לכבוד…

בדבר שאלתו על אודות אישה גיורת, שלפני גירותה בהיות שהגיעה לגיל מבוגר, ביצעה שימור פוריות באמצעות הוצאה והקפאה של ביציות מגופה, וכעת לאחר שהתגיירה כדת משה וישראל זכתה להינשא ולהקים בית נאמן בישראל, ואמנם במצבה ובגילה אין אפשרות שתיכנס להיריון כדרך כל הארץ, וזקוקה להשתמש באותן ביציות שנשמרו בעבר, ולהפרותן בזרעו של בעלה, ואחר כך יחזירו אותן לרחמה ותמשיך ההיריון כרגיל. ונפשה בשאלתה האם עובר זה יהיה צריך גיור לכשייוולד.

הנה שאלה חמורה היא שעלתה בשנים האחרונות על שולחנם של פוסקי הדור, ונבאר בס"ד את צדדי השאלה והכרעת הפוסקים. ומשום שהשאלה נוגעת למעשה ממש אמהר להשיב מבלי להאריך במקורות הדברים [וחלק מהדברים כבר ביארתי בס"ד במקומות אחרים].

כידוע, בכל עצם הנידון של פונדקאות, כאשר הביצית מגיעה מאישה אחת וההיריון מתבצע ברחמה של אישה אחרת, דנו הפוסקים בדורנו בשאלת היחס בין הנולד לבין הנשים הללו, מי מהן נחשבת לאימו. לכך יש כמה וכמה נפקא מינות חשובות להלכה כמובן, ועיקר הנידון הוא במצב שבו בעלת הביציות איננה יהודייה, האם היא נחשבת לאימו של הנולד, כך שהוא יצטרך גיור לאחר שיוולד, או שהפונדקאית – מי שהעובר התפתח ברחמה וילדה אותו – נחשבת לאימו, וכיון שהיא יהודייה גם הוא יהודי ואינו צריך גיור.

ביסוד השאלה, הצורך להכריע בין שני חלקים בגידולו של התינוק, שבאופן טבעי אינם מופרדים אחד מהשני, ולכן גם אין מקורות מכריעים מדברי רבותינו הראשונים והפוסקים בשאלה זו. מצד אחד, מבחינה מדעית, כל החומר התורשתי שקובע את טבעו של הילד מגיע אך ורק מבעלת הביצית, והפונדקאית כשמה כן היא – היא משמשת מעין "אינקובטור" גרידא לעובד ותו לא. אך מן הצד השני, העובר במציאות התגדל במעיה של הפונדקאית, ניזון ממנה, והפך מ"ביצית מופרית" ל"עובר" ואחר כך לתינוק שנולד אך ורק בכוחותיה של הפונדקאית, ובתקופה זו הוא היה "עובר ירך אמו" אצלה.

גדולי הפוסקים האריכו לפלפל במקורות שונים לשאלה זו, ואין כאן המקום להאריך בשיטות השונות, על כך הארכנו בס"ד במקום אחר. ניתן לומר בקצרה, כי נטיית רוב הפוסקים בימינו להתייחס לבעלת הביצית כאימו של התינוק, אך בכל אופן באופן מובהק הפסק הוא ללכת לחומרא לשתי הכיוונים, בספק חמור זה. על כל פנים בשאלת הגיור הכרעת הפוסקים היא שיש לגייר את התינוק לאחר לידתו.

זאת באשר למקרה המצוי של עובר שנוצר מביצית של נכרית והתפתח ברחמה של יהודייה.

פשוט למדיי, שלהסוברים שהיחס נקבע על פי הפונדקאית, גם במקרה השאלה דידן התינוק לא יצטרך גיור, שהרי אימו כבר נתגיירה כשנכנס במעיה. אך כאמור מאחר שההכרעה המעשית בפוסקים היא להחמיר ללכת אחרי בעלת הביצית, ולהצריך גיור, אנו צריכים לדון האם לשיטה זו גם כן יש להצריך גיור.

ואמנם צריך לציין בהקשר זה, שהחיבור בין שאלת היחס – מי היא אימו של העובר, לבין שאלת היהדות או הגויות, אינו מובן מאליו. ממו"ר מרן הגר"א וייס שליט"א שמענו, שיש לדון ולהסתפק שגם אם בעלת הביצית הנכרית היא אימו של העובר, ייתכן שהיחס שלו יהיה כישראל, ומשום שכל עוד לא הושרש ברחם, אין לו כלל דין עובר, וזאת אף אם מדובר בביצית מופרית (שהרופאים מכנים "עוברון"), וכל דין עובר מתחיל אך ורק בהשתרשותו ברחם, וכיון שתחילת היותו עובר לא היה אלא ברחמה של אישה מישראל כך שהורתו בקדושה, יהיה דין העובר כדין ישראל. אך למעשה גם דעתו שליט"א היא להחמיר ולהצריך גיור.

והנה גם זה דבר פשוט ומובן, שהגיור שעברה האם איננו מועיל כלל לביצית שהוצאה מגופה, ואין מקום לומר שאותו הגיור חל גם על הביצית. זאת, משום שגיור איננו חל כלל על "איברים", אלא על האדם. הגיור שהוא פעולה רוחנית, משפיע גם על גופו של האדם והלכותיו, למשל לגבי טומאת אוהל, גופו של יהודי מטמא באוהל, וגופו של נכרי אינו מטמא באוהל, אבל מהות היהדות או הגויות אינו קשור לגוף כלל, אלא רק משפיע עליו. ומשום כך אין שום יחס של "יהדות" או "גויות" שיכול להשתייך לביצית בפני עצמה שאינה בגוף האישה בשעת הגירות.

[וראיתי תשובה בכת"י ממו"ר הגר"א וייס שליט"א, שם הוא מביא דבר חידוש מהשם משמואל (פרשת מטות תרע"ח) בשם אביו בעל האבני נזר, שחידש לגבי גר שנתגייר שאין צריך להטביל כליו, שהוא מטעם שחלות הקדושה שחלה עליו בגירותו חלה גם על הכלים שלו, אך מעיר שאין אלה אלא דברי חסידות פלפול ורמז ואינם עיקר להלכה, ומוסיף שעיקר הטעם שאין צריך להטביל כליו הוא משום שהכלי לא עבר מיד ליד ומרשות לרשות].

ועוד ברור מסברא, שאין כל מעלה בכך שהביצית חוזרת ומשתרשת ומתפתחת לעובר ברחמה של אותה אישה שהיא בעלת הביצית מלכתחילה, משום שאין בכך כל טעם להתייחס לביצית כשל ישראלית, אלא הביצית של נכריה, וההיריון הוא ברחמה של בת ישראל.

ובכל מקרה עצם מה שהכריעו הפוסקים להצריך גיור, מלמדנו שאין להתייחס לביצית המתפתחת ברחם כמן איבר שהושתל בגוף האדם שבטל אליו והופך לחלק ממנו, אלא יש לה מעמד בפני עצמה, כיון שסופה להתפתח לעובר ולצאת מן הגוף, ודבר זה מוכח מעצם מה שמבואר בגמרא ביבמות שנכרית מעוברת שמתגיירת, גם על העובר שלה חלה תורת גירות, אלא שטבילתה לגירותה מועילה גם עבורו כיון "דהיינו רביתיה", ולכן גופה לא מהווה חציצה עבורו, אבל מעיקר הדין הוא צריך טבילת גירות בפני עצמו.

ובהמשך ותוספת לזה נראה דהיינו הך גם לגבי מה שהביצית חוזרת לגוף האישה ממנה נלקחה, שאין זה מועיל כלל, אלא כללו של דבר: מה שראוי להתבטל ולהיכלל בגוף הנתרם (כמו בהשתלת איברים), הופך לחלק מגופו בין אם הגיע מגופו שלו ובין אם מגוף אחר, ומה שלא ראוי להתבטל ויש לו יחס בפני עצמו, שווה הדבר בין אם זהו מגופו או מגוף אחר.

ומרן מו"ר שליט"א דן בשאלה האם אפשר שלאחר שתתעבר תלך לטבול לשם גירות העובר ותועיל לו טבילה זו. שמחד גיסא, הרי כל מעוברת שמתגיירת, גם העובר שלה צריך גיור בפני עצמו, ומה שמועילה לו טבילת האמא לגירותה שתחול הגירות גם עליו, הוא משום "דהיינו רביתיה" כאמור, והיינו שכיון שזו צורת גדילתו הטבעית להיות ברחם אימו, אין כאן חציצה, ולכאורה לפי זה לא צריך להיות הבדל בין מצב שבו האמא גם כן טובלת לגירותה, לבין מצב שהיא טובלת לשם גירותו.

ואמנם דן רבינו לפי דברי הגרעק"א הידועים בכתובות י"א ע"א, שהקשה, שכיון שגירות קטן היא מטעם זכין לאדם, הרי המזכה לעובר לא קנה, ואם כן איך מועילה טבילת המעוברת. ותירץ הגרע"א, שכיון שגם היא מתגיירת בטבילה זו, מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ולפי זה כשהמעוברת אינה מתגיירת בעצמה אין בכוחה לטבול לשם גירות העובר.

לאחר שרבינו שליט"א דן בעיקר היסוד אם אכן גירות עובר מהני רק מטעם זכין לאדם או לא, הוא כותב שלגופה של קושיית הגרעק"א יש מקום לתרץ ע"פ מה שמצינו בגמ' בב"ב (קמ"ב ע"א) שאף שהמזכה לעובר לא קנה, אבא לגבי בנו דעתו קרובה וגמר ומקנה, והכי נמי במעוברת שזוכה לעובר שבמעיה.

[ויש לדון ולפלפל במקרה דנן, שאף שלגר אין יחס לאימו, מכל מקום כיון שהעובר הוא בנה מבחינה תורשתית, שהרי זו הביצית שלה, וכן מצד שגדל ברחמה, די בכך בכדי לומר שדעתם קרובה וגמר ומקנה, כדין עובר אצל אביו. ולגוף דברי רבינו, הנה יעויין בשו"ת המבי"ט ח"א סי' של"ט ושו"ת פני יצחק ח"א סי' כ"ה, אם גם לגבי האימא אמרינן שדעתה קרובה אצל בנה להקנות לו או לא, אמנם עיקר הטעם לחלק בינה לאב הוא מטעם שהאב מוכן יותר להקנות לבנו ממון, ומסתבר, שבנ"ד אין נפ"מ בין האב לאם].

ואמנם להלכה פוסק רבינו שליט"א שמאחר שהפתחי תשובה (סי' רס"ח ס"ק ו') הביא מהתפארת למשה שאם לא נתגיירה האם לא מועילה טבילתה כעת לגייר את העובר, [אף שהאור שמח (פט"ו מאיסורי ביאה) אכן נקט שמועילה הטבילה], יש להחמיר כדבריו, משום שאין להיכנס כלל לספיקות בהלכות גיור כאשר עיקר היהדות מוטל על כף המאזניים.

עוד מוסיף רבינו שליט"א, שייתכן שכלל אין מציאות של גירות עצמאית לעובר שאינו בכלל אדם, ורק אגב גירות אימו אפשר לגיירו, ולכן לא תועיל הגירות בצורה זו אלא יש להורות לגייר את העובר כשיבוא לעולם.

וכעת ראיתי בספר "רץ כצבי", שכתב מאמר מקיף בנושא ושאל להרבה רבנים, וממה שראיתי נטיית רובם היא למה שכתבתי כאן, ובאמת אין בזה לענ"ד חידושים גדולים, מלבד מה שהבאתי ממו"ר שליט"א, שהם ספיקות נכבדים.