח נפש בטיפול בו, יש להתיר קבלת שכר על טיפול רפואי, אבל חולה שאינה יהודית – אין לקבל שכר על תנאים בשבת. אמנם, מביא שם מה שכתב בשו”ת פקודת אלעזר (אורח חיים סימן כט), להתיר קבלת שכר על טיפול בנכרי, משום שכיון שאם לא יטפל בו יש ספק איבה, אם כן צריך מצוה, אפשר לקבל על כך שכר. .

ובשו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן קצד, בסוף) כתב לגבי טיפול בנכרי בשבת: "והנה שכרו נראה לי שיתנהו לצדקה, כיון שהוא שכר שבת – לא יהנו ממנו. נהי דאין לומר שירפאו בחנם ולא יקבל שכר כלל, זה אינו וכו', שהרי קמן דשרי ליק שכרו, ומצוה איכא משום "לא תחנם", אבל על כל פנים אינו ראוי להנות ממנו, וחלקם לעניים", עכ"ל.

כותב על כך נשיא בית מדרשנו, הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א: “ולכאורה יש בזה חידוש עצום, דמותר לקחת שכר שבת על מנת לחלק לצדקה, וקשה, דמה עם שהוא מחלק לצדקה, מהי מכל מקום מקבל הוא שכר, ובאמת נראה לענין. "ד דאיסור שכר שבת אינו על קבלת השכר בלבד, אלא על עשיית הריוח , זהור לו לאדם לעבוד או להשכיר כליו ולא ישכר בשבת, ואף אם יחלק השכר טול לבד כלום, מכל מקום הכר התחייב לשלם לו שהוא הרויח בשבת, וזה עצם העניין. האיסור. ונראה ברור, דאף החתם סופר לא התיר בשופי לקבל שכר שבת ולחלקו לצדקה, אלא דמאחר ואין בידו לחייב את הרופא לבקר חולים בחינם, משום שאין ידינו תקיפה להעמיד את הדת על תילה, ועוד דיש איסור "לא תחנם" להנכרים חינם אין כסף, ובהכרח יקבל רופא זה תשלום, ראוי שייתן לצדקה”.

ומלבד פירושו של הרב וייס שליט”א, יתכן אולי לפרש את דברי הח סופר באופן אחר, שהוא סובר שאחר שאין איסור חובלה נכרי בשבת, וישנו איסור לעשות זאת בחינם, מדין לא תחנם, נחשב הדבר צורך מצוה, בדומה למה שכתב הפקודת אלעזר. להתיר זאת משום אייבה, ומה שכתב החתם סופר שלא יקח השכר לעצמו, זה משום שממון זה אין בו סימן ברכה, יחלקו לעניים.

להלכה: רוב המקרים, רופא או אחות מעניקים טיפול רפואי תפקידם בקופת החולים או בבית החולים, עליהם הם מקבלים שכר באופן כללי מדי חודש או שבוע. מבנה שכר זה פותר את הבעיה של קבלת שכר בשבת. במקרה של טיפול רפואי פרטי, כותב בשמירת שבת כהלכתה (שם) כך:

"רופא או אחות שנקראים להעניק טיפול רפואי בשבת, מותר להם לדרוש שכר על העזרה הרפואית שהעניקה בשבת, אבל אסור לדבר על זה בשבת. ועדיף שהם יקבלו את שכרם ב”הבלעה”, דהיינו שיבליעו בשכרם גם את השכר עבור השכר בשכרם שהעניקו לפני או אחרי שבת”.