שאלה:

אבא שלי מאושפז בבית חולים כבר זמן ממושך ואנחנו הילדים מתחלקים במשמרות לסעוד אותו, וכרגע זה נהיה למעמסה גדולה. האם מותר לנו לשכור מטפל שיהיה איתו בחלק מהזמן של היום? האם זה פוגע בחיוב של כיבוד אב ואם?

ושאלה נוספת, מי אמור לשלם את ההוצאה של המטפל, והאם יש עדיפות למטפל בשכר או בהתנדבות?

תשובה: כשהורים מגיעים למצב שהם זקוקים לעזרה וסיעוד, צריכים הילדים לדעת שהחובה לטפל בהם מוטלת עליהם, וזו מצוה מן התורה של כיבוד אב ואם.

מצוה זו כוללת את כל סוגי הצרכים כמבואר בגמרא בקידושין (לא, ב):

"ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא".

מאכיל ומשקה – כלול בזה סיפוק הצרכים של תזונת ההורים על כל האתגרים הכלולים בזה, ולפעמים הדבר כרוך בטרחה לא מבוטלת.

מלביש ומכסה – כולל גם את הדאגה לצרכים הנדרשים בכדי שהאב או האם יוכלו לשמור על כבודם ולא יתבזו, וכן לדאוג לכל צרכי ההיגיינה שלהם.

מכניס ומוציא – מחייב את הצאצאים לדאוג לצרכי הניידות של ההורים, עליהם לדאוג לסייע להם בהליכה, בנגישות ובכל אתגר אחר הכרוך בכך.

על אף שכמו שמשמע ברמב"ם בפירוש המשניות בקידושין א, ז – כל צורך שיהיה להורים הוא באחריות הילדים, שלשת קטגוריות אלו שציינה הגמרא כוללות את עיקר הצרכים שבהם עלולים ההורים להתקשות בגיל המבוגר, כאשר הם הופכים אט אט לסיעודיים.

בהקשר זה חשוב לציין כי חובה זו אינה כוללת רק את הפעולות הישירות, לדוגמא, פעולת ההאכלה וההשקאה, אלא גם את מכלול הפעולות העקיפות הדרושות לשם כך, וכגון רכישת מוצרי המזון, הובלתם לבית ההורים, הכנתם לאכילה ועד להגשתם בפועל, כמו שכתבו בתוספות ביבמות (ו, א): "דרוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה".

בפעולות אלו, אף שהן כרוכות בעמל רב ואינן קלות כלל לביצוע והקפדה, זוכים הילדים בשכר עצום שאין כמותו, כפי שהובטחנו בתורה.

פעמים רבות, הדבר החשוב מכל בדאגה ובטיפול בהורים המתבגרים, הוא לאו דווקא הטיפול ה"טכני" בצרכיהם – אלא הדאגה ללוות אותם ולהקשיב להם, להיות להם לחברה ולהאזין למחשבותיהם ורגשותיהם.

המקרה שאתם מתארים, של אשפוז ממושך שדורש נוכחות לצד אביכם, דורש התייחסות מיוחדת לשכירת שליח עוד עובד לצורך ביצוע פעולה זו, ונפרט.

באופן עקרוני, ישנן מצוות בתורה שהן חובת הגוף של האדם העושה אותן. אי אפשר לקיים את המצוות הללו על ידי שליח. למשל – הנחת תפילין, או ישיבת סוכה. זאת, משום שהמצוה תלויה ב"מעשה", ומי שלא עשה את המעשה בגופו, אין שום דבר שניתן לייחס אותו אליו, גם אם ביקש מאדם אחר לעשות אותו בשליחותו. לעומת זאת, ישנן מצוות שתלויות בתוצאה המתרחשת, ולאו דווקא במעשה מסויים. בכל דרך שבה ניתן להגיע לאותה התוצאה, האדם קיים את המצווה כאשר הוא דואג לכך. במקרים כאלה מועילה גם שליחות.

משום כך, כיון שמצות כיבוד אב היא מסוג המצוות שנועדו להשיג תוצאה מסויימת – שלאב או לאם יהיו הצרכים שהם זקוקים להם, ניתן לקיים מצוה זו גם על ידי אחרים. נדגיש עוד יותר מכך, כי אפילו אין צורך להגיע לגדרי "שלוחו של אדם כמותו", משום שאין צורך בדין שליחות לצורך כך. עצם העובדה שהבן דאג שיהיה מי שיעשה את מה שנצרך, כך שלאב הגיעה התוצאה הדרושה, מספיקה בכדי שהבן יקיים בכך את מצוות כיבוד אב שלו.

משום כך, אם לוקחים לצורך משימה זו אפילו נכרי, שאינו בר שליחות, וכפי שמצוי שילדים להורים סיעודיים נדרשים לקחת עבור ההורים עובדים זרים, הילדים מקיימים בכך את המצוה של כיבוד אב ואם.

אמנם, חשוב לדעת שבוודאי יש מעלה יתירה כאשר הבן עושה את הפעולה בעצמו, וכמו שמצינו בתוספות ר"י הזקן (קדושין לא, ב):

"מאכיל – הוא בעצמו!"

פשוט לכאורה שאין כוונתו של ר"י הזקן שבאופן כללי אי אפשר לקיים את מצות כיבוד אב ואם על ידי אחרים. נראה יותר, שכוונתו לאחד משני מצבים, ואלו אכן כללים חשובים בהלכה זו:

• ייתכן שכוונת ר"י הזקן, שהאכלת האב על ידי אדם אחר שאיננו בנו עלולה להיות קשה לו, והוא מעדיף לעולם שיהיה זה הבן בעצמו שידאג לו ויאכיל אותו במקום שיצטרך שאחרים יעשו זאת עבורו. משום כך מדגיש ר"י הזקן שפעולה זו יש לבצע על ידי הבן בעצמו.

ואכן, על הילדים לדעת, כי גם אם על פי הלכה מעיקר הדין ניתן לקחת אדם אחר שיבצע את הפעולה, לפעמים אין בכך די, ומשום שכבוד האב אינו מתקיים או שאינו מתקיים בצורה טובה, וזאת כאשר מדובר בסוג צרכים שהאב לא ירגיש בנוח שהם ייעשו על ידי אנשים זרים, או כשמדובר על אדם שפרטיותו חשובה לו במיוחד והוא לעולם לא ירגיש בנוח בחברת אנשים זרים, ובפרט בסיטואציות פרטיות. כך גם לגבי החלק החברתי של היחסים עם האב, אי אפשר לקיים את המצווה על ידי שלוקחים אדם שיהיה לידו וישאל בשלומו ויבקרו, כי אין דעתו של האב מתיישבת אלא במה שהבן שלו הוא זה שדואג לו ושואל בשלומו. אף שהדברים נכונים כשלעצמם, אפשר שכך גם כוונת ר"י הזקן.

• ייתכן שכוונתו היא שאף שלעיקר המצוה אכן יוצא הבן ידי חובתו על ידי אדם אחר, מכל מקום אין המצוה מתקיימת בשלימות ובמלוא ההידור אלא על ידי הבן עצמו.

הפוסקים האריכו לדון, האם הכלל שמצינו לגבי הכנות לשבת, "מצווה בו יותר מבשלוחו", תקף לגבי כל מצוות התורה, או לא, דהיינו שבמצוות שמועיל בהם שליחות אין חילוק בין אם האדם עצמו טרח ועשה את המצווה, או ששלח לשם כך את שלוחו. עיין שדי חמד חלק ט' סימן מה, שהאריך בזה. לכאורה אפילו לדעות הסוברות שלא לכל המצוות נאמר כלל זה, פשוט הדבר שבמצות כיבוד אב לעולם יש בכך מעלה, שהרי בוודאי יותר מתכבד האב כשצרכיו נעשים על ידי בנו יותר מאשר על ידי שליח אחר. [אמנם, יש פעולות שלגביהן אין זה מוכרח, כגון פעולות שנעשות לכבוד האב אבל לא בפניו, כמו הזמנת מצרכים לביתו, או קביעת תור עבורו לרופא, שבזה לאב עצמו לכאורה אין הבדל האם בנו עושה זאת או אדם אחר, ולגבי זה הדבר תלוי האם יש ענין של מצוה בו יותר מבשלוחו גם במצוה זו של כבוד אב].

היבט מעניין בהקשר זה נוגע בשאלתכם השניה. שאלתם: מי אמור לשלם את ההוצאה של המטפל, והאם יש עדיפות למטפל בשכר או בהתנדבות?

ובכן, ההלכה היא שאף שהבנים והבנות חייבים בכבוד ההורים וסיפוק כל צרכיהם, מכל מקום העלות הכספית הכרוכה בכך מוטלת על ההורים עצמם (שו"ע סעיף ה' וכהכרעת הסוגיא בקידושין לב, א כרב נחמן בר אושעיא, שכיבוד אב – משל אב).

אמנם, בהקשר זה של מי שרוצה להדר בקיום המצוה, ורוצה שיהיה לו את המעלה של "מצוה בו יותר מבשלוחו", יש לדעת שלדעת חלק מהפוסקים (הובאו השיטות בשדי חמד שם), מי ששוכר פועל בשכר לקיום מצוה מסויימת, נחשב כמי שעשה את המצוה בגופו ולא כמי שעשאה על ידי שליח, שהרי "יד פועל כיד בעל הבית".

לפי זה, אם הוא שוכר את העובד מכספו, תהיה ידו כידו וייחשב לו שעשה את המצוה בגופו (להסוברים כן), מה שאין כן במי שעשה את המצוה על ידי שליח בחינם.

אמנם, כפי שהערנו לעיל, במצוה זו של כיבוד אב מסתבר מאוד שלעולם יש מעלה ויתרון כשעושה בגופו ממש – וזאת אפיל ואם הוא עושה על ידי שליח בשכר, שאף אם תיחשב ידו כידו, עדיין אין האב מתכבד באותה מידה כאשר בנו מכבדו על ידי שליח, או כאשר הוא מגיע ודואג לצרכיו בעצמו.

כל זאת נכון רק בנוגע להוצאות על צרכים או שירותים שהבן אינו יכול כלל לספק בכוחות עצמו ובהכרח שהוא צריך לשכור עבור ההורה מישהו שיעשה זאת, שאז ההוצאות מוטלות על ההורים, אבל במקרה דנן, במידה שהבנים יכוליפ ומסוגלים לבצע את הדרוש, אלא שמטעמי נוחות הם רוצים לשכור אדם אחר שידאג להורים במקומם, אין הבן רשאי לגבות את ההוצאות מכספי ההורים, שהרי חובתו שלו היא, וכמו שפסקו בהר צבי (יו"ד סי' קצז) והתשובות והנהגות (ח"ב סי' תמד).

לכן אם למשל בכדי לטפל בהורים צריך אדם בעל כוח רב, בכדי לשאת אותם מן המיטה וכדומה, או שצריך בעל מקצוע שמומחה בטיפול בחולה הסיעודי, וכיוצא בזה, אזי מעיקר הדין אין המצווה מוטלת על הבן, והוצאות השכירות מוטלת על ההורים. [לא נכנסנו למקרים בהם הצורך לשכור אחרים נובע מכך שהילדים מפסידים ימי עבודה. זו סוגיא נרחבת בפני עצמה ונשתדל לעסוק בה במאמר אחר].