פרשת בהעלותך

האם מותר להתפלל על חולה סופני שימות?

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסף שפרונג

האם מותר להתפלל על חולה סופני שימות?

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (יב, יג)

 

דבר מקובל בכל תפוצות ישראל ימים ימימה, להתפלל על החולים לרפואה שלימה. ומתפלל זו של משה רבינו על אחותו מרים למדו חכמים הלכה, שהמתפלל על החולה אינו צריך להזכיר את שמו (ילקוט שמעוני בפרשתנו) [1] .

למעשה, כפי שהרחבנו במאמר לפרשת ראה ובמאמר לפרשת וירא, חלק מהמטרה במצות ביקור חולים הוא כנראה שהמבקר שיראה את מצבו של החולה יתעורר לבקש עליו רחמים, כמבואר בטור (יורה דעה סימן שלה) "ומצוה גדולה היא לבקר, שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו. מחיה אותו”. בהמשך מוסיף הטור וכותב, כי גם במקרה של מחלה שאין לבקר את החולה בה (כגון חולה נמצא במצב שביקור יפגע בכבודו), חובה לבקרו "בבית החיצון" כדי לבדוק אם צריך לדבר מה, וכן "שומעין צערו ומבקשים עליו רחמים". הבית יוסף שם מביא מדברי הרמב”ן בספר תורת האדם (עמ' יז) מקור לדברי הטור.

על בסיס זה ישנן כמה הלכות בדיני ביקור חולים, כמו מה שכתב הרמב"ם בהלכות אבל (יד, ו) "הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה מראשותיו , אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא”, ובשו”ע (יו”ד סי’ של”ה ד’) העתיק דברי הרמב”ם וכתב “אין מבקרין החולה בשעות ראשונות של יום מפני שכל חולה מיקל חליו בבוקר ולא יחוש לבקש עליו רחמים ולא בג' שעות אחרונות של יום שאז מכביד עליו חליו ויתייאש מלבקש עליו רחמים" והוסיף שם הרמ"א: "וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה".

בשורות הבאות נעסוק בשאלה מפתיעה: האם זה הדבר הנכון יותר הוא להתפלל על החולה שימות ?

בגמרא במסכת נדרים (מ,א) נאמר:

“כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה – גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה – גורם לו שימות. מאי גרמא? אילימא כל המבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה – מבקש עליו רחמים שימות, שימות סלקא דעתך? אלא, כל שאין מבקר חולה – אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות”.

ומפרש הר”ן:

"נראה בעיני דהכי קאמר, פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות למשל שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה , כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות ק"ד), דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער (כשראתה שפחתו של רבי כמה גדול צערו בחוליו), אמר יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי”.

כלומר – הר”ן מפרש שלפעמים התועלת מביקור החולה היא לראות אם הוא מצטער כל כך כדאי להתפלל עליו שימות.

כמה מהמפרשים תמהו על ראייתו של הר”ן, שהרי בגמרא שם מבואר בפירוש שבאותה שעה שהיתה שפחתו מתפללת שימות, היו החכמים מתפללים עליו שיחיה, ולא התייאשו מן התפילה כלל, ומדוע נביא ראיה מן השפחה ולא מן החכמים?

הגר"ח פלאג'י, בספרו חקקי לב (יו"ד סימן נ) עונה על כך, שמצאנו שלמדו רבנן דינים מאמתיה דרבי והחשיבו כתלמיד חכם, כמו שמצינו במסכת מועד קטן (יז, א), אז אפשר ללמוד ממנה את זה שמותר לבקש. רחמים על החולה שמצטער הרבה שימות כדי שתנוח נפשו. ועוד, אם היה עניין זה שלא כדין, לא היה התלמוד מביאו. שרבנן לא השגיחו על כך, אפשר לומר שהם לא ראו כל כך את הצער של רבי כמו שראתה היא, ואם איסור יש בדבר היה להם לרבנן באותה שעה לגעור בה, וגם צריך לומר על כל  פנים שעשתה שפחתו של רבי  שלא כהוגן.

בשבט הלוי (חלק ח סי' רנג) כתב, שהיה אפשר לחלק ולומר שאין הדבר מותר אלא בשפחתו של רבי שהיתה אשה גדולה מאוד וידעה שבשמים מבקשים לרבי שיעלה לעולם העליון, והוסיף טעם מחודש ונפלא לחלק בין רבי לשאר חולים, שהרי ברבי כמו בשאר צדיקים נאמר. הם קרויים במותם חיים לכל דבר וענין (ואפילו להוציא ידי חובה את החיים), אם כן אין להוכיח מרבי על שאר חולים אחרים שיהיה מותר וצריך לבקש אותם רחמים שימותו.

רבינו הגאון רבי אשר וייס שליט”א הביא ראיה נוספת שלפעמים ראוי להתפלל על החולה שימות, מהמעשה בגמרא (בבא מציעא פד, א) ברבי יוחנן, שלאחר שנפטר החברותא שלו, ריש לקיש, הצטער הרבה עד שיצא מדעתו, ונאמר בגמרא “בעו רבנן. רחמי עליה ונח נפשיה” (ביקשו עליו החכמים רחמים ונפטר רבי יוחנן). אם נפרש שביקשו חכמים שימות, יהיה לנו מקור נוסף לכך שלפעמים ראוי לעשות כן (ועיין בשו”ת משנה הלכות חלק י סימן רב שהביא ראיה זו). אך הרב וייס מסייג זאת, כי יש לפרש שביקשו עליו רחמים באופן כללי שיוטב לו, ומן השמים הוחלט שכך טוב עבורו שיפטר מן העולם, ולא שכך ביקשו החכמים. [2]

ובגמרא בראש השנה (יז, א) מצינו:

"רב הונא בריה דרב יהושע חלש (חלה), על רב פפא לשיולי ביה (בא רב פפא לבקרו). חזייה דחליש ליה עלמא (ראה שעומד הוא להיפטר מן העולם), אמר להו: צביתו ליה זוודתא (הורה לקרוביו להכין לו תכריכים). לסוף איתפח (הבריא רב הונא), הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה (התבייש רב פפא מפניו)”.

הנצי”ב מוולאזין, בספרו מרומי שדה, תמה: “וצריך עיון, דהא אסור להתעסק בצרכי המת קודם מיתה!”. אבל בספרו העמק שאלה (שאילתא צג) הוא עונה על שאלתו ומפרש שלא אמר רב פפא לקרובי רב הונא שאכן יכינו לו תכריכים, אלא כוונתו הייתה לעורר אותם שיתפללו עליו שימות, מאחר שראה שאין לו תקווה עוד לחיות.

בציץ אליעזר (חלק ה, רמת רחל פרק ה) כתב, שאין משם ראיה, ראשית מפני שתכריכים מותר להכין לחולה בחייו, ולא עוד אלא שלהכין כל צרכי המת שלא בפניו מותר (וכבר העיר כך הנצי”ב עצמו בתוספות להעמק שאלה). ומוסיף הציץ אליעזר וטוען, שאדרבה מסוף המעשה שם, שראינו שקם רב הונא וחזר לחיים, אנו לומדים שלא ראוי להתפלל עליו שימות מלכתחילה, שלפעמים יש לחולה איזו זכות מיוחדת (כמו רב הונא שם שהסביר אחר כך איך ניצול מן המיטה לאחר שהיה כל ימיו מעביר. על מידותיו), או שהרופאים טועים באבחנתם, "ולא פעם לרופאים גדולים שאיכסו ראפו (=התביישו) בכגון דא לקבוע שחולה זה בודאי ימות, ואין שום תקוה על פי דרך הטבע שיחיה, ולבסוף קם ממטתו לתחיה שנים על שנים, אפילו בתרופות כאלה שבהזדהותם יודעים. כבר ברור שלא יתרפא מזה, גם כן ראינו מקרים שהרופאים קבועים תאריך למיתתם, ולמעשה המשיכו לחיות הרבה יותר, ולא עוד אלא שבא מצב ביניים של הטבה במדת היסורים,

בערוך השלחן (יו”ד שלה, ג) הביא את דברי הר”ן להלכה. אבל רבים מפוסקי דורנו כתבו שתמוה הדבר שכתב כן, שהרי כל הפוסקים השמיטו דבר זה מן ההלכה, ומשמע שאין לעשות כן בשום מקרה.

למשל באגרות משה (חו”מ ח”ד סי’ ע”ד) נשאל אם מותר לנהוג למעשה כדברי הר”ן להתפלל לקרב מיתתו של חולה, והשיב שלא שייכת תפילה זו אלא במצב שברור שלא יועילו התפילות להחיותו ולמעשה אין לו תקווה, ובזמננו. אני יכול לדעת דבר כזה.

כעין זה כותב גם בשבט הלוי (חלק י סימן רצב): "ודאי משמע דאין דבר זה נמסר לכל אדם, דמי יודע בכמה וכמה מקרים אם באמת הזמן שלא להתפלל, ולהכי לא מביאים את הפוסקים בפירוש, וכך שמעתי".

כך כותב גם רבינו הגאון רבי אשר וייס שליט”א.

דבר נוסף שכתב האגרות משה מעורר מחלוקת מרתקת. ר' משה זצ"ל כותב, שנראה שבמצב שבו באמת מותר להתפלל על החולה שימות, כבר מתבטלת החובה לעסוק בהצלת נפשו של אותו אדם. שהרי לא יתכן שאנו מצד אחד מבקשים שימות ומתייאשים ממנו, ומצד שני נהיה מחויבים לטרוח בהצלתו. אך הרב וייס שליט”א חולק על דבריו, וכתב שבודאי מחוייבים אנו לטרוח בהצלת נפשו, ואין סתירה למה שאנו מתפללים להקב”ה שימות. ושכן כתב הגרש”ז אויערבאך במנחת שלמה (חלק א סימן צא אות כד).

רבי חיים פלאג'י כותב בספרו שו"ת חקקי לב (חלק א יו"ד סימן נ), שמה שהתירו לפעמים להתפלל על החולה שימות, כל זה במי שאינו מקרובי משפחתו, בגלל שבקרב קרובי משפחה לפעמים יתכן את השיקולים שלהם,  כגון שכשל כוחם מהטיפול בחולה ורוצים להקל מעליהם את המעמסה, וכן מחמת שאינו מדרך ארץ ורחמנות שיבקש אדם על קרוביו שימותו.

למעשה, הוראתם הברורה של כל פוסקי ההלכה בדורינו לאסור על תפילה על החולה שימות, זה מכמה טעמים:

  1. דברי הר”ן אינם מוסכמים. וגם הפוסקים השמיטו את דבריו.
  2. גם אם יש מקרים ראויים להתפלל על החולה שימות, לא כל אדם ראוי לדעת מתי אפסה תקווה מהחולה ומתי לא.
  3. כל רגע של חיים הוא יקר ערך, ובאשר חולה סובל ייסורים המכפרים על עוונותיו.
  4. הפוסקים נחלקים בדעתם האם ניתן במצב של חולה סופני שנראה שאין לו תקווה על כל הפנים להתפלל על הקדוש ברוך הוא יעשה מה שטוב עבורו ושירחמו עליו מן השמים, או שעדיין צריך להתפלל עליו שיחלים ממחלתו. יש מתירים זאת. אך רבינו הגאון רבי אשר וייס שליט”א כותב שאין לעשות זאת ולשנות מהדרך הרגילה לתפילה על החולים.

[1] אמנם כתב הרמ”א (או”ח סי’ קי”ט) בשם מהרי”ל שזה רק כשמתפללים בפניו, אבל כשמתפללים שלא בפניו צריכים להזכיר שמו.

[2] עוד מביא הרב וייס מקור לנושא מדברי הירושלמי ביבמות (מה, א), שם מובא מעשה ברב אדא בר אהבה, שנולד לו תינוק מהול ונעשה פצוע דכא (או כרות שופכה, עיין שם), והתפלל והתענה עליו אביו שימות (עיין גם בתלמוד בבלי שבת קלה, א שם מובא המעשה ללא הסוף).

 

המדור בבניה ויעלה בקרוב…