ידועה מחלוקת הגדולה הראשונה ביסוד הדין של “פיקוח נפש דוחה שבת”, מהו גדר זה, האם “דחויה”, או “הותרה”. נידון זה מצינו בגמרא רק לגבי טומאת כהנים במקדש ולא לגבי שבת, אך הראשונים השאילו אותו גם לעניין פיקוח נפש בשבת ונחלקו בו.
יש להאריך הרבה בביאות, אפשר להגדיר את זה כך: לשיטה שהשבת "נדחית" מפני פיקוח נפש, חיובית היא פעולה שמוגדרת כפעולת פיקוח נפש, והיא מות, עלולה להיות כרוכה בחילול השבת, אלא שהאיסור של חילול שבת נד מפני הצלת נפשות. לשיטה שהשבת "הותרה" אצל פיקוח נפש, השפעה היא שככל שפעולה נפש היא פעולה של פיקוח נפש, אין כל משמעות של איסורים מתנהלים זו, והשבת נחשבת כ-"חול גמור" (מלשון זו, של הרמב"ם בהלכות שבת פרק ב'). , דקדק הרמ"א בתשובה שלדעת הרמב"ם השבת "הותרה" אצל פיקוח נפש. אך קביעתו זו רחוקה מלהיות מוסכמת, עיין כסף משנה שם).
מן הראשונים ועד דנו בטווח רחב של תוצאות הלכתיות למחלוקת, והתייחסנו לרבות מהן בכמה וכמה מאמרים. אחד הבדלים למשל הוא השאלה האם יש חובה לעשות את הפעולות בשינוי, או שמותר לעשות כדרכה, גם במצב שבו העשייה בשינוי איננה מכבידה על הביצוע ואינה מסכנת את החולה. ונחלקו, בפשטות, המחבר והרמ”א בשולחן ערוך או”ח סימן שכ”ח. כפי שמשמע ברמב”ן בספר תורת (שער המיחוש), אם שבת רק נדחית מפני פיקוח נפש, ולא הותרה, מוטל על המציל לבצע במדויק האפשר את הפעולה בשינוי באופן טבעי מן האיסור, למרות שבלית אפשרות מותר לו לעשות את הפעולה כדרכה, שהרי מדובר. בפיקוח נפש. לעומת זאת, אם השבת הותרה, לאחר שסוף סוף מדובר בפיקוח נפש, הוא יכול לעשות את הפעולה כדרכה.
הבאנו את הדוגמה הזו, לאחר שברצוננו להשוות אליה מקרה הדומה, אך ייתכן שיש שיקול דעת.
נניח מקרה שבו יש לאדם שתי דרכי פעולה אפשריות מול החולה המסוכן: אפשרות אחת דורשת את חילול השבת. היתר השניה יכול להציל את חייו ללא חילול השבת. פשוט האדם לבחור באפשרות השניה, ואם יבחר בראשונה הוא מחלל שבת גמור שלא צריך – בין לשיטה ששבת אצל פיקוח נפש הותרה ובין לשיטות שהיא דחויה. אך למרבה הפלא אנו מוצאים איננה הנחה פשוטה כל כך, או על כל פנים זקוקה
לבירור יסודי. בהצגת ובירור הדברים נתכבד ללמוד ממשנתו של רבינו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט”א, בספרו על התורה, לפרשת יתרו.
כולם מכירים את המשנה בפרק "במה מדליקין", בה שנינו: "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים מפני ליסטים מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן – פטור" (שבת כט, ב). על הסיפא, שבו מבואר שכיבוי הנר עבור חולה שכדאי שיוכל לישון דינו "פטור", גדר שמשמעות כללית – שאף על פי שאינו חייב חטאת מכל מקום אין זה מותר לגמרי, תמהה הגמרא, באיזה חולה מדובר? אם אין סכנה לחולה זה, מדוע איננו חייב חטאת על כיבוי הנר? ואם יש סכנה – למה הדבר אינו מותר לחלוטין? (הגמרא מתרצת, שאכן מדובר בחולה שיש בו סכנה, וההלכה היא שמותר, והניסוח "פטור" בא רק לנגד לניסוח "חייב" שבחלק אחר של המשנה).
שניים מן המנה תמהו על קושיית הגמרא, שלכאורה לתרצה באופן פשוט: גם אם הנר הדולק מפריע לחולה בחדר, ניתן להוציא את ההפרעה בדרך שאינה כרוכה בחילול שבת! כך למשל, ניתן לכסות את הנר, או לשאת אותו בעדינות אל מחוץ לחדר באופן שלא ייכבה. כך נסיר את ההפרעה לחולה המסוכן, וגם לא נחלל את השבת. בהינתן שקיימת אפשרות כזו, מובן רק אחר מדוע המשנה לא אמרה ש"מותר", אלא רק שפטור, ואם כן, מדוע לא העמידה הגמרא את פירוש המשנה במקרה זה, ובחרה בתירוץ?
על קושיא זו תירצו שנים מהאחרונים בדרכים הפוכות לחלוטין. הישועות יעקב, בסימן שכח, ס”ק ב, הוכיח שאכן גם במצב שבו הייתה אפשרות אחרת שאינה כרוכה בחילול שבת, אין איסור לנקוט בדרך שיש בה חילול שבת (בהקשר זה, כיבוי הנר), והדבר מותר לחלוטין, ומשום שבת הותרה אצל פיקוח . נפש. לכן, לא תירצה הגמרא כך, מפני שעדיין הדין יהיה שמותר.
לעומתו, הביאור הלכה בסימן רעח, הוכיח את ההיפך הגמור, שבמקרה כזה אם הוא יבחר את אפשרות השכרוכה בחילול שבת למרות שהייתה לו אפשרות לנקוט בדרך אחרת – הוא יהיה חייב חטאת, כמובן שלאור הנחה זו אפשרות לבאר את המשנה שכתבה " פטור " , על ידי אוקימתא זו.
למעשה, שורשה של מחלוקת זואות כבר בראשונים: בעוד שהרמב”ם בפירוש המשנה שם כתב שהיתר זה אינו אלא במצב שבו אין אפשרות לכפות כלי על גבי הנר ובכך להסתיר את אורו מפני החולה ללא חילול שבת, הרי שהריטב”א שם כתב במפורש (בתירו).
השני), שההיתר קיים גם באופן פשוט למנוע את אור הנר מבלי לכבותו ולחלל את השבת (ובכך הוא מתרץ מהו החידוש במשנה זו, שלכאורה אם מדובר בחולה בו סכנה, הרי ידוע שהוא שפיקוח נפש דו את השבת, עיין שם).
כפי שאכן כתבנו, תמוה ביותר להניח שאם השבת הותרה אצל פיקוח נפש, ובוודאי אם רק דחויה היא (כפי שאכן כך הלכה למעשה), ככל הנראה במצב של פיקוח נפש בדרך אסורה גם אם לפנינו עומדת אפשרות נוספת. לכן, הכי חשוב דברי הישיעות יעקב שמקורם כבר בריטב”א תמוהים. משום כך מחדש הרב וייס שליט”א יסוד עצום:
"דאף אם פשוט הדבר שלא הותרה אלא לצורך פיקוח נפש, וכשאין כל לחלל שבת כדי להציל את הנפש אסור לעשות כן אף אם בסופו של דבר יציל את הנפש ע"י מלאכת שבת, ולפיכך פשוט הדבר דהשוחט לחולה שיש בו סכנה כשיש בשר כשר לפנינו חייב חטאת, והאוכל מאכלים אסורים כשיש לפניו מאכלי עובר בלאו, שאני מכבה את הנר כאשר אפשר להוציאו מהחדר, דכיון שהפתרון הטבעי והקל והמקובל כשצריך להחשיך את החדר לחולה הוא ע”י כיבוי הנר, והתורה התירה לחלל את השבת לכל צרכי חולה שיב” ס, ועושין לו כל שרגילין לעשות בשבילו בחול (כלשון השו”ע סימן שכ”ח ס”ד), א”כ מכיון שבימי החול היו מכבין את הנר ולא היו טורחין לחפש כלי לכסותו או להוציאו מהחדר צורך ללא הרי התירה תורה את כיבוי. הנר”.
כלומר, רק בפעולה לשם פיקוח נפש, המתבצע בדרך הרגילה והפשוטה, לא הצריכה לחפש אחר דרכים אחרות. אבל כאשר מדובר בשתי אפשרויות פשוטות ורגילות, בודאי שאם יבחר באפשרות השניה, חייב חטאת.
למרות שלגבי נר הביאור הלכה נחלק על הישועות, אין הפשט שלדעת הביאור הלכה יסוד זה אינו נכון, אלא שספציפית במקרה של הנר לדעתו אפשרות להוציא את הנר תיחשב גם אפשרות טבעית ורגילה, אבל במקום שאכן אפשרות אחרת כרוכה בחילול השבת אינה אפשרות טבעית גם הוא. מודה. כך יש להוכיח ממה שכתב המשנה ברורה לגבי כיבוי גחלת של מתכת מקומות ברשות הרבים, שאם היא במקום שרבים יכולים להינזק ממנה, מותר לכבות (שו”ע סימן של”ד סעיף כ”ז). על כך כתב המשנה ברורה (ס”ק פ”ב) שאם אפשר להוציא את הגחלת למקום ששם לא ייגרם נזק לרבים, גם בלי לכבות אותה, ודאי עדיף לעשות כן מאשר לכבות את הגחלת. ולכאורה תמוה, שהרי המשנה ברורה לשיטתו היה צריך לכתוב שבאופן שיש לו אפשרות אחרת ללא חילול שבת, הוא בוחר.
באפשרות הכרוכה בחילול שבת הוא עובר על איסור תורה וחייב חטאת! בעל כרחנו, גם המשנה ברורה מסכים לעיקרון שפעולה שאיננה טבעית והפשוטה עבור הפיקוח נפש אינה מחוייבת, ומה שכתב שחייב חטאת הכוונה היא רק למקרה שבו שתי האפשרויות פשוטות וטבעיות.
הבדל זה משתקף בחילוק בין כיבוי נר לכיבוי גחלת: בעוד שאת הנר ניתן לשאת בקלות אל לח או לכסותו בכלי, שונה הדבר בחלת שבכדי להוציא את מכשור מיוחד, אי אפשר לקחתה סתם כך בקלות ביד כדרך שמוציאים נר, ובעיקר, גם כאשר היא נלקחת. למקום אחר הוא מוסיפה להיות פעילה ומסוכנת – דבר ששונה לחלוטין מהמקרה של הנר שבו כאשר הוא מוצא אל מחוץ לחדרו של החולה אין שום הפרעה בקיומו כנר דולק. משום כך, גם המשנה ברורה הסובר לגבי נר שבמקרה אפשר להוציאו המכבה חייב חטאת, יסכים שבמקרה של גחלת אף שמומלץ לבחור בדרך זו הוא אינו חייב לעשות כן ואין איסור בכיבוי הגחלת כדרך הטבעית והרגילה בחלת בוערת ברשות הרבים.
צריך לחדד את הדברים נביא דוגמא נוספת מדבריו. ישנה מחלוקת ראשונים בביאור מה שנאמר בגמרא ביומא (פד, ב) שאדם שהשליך מצידה לים עולים לצלצל תינוק טוב אינו צריך למעשה אפילו שאם גם דדדתו (מובאות דוגמאות נוספות), האם מותר לו גם להתכוון לצוד גם את הדגים, או שההיתר . קיים רק לגבי צידה בלתי מכוונת. הר”ן (שבת לט, במדפי הרי”ף) התיר זאת. אך בפשטות דעת הרמב”ם אינה כן ואף להלכה אסור לכוון, ועיין שו”ע (סי’ שכ”ח סי”ג) ומשנ”ב שם (ס”ק ל”ח), עי”ש.
ולכאורה שיטת הר”ן תמוה, היתכן שיהיה מותר לכוון ובכך להוסיף איסור בעוד שהוא יכול לא לכוון ובכך מאיר תורה תורה?
יצויין, שהפרי מגדים (שם א”א ס”ק ח’) שתמה תמיה זו – הקשה כן למאן דאמר “דחויה”. כוונתו היא, שלמאן דאמר הותרה אין קושיא מדוע מותר הדבר, שהרי מדובר בפעולה של פיקוח נפש ולגביה אין חלים איסורים נוספים כלל, אבל לשיטה שדחויה למה לא יצטרך מהכוונה.
ובהכרח כמו זה לאחר שבכל פעם שאדם פורס מצודה יכול שיעלו אין לחייבו גם בגלל ולנקוט בדרך שאינה הטבעית והמקובלת.
יצויין שבר”ן משמע שזהו מיוחד של חכמים, אך כבר בחלקו בדבריו, האם כוונתו לומר שמן התורה הדבר אסור ומכל מקום התירו חכמים לעשות כן, או שמן התורה הדבר מותר, אלא שחכמים לא ראו לנכון לאסור את הדבר. מידע שהדרך שהניה היא הנכונה, כך מסתבר, אנו מוכרים לבאר כנ”ל למה באמת לא יהיה איסור לכוון ולהוסיף איסור.
אין צורך לעשות פעולה בשינוי. כל עוד מדובר בפעולה של פיקוח נפש, לא לעשות פעולה אחרת שבה נימנע מחילול שבת, כל עוד פעולות הנוכחית היא פעולה הסבירה והטבעית למטרה זו. אך כאשר יש שתי פעולות טבעיות, וכן אם אפשר לעשות את הפעולה אך בשינוי, חייב לעשות אותה כן.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…