פרשת וישלח

נוכחות הבעל בזמן לידה

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

פרשת וישלח תשע״ט

 וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּה. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָה בְּלִדְתָּה וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. (בראשית לה, טז-יז)

בתיאור זה של התורה, אנו נחשפים לצורך של היולדת בדברי הרגעה וניחומים, לכאורה ליישב את דעתה. אף על פי שלידה היא בדרך כלל, הוא לא חף מסכנות. בהלכה ישנה התייחסות רחבה ליולדת “המקשה ללדת”. מחמת סיבות שונות, הלידה מסתבכת, עד כדי להכין חיים. אך גם בתנאי הלידה מתנה תקין, צער הלידה הוא רב, והיולדת ההלכה, על פי ההלכה, במצב של סכנת נפשות, (כמבאר בגמרא בשבת קכח, א ובשולחן ערוך סימן של). התוספות (כתובות פג, ב ד”ה מיתה) אף כותבים, שרוב פעמים מסתכנות היולדות בלידה . למרות זאת, מאחר וסוף סוף קורה באופן טבעי, החמירו חכמים שבאמת אפשר כאשר ישנו צורך לחלל עליה את השבת, יש לעשות זאת בשינוי (שו”ע שם).

בין הדברים שחז"ל עסקו בהם בהקשר זה, נמנו כמה פעולות שמותר לעשות היולדת בגדר "ליישב את דעתה", תיטרף, למשל, מותר להדליק שלא היולדת את הנר, אף על פי שאין כל צורך רפואי בדבר, אבל לא צריך לדעת את דעתה. את פחדיה (שבת קכ, א); מותר לקרוב משפחה או לכל אדם שיש ליולדת אמון בו, יחד עם נוסעת לבית החולים כדי ללוותה, אפילו אם היא נוסעת במבולנס שבו יש צוות רפואי, ואף אינה מבקשת זאת; וכן מותר לה לקחת עמה לבית החולים כל דבר שהיא חושבת שיהיה צורך בו וישפר את הרגשתה, אפילו אינו צריך להצלתה (וראה זאת בכל בשמירת שבת כהלכתה פרק לו, ופרק מ).

הלכות אלו מתבסות על ההבנה כי יישוב הדעת של אדם שנמצא בסכנה הוא קריטי עבור סיכויי ההצלה שלו.

על רקע זה מעניין לדון, האם מותר לדון בשאלה. מעיקר הדין, עם שמרגע "פתיחת הקבר" (– פתיחה של 3 ס"מ בממוצע, או ירידת המים, או דימום, או צירים חזקים שיכולים שלא להלך ונזקקת לשכב) האישה נחשבת לנידה, נאסר על הבעל להסתכל במקומות המכוסים שבה, וכן לגעת. בה. איסור הנגיעה בנידה קיים גם כאשר מדובר במגע שנועד לעזור לאשה, אפילו היא חולה .

הבעל יכול להקפיד על איסורים אלו גם נמצא בחדר הלידה. האם ישנו טעם לאסור עליו שהות זו?

המנחת יצחק (חלק ד סימן ח ועוד) יבוא, שיש לאסור על הבעל כתב בחדר הלידה, מחשש שמא יבוא לגעת בה שלא לצורך פיקוח נפש, או יסתכל במקומות המכוסים ("כי ידעתי, אם יתירו – ולמכולים"), אלא אם כן מדובר. בחשש סכנה ברור אם אינו שם. לעומת זאת, האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן עה) נשאל "ובאם הבעל יכול להיות שמה להשגיח שתעשה הדבר הנכון, וגם לחזק אותה ולאמץ לבה", וכותב ר' משה זצ"ל, "הנה אם יש צורך איני רואה איסור, ואף בלא צורך איני רואה איסור, אבל אסור לו להסתכל ביציאת הולד… אך כשיזהר שלא להסתכל ליכא איסור”.

כלומר, ר' משהנו מתיר זאת מטעמי ישוב דעתה, אלא שמותר במצב הלידה בדומה לבעל לגור עם אשתו בביתם אפילו כשהיא נידה, אלא שהוא צריך להקפיד על הל נדה, והוא הדין לחדר הלידה. מעניין לשים לב כי בתוך דבריו משמע, שאין להחמיר ולחשוש שמא מתוך יצרן סקרנות, או התרגשות, יבוא הבעל להיכשל באיסורי ההרחקה, שאז היינו מתירים רק כשיש צורך בדבר, אלא עלינו להורות לבעל על פי שורת הדין, שמותר לו להיות נוכח במהלך הלידה, אלא ישים לב שלא להיכשל במשולות האפשריים שם.

שיטתו של ר' משה מתבארת יותר על פי דבריו במקום אחר (אורח חיים חלק א סימן קלב), שם הוא עוסק בשאלה האם מותר לבעל ללות את אשתו לבית החולים בנסיעה בשבת. השואל השווה זאת, להיתר להדליק נר יכול ליישב את דעתה של היולדת, אף שאין צורך רפואי. ר' משה עונה לו, כי אין זו ראייה גמורה, לפי לומר שפחדה של היולדת מן החושך הוא מחשש שהמיילדת לא תצליח לבצע את מלאכתה כשורה, וזהו חשש מוצדק ולגיטי, אבל בנוגע לנסיעה לבית החולים עם היולדת, במצב שבו ישנו צוות רפואי מלווה, חשש מוצדק מצד האשה ואין, יש מקום שלא ירצה את הדבר, לפי שמאחר שאינו חשש מוצדק, יש לומר שאינו חשש גדול כל כך להתיר עליו את השבת; אבל בכל זאת, "מכל מקום לדינא, כיוון דמצינו ביולדת שעלולה להסתכן מחמת פחד, מי הוא יכול לסמוך על חילוקים בחשש פיקוח נפש?! היא אומרת שהיא מתפחדת, אף אחרי שמסבירין לה שאין מה לפחד בעצמה, יש בזה חשש פיקוח נפש, וצריך הבעל או האם ליסע עמה".

ואם הוא לגבי להתיר למלווה את השבת בנסיעה – על אחת כמה וכמה שהות עם האשה בחדר הלידה, במצב בו היא אומרת שרצונו, ומפחדת לבדה, ושנוכחות הבעל מרגיעה אותה, שאין לאסור את הדבר מחשש שמא ייכשל הבעל באיסורים. ומן הסתם.

בין גישת האגרות משה, המנחת יצחק סבור, כי יש לחשוש, וכן מצב שהאשה מבקשת מבעלה שיחזיק בידה, "…נשים דעתן קלות, ויש לחוש שמבקשים כן משום קלות הדעת, ולא משום טירוף הדעת" (חלק סי' ל). בתשובות והנהגות מדמה זאת למה שאמרו חז"ל "סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב ("התרחק", אומרים לנזיר האסור בשתיית יין, "אל הכרם אפילו לא תתקרב – פן תיכשל"), וכותב שאין זו דרישה טבעית, ולא שמענו כן. אלא בזמן האחרון, וכנראה למדה או שמעה מחברותיה שעושין כן. והוסיף, שמכל מקום, אם למרות שמסבירים לה, צועקת שאף שאסור מן הדין, היא לא יכולה להכניס ואצלה זה בגדר של פיקוח נפש, ומרגישים שהבקשה אינה נובעת מתוך זלזול בדיני התורה, יעמוד בחדר אבל לא יסתכל במקומות המכוסים (תשובות והנהגות חלק א סי. 'תתסב).

השאלה הנשאלת ולא: איך נוכל למדוד לבדוק מתי הדבר בא מקלות הדעת ומתי מטירוף הדעת? הלא בכל מקום שיש חשש סכנה בלבד, בין מבחינה קלינית ובין מחשש טירוף הדעת – מחללין את השבת! והלא יתכן בהחלט, שאם יאמרו לאשה שהדבר אסור וכו' כפי דברי התשובות והנהגות, יהיו נשים שישתקו ויוותרו על כך, למרות שיהיועלות להסתכן בטירוף דעתן!

הנשמת אברהם הפנה שאלה דומה לגרש”ז אוירבאך זצ”ל, והוא השיב לו, שיש דברים ש”מקובל וידוע” שעלולים לגרום לטירוף הדעת, ואז אפילו בספק ספיקא מחללין את השבת. אבל יש דברים ידועים ומקובלים אלא עקב "סגנון התקופה".

מכל מקום, לגבי שהיית הבעל בחדר הלידה, שאינה איסור אלא חשש בלבד, דעת הגרש”ז אוירבאך היא, שבאופן עקרוני אין איסור לממש בעל לצד אשתו אם הוא נזהר לשמור על הלכות נדה, אבל “אין הדבר יפה, ויש בו משום מיאוס. אבל כמובן אם היא ממש מפחדת, אז ודאי מותר” – כיון שבשונה מנגיעה, הרי שמובן ששהות הבעל לצד האשה מרגיעה את הרוחה, ואין זאת “מודה” של החברה המודרנית.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…