ויהי כי זקן יצחק, ותכהין עיניו מראות (בראשית כז, א)

שאלת מעמדו של הסומא בהלכה הינה סוגיא עמוקה ומתרחבת לנושאים רבים. אחת השאלות המרכזיות עוסקת ברפואתו של אדם במטרה למנוע עיוורון. כחלק מהדיון בשאלה זו העלו הפוסקים מספר שיקולים מעניינים, אותם ננסה לפרט להלן.

מצאנו בגמרא ובהלכה התייחסות בחומרה רבה למחלות עיניים. בגמרא (עבודה זרה כח, ב) מצינו סוגיא מפורטת העוסקת בעניין זה:

“אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה (=נפוחה) – מותר לכוחלה (=למרוח משחה) בשבת. סבור מיניה: הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים לא (סברו השומעים שמתיר רק להשתמש בתרופה, כלומר לעבור על איסור מדרבנן, אבל לא להכין בשבת את התרופה – דבר הכרוך באיסור מן התורה, והטעם הוא שכל הסכנה . היא לעיוורון בלבד (רש”י), ואין סכנת חיים); אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מיפרשא מיניה דרב יהודה: אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים – מותר (=עד שאמר רבי יעקב שרב יהודה (שהיה מוסר שמועותיו המרכזי של רב, בעל ההלכה) ביאר לו שכוונת רב היא להתיר גם איסורים. מן התורה, מפני שהדבר נחשב סכנת נפשות).

לאחר ממשיכה הגמרא לבאר את הנושא וטעמו:

רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבת. אמר להו רב שמואל בר יהודה: מאן ציית ליהודה מחיל שבי! (=רב יהודה התיר, כאמור, למרוח משחה על העין בשבת. לעומתו, רב שמואל בר יהודה הכריז, שמי שישמע להוראת רב יהודה הרי הוא מחלל את השבת!). לסוף חש (חלה רב שמואל) בעיניה, שלח ליה (לרב יהודה שאלה): שרי או אסיר (מותר לי למרוח משחה על העין?), שלח ליה: לכ”ע שרי, לדידך אסיר (לכולם מותר, אבל לך שערערת על הוראתי – אסור), וכי מדידי הוא? דמר שמואל היא (וכי מעצמי הוריתי להיתר? הרי הדבר נמסר לי ממר שמואל, וכמעשה זה -), ההיא אמתא דהוא בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא, צווחא וליכא דאשגח בה, פקעא עינא (שפחה אחת שהתגוררה אצל מר שמואל, סבלה בעין. בשבת, ומשום שבני הבית לא חשבו בסכנה לעין, לא עשה אותה למעשה, פקעה עינה). [וברי"ף שבת דף לט, ב גורס 'שמתה' אותה שפחה מחמת כן] למחר נפק מר שמואל ודרש: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת; מאי טעמא? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו.

כגון מאי (אלו מחלות עין נחשבות כסכנה)? אמר רב יהודה: אחד רירא (מוגלה היוצא מן העין), דיצא (כאב בעין כהרגשת דבר נעוץ בעין), דמא, דימעתא (דם או דמעות הנוטפות מהעין), אוקידחא (תחושת שריפה וצריבה חריפה) – ותחלת אוכלא, לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא דלא (בחולים אלו). מותר לכחול את העין רק בתחילת המחלה ולא בסופה כשהמטרה היא רק שיכוך הכאב, או שיפור הראייה בלבד).

אם כן, ישנה הנחת יסוד ש”שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו”. מה פירוש הדבר? רש”י (ד”ה אפילו) מפרש: “מאור העין מעורין ואחוזין בטרפשי הלב”. כלומר – ישנו קשר בין העין ללב, כך שמחלה בעין מסכנת את הלב. לכן, מחלת עין נחשבת פיקוח נפש. אך התוספות כותבים: "ראיית העין תלוי בהבנת הלב" . בפשטות, התוספות באים לחלוק על רש”י ומפרשים שבמחלת עין אין סכנה לכל הגוף, אלא סכנה לאיבר העין בלבד. כך עולה גם מדבריהם במסכת סוכה (כו, א), שם נאמר שהחולה בעיניו פטור מן הסוכה, ופירשו התוספות שאף שאין בזה סכנה, מכל מקום הרי מבואר בסוגיה בעבודה זרה שסכנת איבר נחשבת סכנת נפשות. פירוש זה נסמך על שיטת רבינו תם שגם סכנה לאיבר אחד נחשבת סכנת נפשות.

ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכח, ט) נפסק:

"החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר, או שהיו שותות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיו שותת דם, או שהיו בו רירא ותחלת אוכלא (פי' תחלת חולי), מחללין עליו את השבת". [1]

זאת, הלכה זו עוסקת במחלת עין, שלפי שיטת רש”י נחשבת סכנה לא משום העיוורון שיכול לנבוע ממנה, אלא הסכנה לכל הגוף שמיוחסת למחלות עיניים. ואכן בהוא אמינא של הגמרא שהיא בסכנת עיוורון בלבד – לא הותר לחלל את השבת באיסורים מן התורה (וכך מוכיח הרמב"ן בעבודה זרה מדבר שם רש"י שסכנת עיוורון סכנה לאיבר אחד בלבד אינה מתירה לחלל את השבת).

גם לפי פירוש התוספות, שהסכנה היא רק לעין בלבד, אין חומרה יתירה בעין יותר משאר האיברים – כל סכנה לאיבר מסויים נחשבת סכנת נפשות, כך שברור הדבר שלא החשש מעיוורון הוא זה שנחשב סכנת נפשות. לפי זה, כאשר ישנה סכנה לעיוורון שאיננה נובעת ממחלה, ייתכן שאין צורך לחלל את השבת למנוע אותה.

ואכן, ביביע אומר (חלק ג' יו"ד סימן כג, וכן כותב בפשיטות בשבט הלוי חלק ח סימן צד) מוכיח מהגמרא שסכנת עיוורון אפילו בשתי העיניים אינה נחשבת סכנת נפשות, מלבד לדעת רבינו תם שמחללים את השבת על סכנת איבר, ושכבר פסק השו"ע. (שם סעיף י”ז) שעל סכנת איבר אין מחללים את השבת. ובענין זה יש חילוק בין מחלת עין, לסכנת עיוורון, וכאמור: במחלת עין יש סכנה לכל הגוף, זה פסק השו”ע בסעיף ט' שמחללים את השבת עבור, אבל סכנת עיוורון שאיננה כרוכה במחלה בעין, ודומה לשאר סכנת איבר אחד בלבד, אין. מחללים עליה את השבת.

עם זאת, הפוסקים העלו שיקול נוסף בשאלה האם סכנת עיוורון עשוי להיחשב פיקוח נפש, זה בהתבסס על השוואה לדינו של "נכפה". החולה במחלה זו איננו מסוכן למות ממנה, אך נמצא בסכנה תמידית מחמת חוסר שליטה על פעולותיו, ועלול ליפול למים או לאש. מטעם זה כתב מהר”ם מרוטנבורג (שו”ת מהר”ם פראג סימן ק”ס) שמותר לחלל עליו את השבת לרפואתו, כך פסקו בהתייחס לאיסורים שונים הט”ז (יו”ד סימן פד, כד), והחתם סופר (יו” ד סימן עו).

בכלל, יש מקום לומר שגם הסומא בכלל זה, שהרי גם הוא נמצא בסכנה מחמת שאיננו רואה, ואינו יכול להינצל מן הסכנות השונות האורבות לו ברשות הרבים!

ואכן כך כותב הרב איסר אונטרמן זצ"ל (שבט מיהודה עמוד שי"ד): "…ויש סכנה ממשית גם לסומא, אז מקרי פקוח נפש לרפאתו מעיורון, משום שלא יתכן שהסומא ישב תמיד בבית, וכשעובר ברחוב אורבות לו סכנות שונות, וגם צריך לעלות ולרדת במדרגות, ואין הסכנה נמנעת, יש לדון בו דין פקוח נפש כמו בנכפה”.

אמנם ביביע אומר שם הביא את דבריו, וכתב שמדברי הראשונים שהבאנו לעיל בסוגיא בעבודה זרה מוכח שאין דנים עיוורון בלבד [אפילו בשתי העינים] כפיקוח נפש, ושגם מבחינת הטעם בדבר יש הבדל מהותי בין סומא לנכפה, שנכפה בשעה שסובל מהתקפה, הוא איננו בר דעת, ואינו שולט על פעולותיו הוא בגדר סכנה, אמנם הסומא בר דעת באופן מוחלט, ויכול לתכנן את צעדיו ולהישמר מן הסכנה, ומשום כך אי אפשר להחשיב אותו כמי במצב של פיקוח נפש.

שיקול נוסף ומרתק בסוגיא זו כותב הגאון רבי שלמה קלר זצ”ל בספרו חכמת שלמה (על השו”ע או”ח סימן שכח, אות מו). החכמת שלמה נשאל על אדם "שנלקה על עיניו בחולי הסנוירים הנקרא "שווארצע שטור" רחמנא ליצלן, עד שנתייאשו כל הרופאים למצוא לו מזור, רק באחת של נכרים רוצים לקבלו אל השפיטהל (=בית החולים) של נכרים למצוא לו רפואה שלא יתקלקל מאור עיניו. לגמרי, שעדיין יהיה בידו לילך בעצמו על כל הפנים, אבל יצטרך לאכול שם טריפות, מה דינו, אם אפשר לעשות כן או לא".

החכמת שלמה מביא את הסוגיא בעבודה זרה ומעלה ההלכה שאין להוכיח את השבת. אך כותב החכמת שלמה, שיש מקום לומר שכל הסוגיא עוסקת רק בחולי של עין אחת, שבמקרה הכי גרוע תיפגע הראיה בעין זו האדם עדין יראה בעינו השנייה, אבל אם ישנה סכנת עיוורן לשתי העיניים יש לחלל עליהן את השבת. ומדוע?

כידוע, מקור הדין שמחללים את השבת במקום פיקוח נפש הוא מן האמור בתורה "וחי בהם". אך בסוגיא ביומא (פה, ב) מובא טעם נוסף, הנלמד מן הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", ולדעת רבי ישמעאל יש לדרוש מפסוק זה "אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". רוב הפוסקים נקטו גם טעם זה נפסק להלכה. לדוגמא, לגבי עובר שאין להתיר לחלל עליו את השבת מטעם "וחי בהם", שהרי אינו  בגדר "נפש" עדיין, מכל מקום מחללים את השבת, מטעם "חלל עליו", מכיון שסוף סוף הוא עתיד להיוולד ולחיות ולשמור שבתות הרבה.

לפי זה כותב החכמת שלמה, שאחר שלדעת רבי יהודה (בבא קמא פז, א) סומא פטור מכל המצוות, אם כן מי נמצא בסכנת עיוורון שייך בו החשש שלא ישמור שבתות הרבה, משום שיהיה פטור ממצות השבת, ויש לחלל עליו את השבת כדי שישמור שבתות. הרבה. ואף שלרוב הפוסקים אין הלכה כרבי יהודה (עיין בית יוסף אורח חיים סימן תע”ג), הרי אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, ויש לחוש לדעת רבינו ירוחם (נתיב ה' חלק ד) שהלכה כרבי יהודה. עוד מוסיף החכמת שלמה, שאפילו אם נאמר שדעת רבינו ירוחם נדחתה לגמרי מהלכה, מכל מקום פשוט הדבר שעל ידי העיוורון יתבטל הסומא מן התורה, והרי אמרו שתלמוד גדול ממעשה (קידושין מ, ב), ואם לגבי מעשה המצוות אמרו חלל עליו שבת אחד כדי. שישמור שבתות הרבה, ודאי נאמר חלל עליו שבת אחת כדי שיוכל לעסוק בתורה. [2]

בציץ אליעזר (חלק ח סימן טו פרק י) תמה על דברי החכמת שלמה. ראשית, הוא תמה על הקשר שבין המושג "אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב" למקרה זה שלדעת רוב הפוסקים שהלכה כמותם אין כאן כלל פיקוח נפש, ושאין זה דומה להיכן שיש חשש לפיקוח נפש במציאות, גם אם על פי הרוב יתכן שאין כאן פיקוח נפש. שנית, תמה הציץ אליעזר, על ההשוואה בין מצב שבו על פי הדין האדם פטור מן המצוות, למצב של פיקוח נפש שבו נאמר חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, שעוסק במצב שבו ללא ההצלה הוא ימות ולא יוכל לקיים את המצוות. [3]

[1] אמנם הלכה מוסכמת היא שרפואה שנועדה רק להגברת איכות הראייה, אסורה בשבת (כמו שכתב רש"י בביאור "פצוחי עינא" שנאמר בגמרא בעבודה זרה שאסורה. וכן פסק המשנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק כד).

[2] ועיין שם שכותב שלמעשה לא מלאו ליבו להתיר על ידי זה איסורים דאורייתא ממש, רק בפחות מכשיעור או איסורים דרבנן.

[3] אמנם שם מתיר לחלל שבת במקרה של סכנת עיוורון, ועיין עוד במה שכתב בחלק יד סימן פד.