פרשת ויחי

סמכותו של חולה סופני להחליט על הפסקת טיפול רפואי בו

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו, אם לא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים (בראשית מז, כט)

אחת הסוגיות מעוררות הדיון הגדולות באתיקה רפואית בכלל, ובממשק שבין הלכה וטיפול רפואי בפרט, היא שאלת המתת ה”חסד”. הרבה נוטים לבקש שלא לגרום סבל רב בשלהי חייהם, ולעצור את הרפובליקה שלהם באשר הם. יש מהם שאף טורחים לפנות למקומות בעולם שמתמחים בהמתת חסד. במקרים רבים, מצבו רפואי של החקלאי איננו מאפשר לו לקבל החלטות עצמאיות, יש חולים שמנחים את המטפלים בהם מראש כיצד לנהוג בהם במקרה בו הארכת חייהם כר בסבל רב, או במצב בו יהיו שרויים בחוסר הכרה ממושך, וכיוצא בזה. בשורות הקרובות נעסוק בשאלה האם לתת משקל לבקשתו של החולה.

ראשית, חשוב לדעת כי הוראות למחשבה נפוצה, אין לחולה מעמד מיוחד לפני מותו המחייב את קרוביו להישמע ליו. על פי ההלכה, יש חובה גמורה לבניו של אדם לקיים את אשר הוא מצווה עליהם לפני מותו. בכמה מקורות, חובה זו נלמדת מפרשתנו, כאשר יוסף מקיים את צוואת יעקב שלא לקברו במצרים אלא במערת המכפלה. אך חובה זו מוגבלת לציוויים כלפי הזמן שלאחר מותו, ולא כל מה שדורש מעבר לכך בזמן הנוכחי מחייב ציות. אין לחולה כל מעמד מיוחד רק בגלל שהוא נוטה למות. גם הלכות מסוימות נותנות דעת מיוחדת להוראות של החולה, אלא מהחשש שאם יראה שלא עושים את מה שהוא מבקש – תיטרף עליו והוא יסתכן.

משום כך, הדיון בשאלה האם להישמע להוראותיו נובע בעיקר מהשאלה האם יש לאדם, בכל שלב בחייו, סמכות לקבל החלטות על חייו באופן שמחייב אחרים, או לא, וכן בשאלות הנוגעות למקרים מסויימים בהם שורת הדין אינה חייבת טיפול רפואי והדבר נמסר לפי חלק מהדעות, וכפי שנראה, בידיו של החולה.

נפתח בשאלה האם יש לאדם בעלות על גופו, כך שבסמכותו לקבוע האם יצילו אותו אחרים או לא.

כידוע, החובה להצלת חיים נלמדת בסנהדרין (עד, א) מן הפסוק “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט, טז), אך גם ממצוות עשה של “השבת אבידה”, יתרת גם ל”השבת גופו”. המנחת חינוך (מצוה רלז, בחדש קומץ המנחה) כתב ל, כי אין חובה להציל את חייו של המאבד עצמו לדעת, מכיון שמצד דין "והשבותו לו" אין חובה להשיב אבידה שבעליה איבד אותה מדעתו, וכן מצד "לא תעמוד על דם רעך" אין חיוב. כאשר הוא עצמו עומד מנגד ואינו רוצה בהצלתו. אחר כתבו, כי המנחת חינוך מבטא בזאת את הגישה שהאדם נחשב לבעלים על גופו, ומשום כך, על שאיבוד עצמי הנו איסור חמור אף [1] , מכל מקום יש רלוונטיות לכך שאובדן נעשה מדעתו, כדעת בעלים, הפוטרת את האחר מחובת השבה והצלת נפשות.

רבים מהאחרונים תמהו על חידושו של המנחת חינוך. בספר קבא דקשייתא (סי' א) תמה המחבר, בעל 'חלקת יואב', כיצד שייך לדמות בין אבידת ממון מדעת, אבידת הגוף שאינו ברשות האדם, כמו שכתב הרמב"ם (בהלכות רוצח א, ד) בטעם איסור נטילת כופר לנפש. הרוצח על ידי גואל הדם: "שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקדוש ברוך הוא" [2] . כעין זה תמה גם באגרות משה (יו”ד חלק ב סי' קעד ענף ג).

למעשה, רוב הפוסקים אנו מקבלים את דבריו של המנחת חינוך, וסוברים כי יש חובה גם להצלת נפשו של מאבד עצמו לדעת. עם מהרי”ל דיסקין בשו”ת (קו”א סי’ ה, לד), הגר”מ פיינשטיין (אגרות משה או”ח סי’ קכז, יו”ד ח”ב קעד, ג וח”ג ס”ס צ) , וכן הכריע הגרי”ש אלישיב (קובץ תשובות סי' מא ו-כד). וכן שמענו מפי הגאון רבי אשר וייס שליט”א.

וכבר הביאו מפורש כן בשות מהר”ם מרוטנבורג (פראג, סי' לט), שחובה להציל גם במקרה בו הניצול צווח שלא יצילוהו, שאין שומעים לו [3] .

לאור זאת, מובן מאליו כי אין כל אוטונומיה לאדם להחליט על גורלו, ומשום כך גם אין תוקף לציווי שלו.

אך עם זאת אנו מוצאים בפוסקים מתחשבתים ברצונו של החולה הנוטה למות מחשובי, בעיקר כאשר מדובר במניעת סבל רב וייסורים, וכאשר מדובר על המשך הרכת חיים בצורה מלאכותית.

חשוב להבהיר: אין ספק שאסור חמור חל על כל המתה של אדם באמצעים אקטיביים, כמו הזרקת רעל לגופו. אפילו אם הוא סובל יסורים קשים ומבקש להמיתו, הממלא את בקשתו דין רוצח לו. הפוסקים דנים רק על אמצעים אחרים וכפי שנראה זאת.

כתב הרמ”א (יורה דעה סימן שלט):

"וכן אסור לגרום למת שימות מהרה, למשל מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יכול להיפרד, אסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו… וכן לא יזיזנו ממקומו, וכן אסור לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו כדי שיפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, למשל שיש סמוך לא בית קול דופק, למשל שיש חוטב עצים, או מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להוציאו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פ) 'אלו מגלחין)".

מדברי הרמ”א מבואר כי קירוב מותו של גוסס אסור מדובר כאשר בפעולה אקטיבית, אך אין איסור לקרב את מותו באמצעות הסרת גורמים המעכבים את מותו (הצפוי וברור. אין מדובר במי שיש סיכוי שיתרפא).

למרות דברי הרמ”א, יש בפוסקים שכתבו, שבכל מצב ובכל צורה שהיא אסורה למנוע טיפול רפואי מחולה, אפילו אם מדובר בטיפול שיאריך את חייו במעט בלבד, בין אם הוא מבקש זאת ובין אם לאו. עמדת זו הייתה מוכרת כעמדת ההלכה שנים רבות, וכמו שכותב הגאון הסטייפלר זצ”ל במכתב ידוע (קריינא דאיגרתא, קצ), שם הוא מתפלא על הנחת יסוד זאת, מדברי הרמ”א:

"בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות, אמת גם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זה מבר סמכא הוא, אבל בעיני דבר זה צריך עיון גדול, דביו"ד (סי' שלט). ) מבואר, דמותר דבר המונע פטירת החולה, ורק מעשה בגופו אסור לעשות. ואם כן להיות שב ואל תעשה, מבוסס (במקום שעל ידי זה יתווספו לו יסורים) לא מצאתי איסור. ואדרבה יש ללמוד מזה… וכל זה צריך עיון גדול”.

אחד הפוסקים שמאריכים לאסור, הוא בעל הציץ אליעזר, כמה וכמה תשובות שכתב בנושא. [4]

לעומת זאת מקובל אצל פוסקים אחרים לגבי חולה הנוטה למות הרבה שלא בהכרה, וגם אין סיכוי בדרך הטבע שיחזור להכרה, שמותר מטיפולים מאריכי חיים. חשוב לשים לב לדבר למשקל שהם מעניקים לרצונו של החולה בהקשר זה. כך למשל כותב בשו”ת תשובות והנהגות (חלק א' סימן תתס”א).

דעת האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קעד ענף ג), שלא רק שאין חובה לנקוט באמצעים מאריכי חיים לזמן מועט, אם אין בהם סיכוי להצלת את החיים והדבר כרך בייסורים קשים, אלא גם איסור יש בדבר. כך גם הוא מבאר בתשובה אחרת (חושן משפט חלק ב סימן עד, א), שכאשר:

"…אין יודעין הרופאים שום רפואה, לא רק לרפאותו אלא אף לא קל היסורין, אלא להאריך קצת חייו כמו שהן בייסורין, אין להם לתת רפואות כאלה… כשאינו רוצה בעניני רפואה כאלה שמאריכין חייו בחייו יסורין".

ובתשובה אחרת:

"…צריך להודיע ​​זה להחולה, ולשאול ממנו אם רוצה שיתנו לו רפואה דסמים אלו, שאם בחיי יסורין רוצה יותר ממיטה, צריכין לתת לו, ואם אין החולה רוצה לחיות ביסורין, אין ליתן לו סמי אהרפו אלו" (שם סימן עה, א).

הגרש”ז אויערבאך כתב בנידון ביצוע ניתוח לחולה מסוכן, שבעקבות הניתוח יישאר החולה משותק כל חייו וגם אין ודאות שהניתוח יצליח, שמסתבר שאין צורך לעשות בקום ועשה ניתוח, אף שמצווה להציל גם את חייו של משותק אפילו סובל הרבה (מנחת שלמה סימן צא, כד. ). בנשמת אברהם (חלק ד יו"ד סימן שלט) כתב שאמר לו הגרש"ז, שכל שהחולה נמצא במצב סופני של מחלתו, אין חיוב לנקוט בכל פעולה שתגרום לכאבים קשים גם אם החולה נמצא במצב של חוסר הכרה ואינו סובל.

לעומת זאת, מביא שם בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שחייב את הרופא לעשות כל מה שצריך כדי להאריך את חייו של חולה אפילו אין לו תרופה למחלה כל עוד איננו גוסס, רק אם החולה סובל מיסורים קשים ומבקשים שלא יאריכו את חייו בטיפולים כאלה מותר בשב. ואל לתעשה ליתן לו למות. ללא שם: אם הוא מוגדר כמוות מוחי, כל שלא ברור שסובל מיסורים, חייבים לעשות הכל כולל החייאה כדי להציל את זה. במכתברב יוסף אפרתי בשם הגרי”ש, פסק הגרי”ש: “מותר לחולה שאי אפשר לרפאותו אלא אך ורק להאריך תוחלת חייו בחיי שעה והדבר כרוך מה בייסורים – לוותר על טיפול. אבל בנידון דידן אם אין הדבר כרוך בייסורים – אסור לשמוע לו”.

עוד כתב בשם הגרש"ז, לגבי מתן אנטיביוטיקה בזריקות לחולה ALS משותק החש בסבל רב, ועתיד למות בתוך כשנתיים-שלוש, ללא כל ריפוי למחלתו, והגרש"ז "באנטיוטיקה דרך הפה שפיר צריכים לתת לו, אולם דקירות ושאר דברים המצערים אותו, צריך לשאול אותו (כשיודע לומר הם או לא, אפשר שצריכים לשמוע בקולו, ועל כל פנים לא לחלל שבת).

עוד כתב במנחת שלמה (שם):

"רבים מתלבטים בשאלה זו של טיפול בחולה גוסס, יש סוברים דכשם שמחלים שבת עבור שעות חיי כך חייבים להכריח את החולה על זה כי הוא אינו בעלים על עצמו לוותר אף על רגע אחת, אך מסתבר שאם החולה סובל מכאבים ויסורים גדולים או אפילו סבל חזק נפש. מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבת לתת לו גם נגד רצונו, אבל מותר להמנע מתרופות הגורמות סבל לחולה אם החולה דורשת את זה. אולם אם החולה ירא שמים נטרפה דעתו, ולא רצוי מאוד להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי הבא, וכדמצינו בגמרא (סוטה דף כ' א') שזה "זכות" לסבול ז' שנים מאשר למות מיד".

בשו"ת תשובות והנהגות (חלק גמן שסג) כותב, שבשאלה האם לשמוע לחולה המתנגד לטיפול יש לחלק בין מקרה שבו אפשר לעזור לרפואתו, ואז חייבים לכפותו ולטפל בו אף אם דרוש כרוך ביסורים קשים, אבל אם ספק גדול אם יעזור לו. , אף שיש סיכוי קטן שהדבר יועיל, ובנפשות הכלל הוא הולכים אחר הרוב, מכל מקום מותר לחולה להתנגד לטיפול.

חשוב לציין כי יש היבטים נוספים זה שלא נוכל רבים להיכנס לכאן. דוגמה, מעמדם של בני משפחה של החולה והאם ישנה אפשרות לקבל את ההחלטה על החולה עצמו, כאשר הוא נמצא במצב שבו הוא יכול להביע אותה.

נציין רק כי כל הפוסקים מדגיש כי בכל מקרה כזה, כאשר חיי אדם ניצבים על הפרק, ישנה חובה גמורה להתייעץ עם מורה הוראה מובהק הפקה את הכרעתו ההלכתית. הדבר נוגע הן לבני המשפחה והן לרופא המטפל בחולה – זו חובתו ההלכתית והמוסרית.

 

 

[1] ראה בבא קמא צא, ב שנדרש מהפסוק "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרוש" (בראשית ט); ועיין רש”י ואבן עזרא לבראשית שם; רמב"ם (הלכות רוצח ב, ב-ג); וראה ספר חסידים (סי' תרעה, תרעז) שכתב שאיסור זה תקף גם למי שמכניס את עצמו למצבי סיכון. בפסיקתא רבתי (פתיחת פרק כד) נאמר: לא תרצח- לא תתרצח. אבל האם מאבד עצמו עובר ב'לא תרצח'? עיין מנחת חינוך (מצוה מד), ומרחשת (חלק ג סי' כט) ועוד.

[2] וע"ע רדב"ז (בהגהות לרמב"ם הל' סנהדרין יח, ו), מנחת חינוך (מצוה לד ו-מח); שו”ע הגר”ז (הל’ שמירת הגוף והנפש פרק ד ובקונטרס-אחרון שם ס”ק א); מור וקציעה (על מ"א סי' שכח, ו); כלי חמדה (פרשת כי תצא ו); שו”ת משפט כהן (סי’ קמד, ב-ג); מעשה איש (חלק ד עמ' ריא).

[3] וע”ע שו”ת רדב”ז (ח”ד סי’ טז) ומטה אפרים (סי’ תריח).

[4] שו”ת ציץ אליעזר חלק ה' קונטרס רמת רחל סימן כח; חלק ט' סימן מז; חלק יג סימנים פז-פט; חלק י”ד סימנים פ-פב; חלק י”ח סימן סב.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…