במאמר זה נסקור התייחסויות שונות בין שנים מגדולי הפוסקים בדור הקודם, מרנן הגרש"ז אויערבאך והגרא"י וולדנברג, בשתי שאלות בנושא רפואה על ידי מתמחה. האחת – האם מותר לרופא מתמחה לבצע הרדמה כללית לחולה לפני ניתוח. השניה – האם מותר לו לבצע זריקות.

בין הדברים גם התייחסות למילה.

שתי השאלות נובעות מהאפשרות הגדולה יותר לסיכון או נזק לחולה, אך כמובן ישנם שיקולים חזקים לאפשר – בעיקר העובדה שגם הרופא המתמחה כבר עבר את השלבים ההכרחיים בכדי שיוכל לבצע את המלאכה ביעילות ובבטיחות, אבל גם העובדה שללא התמחות מעשית, לעולם רופאים לא יגיעו לשלב המומחיות שלהם.

עיקר הדברים הם התייחסותו של הרב ולדנברג, ועליה נביא את פסקיו הקצרים של הגרש"ז אויערבך. מפני חשיבות הדברים, אנו מביאים אותם בלשונם.

• הרדמה בניתוח

נוסח השאלה הייתה: אם אפשר לרופא שלומד, לעשות ניתוח תחת הרדמה כללית אצל חולה שההרדמה יכולה להשפיע עליו לרעה, ובאשר ברור שהניתוח אצל הרופא שלומד יקח יותר זמן, וגם לרבות, אם מותר אפילו אצל חולה רגיל ללא סכנה בולטת, בהיות ותמיד יש סכנה בהרדמה כללית ממושכת.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ד סי' פ"ד) פסק שאסור:

"לדעתי ברור ללא צל ספק שבשני המקרים גם יחד אסור לו לרופא הלומד לבצע את הניתוח תחת הרדמה כללית, בהיות וגורם על ידי כן להמשכת ההרדמה הכללית אשר סכנה כרוכה בחובה, ופוק חזי להגאון הבעל מחנה חיים ז"ל בספרו קול סופר על המשניות בסוף קדושין שכותב לפרש פירוש נפלא כוונת מאמרם ז"ל: טוב שברופאים לגיהנום, דר"ל מפני דרופא מומחה ובקי הוא שחקר והי' מנסה הרבה בכמה חלאים אשר חפץ לנסות וע"י שמתו רבים תח"י וראה שסם זה אינו מועיל וגם זה אינו מועיל בא עד התכלית מה שמועיל, א"כ דם הרבה שפך עד שנעשה טוב שברופאים, כי הרופא שהולך בעקבי מוריו לא נעשה טוב שברופאים, א"כ אם נעשה טוב שברופאים עכ"ח המית הרבה, כדי לנסות וראוי לבוא לגיהנום עי"ש, ופירוש זה מתאים וניתן להחילו גם על המתלמדים המנתחים ומכניסים עי"כ את החולה לסכנה יתירה, (ובכלל כל כמה שנותנים סם הרדמה יותר זה משפיע ונותן אותותיו בהרבה פעמים על בריאותו של החולה גם לאחר הבראתו)".

והגרש"ז אויערבאך השיג על דבריו שבתנאים מסוימים מותר (מובא בשולחן שלמה עמ' קל"ד):

"במקומות דלא שכיחי נכרים ואם יהודים לא יתמחו מנין יהיו רופאים, לכן אם החולה לא דורש רק מומחה, תלינן דמסתמא לא קפיד, ושרי אף ע"י מתמחה".

• מתן זריקות

שאלה זו הפנה ד"ר אברהם סופר לגרא"י וולדנברג, לגבי מה שבבתי חולים נותנים למתלמדים לבצע זריקות לתוך הורידים ולפעמים גורמים לחבלות, וכן אם מועיל הסכמת החולה, וכן אם מותר בשבת.

והשיב ע"כ בציץ אליעזר (שם סי' ל"ה):

"ראה ראיתי בביה"ח שנותנים בפשיטות למתלמדים לעשות זריקות לחולים לתוך הוריד, הן כדי להוציא דם, והן כדי להכניס לגוף חומר רפואי. והנה עיני ראו, ועל גופי חשתי, איך שבביצוע הזריקות שמבצעים המתלמדים הם גורמים, עקב אי בקיאותם והתמחותם המוחלטת עדנה בזה, לחבלות לאברים שעושים בהם את הזריקה, המקום מתנפח ונעשה כחול וצהוב וכל האבר מתחיל לכאוב עד שמן הצורך להניח על המקום הנפוח והכאוב תחבושת עם ספירט. וזה נמשך כמה ימים ויותר עד שמתרפאים מזה. ונשאלת איפוא השאלה, דאיך מותר לעשות זאת למסור ביצוע הזריקות כנ"ז למתלמדים? הא אסור לחבול בחבירו, והגם דזה לא יכול להגיע לידי מצב של סיכון, אבל יש בזה מכל מקום מיהת משום עבירה על לאו של איסור חבלה.

ואין לתרץ ולומר שזה נקרא חובל לרפואה, דזה אינו, דהא לשם עצם הטיפול הרפואי לא צריכים לעשות החבלות האלה, וכפי שנוכחתי לדעת דכשעושה ומבצע זאת מי שכבר התמחה בזה אינו גורם לחבלות כאלה. וא"כ אין להתיר לתת למתמחה לעשות את הזריקות האלה כי אם כשלא נמצא במקום באותה שעה מי שכבר התמחה בדבר שיודע לבצע זאת בלי שיגרום לחבלה ומאידך יש הכרחי לבצע זאת כבר עכשיו.

ומה שיותר חמור שלא שואלים בזה אפילו רשות מהחולה על כך, להודיע לו ולבקשו שיסכים שמתלמד יבצע זאת וימחול אם יגרום לו עי"כ חבלה. אלא המתלמד נגש עם הזריקה ישר למיטת החולה ובאין אומר ובאין דברים מבצע את פעולתו וגורם לו לחבלות ולכאבים כנ"ל.

ולמעשה, אפילו אם החולה יתן מצידו את הרשות הדרושה, ג"כ לא יועיל זה לפי ההלכה, דכך מצינו בשו"ת הריב"ש סימן תפ"ד שמבאר בבהירות ובפשטות, דכל השקלא וטריא שמצינו בזה בגמ' בב"ק ד' צ"ג בהכני ופצעני ע"מ לפטור, זה אינו אלא לענין פטור הממון וחיובו בשהכהו ופצעהו, אבל שיוכל להכותו ולפצעו לכתחילה ולעבור בלאו של מכה חבירו דאזהרתיה מקרא דארבעים יכנו לא יוסיף מפני הרשות שנתן לו זה הא ודאי לא אפשר עכ"ל עיין שם. הרי דברי הריב"ש ברור מללו שנתינת רשות לחבול בו מועיל רק לענין שהלה יהי' פטור מלשלם לו דמי ההיזק, אבל בשום פנים לא מועיל זה שלא יעבור עי"כ המכה גם על הלאו שבתורה על כך, אלא בודאי החובל עובר על כך אפילו אם הנחבל נתן רשות לחובל לחבול בו, באופן שברור ופשוט שאסור לחבול בחבירו אפילו אם הנחבל נותן לו רשות לכך.

וכך מצינו שפוסק כן בהדיא גם בשו"ע הגרש"ז מלאדי ז"ל בה' נזקי גוף ונפש ה"ד, שאסור לאדם להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו. ומנמק טעמו של דבר: כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו עיין שם. והיינו, מפני שהאדם איננו בעלים על גופו עד כדי נתינת רשות לחבול בו, דהגוף הוא קנינו של הקדוש ברוך הוא. והדברים עתיקים.

וא"כ ברור הדבר דאין היתר חבלה על גופו של זה כדי שהמתלמד ילמד את המלאכה הזאת. פרט אם אין אז אחר יותר טוב ממנו וביצוע ההזרקה נחוצה כנ"ל, דאזי יש מקום להתיר ולחשוב לכל מה שעושה המתמחה בקשר לביצוע התפקיד הרפואי, כעושה לצורך רפואה, מכיון שלא נמצא אז על אתר יותר מומחה ממנו שיבצע זאת. וכלול בזה גם כשהיותר מומחה עסוק באותה שעה במקרים יותר דחופים דאזי מעלים עליו כלא נמצא.

ובזה להדגיש כי אזהרה מיוחדת ועוד יותר חמורה ישנו בדבר כשנותנים לבצע זאת למתלמד ביום השבת, בזמן שיש מומחה שיבצע זה, דאזי הא זה גובל ממש לסתם חובל בחבירו בשבת חבורה שמוציאה דם.

ולא אמנע מלכתוב גם מה שהתחשבתי דיתכן דיש מקום להתיר בכל הנז"ל בהיכא שיש מתחילה ספק מבוסס אם אמנם יגרום המתמחה לחבלה עי"כ, ושיתכן שלא יגרום, ומטעם דאזי הו"ל זה דבר שאין מתכוין במקום שלא הוי פסיק רישא. אכן, אפילו בכה"ג נטילת רשות מהחולה על כך זאת בודאי צריך, ויש להאריך".

• מתמחה – לגבי מילה

ד"ר אברהם סופר הקשה על הפסק המובא במכתב הקודם לגבי זריקות ע"י מתמחה, ממילה שנפסק שרק בשבת לא ימול מי שלא מל מעולם, ומשמע שבחול יכול למול אף על פי שנמצא יותר מומחה ואף על פי שמתוך אי התמחותו עוד בזה יגרום לחבלה מיותרת.

והשיב לו ע"כ הציץ אליעזר (שם סי' ל"ו):

"הנה אחרי עיוני בזה אינני מוצא משם סתירה לדברי, דיעוין בשו"ע ביו"ד סימן רס"ו סעיף ז' שכתוב בלשון, שלכן אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת: שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת. הרי שהמדובר לא על וודאות שיקלקל אלא המדובר הוא על ספק שמא יקלקל. וא"כ אדרבא הא הרי זה תואם בדיוק להמסקנא שהעלתי במכתבי להלכה, והוא, שהיכא שיש רק ספק אזי בחול מותר ובשבת אסור, ומה שהתנתי שגם בחול צריכים מיהת קבלת רשות, לזה אינני מוצא סתירה מההיא דמילה. ואה"נ דגם שם י"ל בכזאת דבלי ידיעתו ורשותו של האב אין לתת למתמחה למול.

ולא עוד, אלא דעוד יתירה מהאמור מצינו בההיא דמילה מה דמחמירין שם עוד יותר ממה שביררתי בנידוננו. דבנידוננו בהיות ואין חשש סכנה כתבתי בדברי דבחול יש להתיר למתמחה לבצע ע"י קבלת רשות מכיון שזה גם רק ספק אם יחבול חבלה יתירה, וכמו"כ כתבתי דיש להתיר כשאין אחר יותר מומחה שיבצע זאת, ואילו בההיא דמילה, מכיון שהחשש הוא גם חשש של סכנה מצינו בזה להגאון להחיד"א ז"ל בתשובותיו בשו"ת חיים שאל ח"א סימנים נ"ח נ"ט לאב ובנו (בן החיד"א ז"ל והסכמת החיד"א ז"ל בפשי' לפסקו) שהעלו להלכה בפשיטות דגם בחול אין למתמחה שלא מל עדיין לעולם למול בפעם ראשונה בלי שמוהל מומחה יעמוד על גביו, ולא מועיל מה שמבטיח שיכול למול, ואפילו כשאין מוהל אחר ג"כ לא יוכל זה למול, הגם שיצטרכו לדחות המילה בזמנה ולא עוד אלא אפילו אם נתרצה האב לזה, מעכבים על ידו, ולא חל בכה"ג חיוב על האב למולו ביום השמיני, אלא חיובא רמיא על האב להשהות המילה עד עת בא מוהל מומחה עיין שם. הרי כנ"ז שאדרבא גבי מילה עוד מחמרינן יותר בזה.

הא חדא. ושנית, מתרי אנפי אין לדמות בכלל נידוננו לההיא דמילה, (אפילו מה שרואים שם שבמל פעם א' כבר סגי) ראשית מצות המילה ניתנה על כגון אנפא דא של כניסה אפילו לחששא דמיעוטא לסיכון, דלא כבעלמא דלא אזלינן בפקו"נ =בפקוח נפש= בתר רוב, (רצוני לומר, הגם דעצם המילה סיכון כזה בה), כדמצינו במס' גיטין ד' נ"ז ע"ב שדרשו חז"ל מקרא שכתוב כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מ"ד), דזו מילה שנתנה בשמיני, וכדמפרש רש"י ז"ל: זו מילה, הורגנו כל היום דזימנין דמיית. זאת אומרת, דכשהתינוק בריא, ורק יתכן דבאיזה פעם ימות התינוק מעצם חבלת וצער המילה, על זה נצטוינו ומקיימים זאת בפועל לא להביט על כך ולמול, והמוהל מצווה ג"כ רק לדעת דיני ואופני המילה וגם ללמוד אומנת היד איך לבצע זאת אבל גדר של מדת החבלה בקשר לכך במקום המוגדר אין בזה. וכן גם לא על ההשתהות עד הביצוע. (וכן מצינו ספרי ובילקו"ש פ' ואתחנן שדרשו את הפסוק הנ"ז: וכי אפשר לומר לו לאדם ליהרג בכל יום אלא זו מילה. ועוד איתא במדרש שה"ש רבה פ"ז: א"ר חייא מה ראו חכמים לקבוע רופא בברכה שמינית, כנגד המילה שניתנה בשמיני וכו', כמו חלאים, כמה חליים מתחת ידיה, כמה תינוקות הנמולים ומתים תחת ידיה). הרי שסיכון ישנה בכלל בביצוע של מילה, וקיום מצותה היא בגדר של בכל נפשך. וא"כ אין ללמוד להשוות מזה בכלל לבעלמא.

ועוד זאת שנית, מתוך שמקום המילה מוגדר ומוגבל שיערו על כן חז"ל שעם ידיעת הדינים ולימוד האומנות ממוהל מומחה וההסתכלות הרבה איך שמבצע זאת, יכול כבר לדעת להתחיל למעשה למול, ולכן כל שאומר שבטוח בזה כבר, יש להאמין לו ולא לחוש לשמא יחבול חבלה יתירה ויוכל להתחיל למול (לבד משבת החמורה) כשמוהל עומד על גביו ומסתכל במעשהו. ויעוין בשו"ת שבות יעקב ח"ג חאו"ח סי' כ"ה שכותב באמת להוכיח דבר זה דאם אומר שרוצה למול ויודע למול דתו ליתא למיחש למידי (ודעתו שם להתיר שימול אפי' בשבת באין מוהל אחר, כדי שלא לדחות המילה בזמנה) מהא דאל"כ היאך מניחין לאדם למול (בחול) בפעם ראשון הא איכא למיחש לספק נפשות שיעשה כרות שפכה אלא ודאי לא חיישינן שיקלקל ומילתא דלא שכיחי לא גזרו בו רבנן עיין שם, וכך מבאר גם בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סימן קנ"א שהמדובר בכזה שלמד הדינים והשגיח כמה פעמים בשעת המילה אשר מזה יודע כמה צריך לחתוך ואיך עושין הפריעה וכל צרכי המילה ולכן עפ"י רוב וודאי יעשה בהשכל ודעת וימול כראוי עיין שם.

ועוד יעוין בשו"ת חכם צבי סי' ס"ט שמסביר טעמו של דבר מה דבמילה מספיק במל פעם א' בלבד, ולא אמרינן שעדיין לא מיקרי אומן, מפני דבהיות דאיכא דמיחש לקלקול גדול וסכנת נפשות אי לאו דברי ליה דאומן הוא לא הוה עביד עיין שם. (ויעוין גם מ"ש בזה המחצה"ש או"ח סימן של"א סעיף י' ע"ש). ובעצם כותבים כן התוס' במגילה ד' ד' ע"ב ד"ה ויעבירנה, דאין אדם מל אלא אם כן הוי בקי דסכנה יש בדבר ע"ש, וכפי שכבר עמד להעיר על כך בספר שו"ת מהרי"א אסאד חיו"ד סימן קנ"ג כיעו"ש. וא"כ יוצא לנו שהדבר הזה מה שבמילה חמור יותר זהו מאידך המקיל גם להחשיב לאומן את האומר שבטוח שיכול למול (אחרי שלמד והסתכל הרבה אצל מומחה) ולא לחוש לשמא יקלקל, ובאופן שאין לדמות ולשאול בכלל משם לעל כגון עשיית זריקה של נשוא נידוננו, כי בכאן יש סברא להיפך, לומר שבהיות שבטוח שעכ"פ לא יבוא הדבר לידי סכנה לכן יאמר בטוח אני אף על פי שלא יודע עוד כ"כ המלאכה, וגם לא ידקדק כ"כ שלא יזיק. ולכן צריכים עכ"פ שכמה וכמה פעמים יעמוד מומחה ע"ג וידריכהו איך לבצע זאת בלי שיגרום חבלה יתירה".

והעיר ע"ז מרן הגרש"ז אויערבאך (שם):

"כל זה דווקא במה שיש צורך לקיום המצוה, אבל לא לגרום צער בחינם, ולכן נראה שרק בגלל טעמים אחרים הוא דשרי".