פסקי רבינו הגר"א וייס שליט"א בענייני צום יוה"כ לחולים

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/WhatsApp_Image_2022-07-06_at_19.27.21_11.jpeg

הרב ישראל מלכה

  • הוראות כלליות

אם חייב לבצע בדיקות מקדימות לבחון אם יכול לצום

חולה שנמצא במצב של ספק פיקוח נפש, ויכול לבדוק ולוודא זאת על ידי בדיקות שונות מערב יום הכיפורים, כגון חולה לב שיכול לבצע בדיקת מאמץ, או חולה כליות שיכול לבצע בדיקת דם, אף שבמצבו הוא כבר בספק פקוח נפש ולכן מותר לו לאכול ולשתות לשיעורין ואין עליו חובה מעיקר הדין לבדוק זאת, מאחר שאין בדיקה רפואית שאינה כרוכה בטורח ובצער, מכל מקום ודאי שראוי והגון לערוך בדיקות אלו כדי למנוע אכילה ומלאכה שלא לצורך ביום הכיפורים, והמרבה בבדיקות הרי זה משובח.

עדיפות הרופא המטפל על מומחה אחר

נראה דרופא המטפל שמכיר את החולה אישית דינו כבקי טפי ודבריו מכריעים כנגד פרופ' הנחשב בכיר ממנו,  וזה אפילו לדעת המג"א שדעת הרופא הבקי מכרעת כנגד הפחות בקי ושומעין לו שלא להאכילו, דהרופא המכיר את החולה ומצבו אישית ויודע להעריך את מצבו הכללי נחשב בקי יותר לגביו לקולא (אך לא לחומרא).

גדר "צריך אני"

חולה האומר "צריך אני", שמאכילין אותו (כמבואר בשו"ע סי' תרי"ח), מסתבר שאין הכוונה שאומר שאם לא יאכל יסתכן וימות, שזה אין ביכולתו ובידיעתו לקבוע כלל, אלא הכוונה שאומר שמרגיש שאיננו יכול יותר בלי לאכול או לשתות.[1]

מי שאינו מבין כלל ברפואה ומרגיש שנמצא בסכנה ואינו יכול לברר

מי שאין ביכולתו לברר את מצבו ביום הכיפורים, כגון שנחלש עם חום גבוה, ומרגיש בעצמו שאם לא ישתה יבוא לידי סכנה, אף על פי שאינו מבין כלל ברפואה, ויתכן שטועה באבחנתו, מותר לו לשתות כפי הצורך שמרגיש, דהיינו שאם מרגיש שדי בשיעורים, כך יעשה. (הוראת רבינו בע"פ).

לקיחת תרופות לפני יוה"כ בכדי לאפשר את הצום

חולה שעקב מצבו יש חשש שלא יוכל להתענות ויש לו אפשרות ליטול תוספי תזונה ומשקאות עשירים במלחים וכיו"ב, שיכולים לסייע לו לצום, ראוי שייטול אותם בכדי שיוכל להשלים את התענית כראוי,[2] אך אין חיוב לטרוח אחר עצות כאלה.[3]

 

  • ענייני שיעורים

הזהירות בהוראה לאכול פחות פחות מכשיעור

רבים טועים לחשוב שאכילה ושתיה לשיעורים היתר גמור הוא, ומתירים לשיעורים בקלות דעת לכל מי שנדמה לו בהקיץ או בחלום שא"א לו לצום, ובאמת חצי שיעור אסור מה"ת דכל משהו יש בו איסור תורה ורק במקום פקו"נ אפשר להתיר לשיעורים, אלא דמ"מ קל הוא מאכילת שיעור, ויש להזהר בקדושת יוה"כ וחומרתו.

להקדים רפואה למכה

חולה שיש בו סכנה או מעוברת היודעים שקרוב לוודאי שלא יוכלו להשלים את הצום, ובשלב מסוים יצטרכו לאכול או לשתות, אין להם להמתין עד שיגיעו למצב מצוקה וסכנה מוחשית, ויש להם להקדים רפואה למכה ולזון את עצמם.

להקדים לאכול פחות מכשיעור שלא להצטרך לשיעור

וחולה שאם יתחיל לצום יגיע למצב שבו יצטרך לאכול בפעם אחת יותר מכשיעור, דעת רוב הפוסקים שעדיף שיתחיל לאכול מהבוקר לשיעורין, מאשר שיגיע למצב שיצטרך לאכול יותר מכשיעור בפעם אחת,[4] וכך נראה להורות, דהא עכ"פ לפיקוח נפשו הוא עושה.

אמנם, כל עוד יש סבירות שיוכל לסיים את הצום, אין לו להתחיל לאכול ולשתות לשיעורין אפילו אם על ידי כך יתכן שיצטרך לאכול בפעם אחת יותר מכשיעור. (הוראת רבינו שליט"א בע"פ).

חולה הטוען שאכילה לשיעורין מצערתו

חולה שיש בו סכנה, שנקבע שיוכל להסתפק באכילה או שתיה לשיעורין, וטוען שההקפדה על האכילה או השתיה לשיעורין תגרום לו הרבה צער ועגמת נפש, מותר לו לאכול כדרכו משום יתובי דעתא. ומכל מקום לא נפקעו ממנו דיני הצום, ואסור לו לאכול דבר שבודאי אינו צריך לאכלו לבריאות גופו או נפשו.

קביעת שיעור הנפח במיני מאפה

חולה שיש בו סכנה שדי לו לאכול פחות פחות מכשיעור, הנה מאחר שהשיעור הוא בנפח ולא במשקל, דנו הפוסקים כיצד יש להתחשב באוירים שבתוך מיני מאפה שונים וכיוצא בזה, ויש שהורו שעכ"פ לענין יום כיפור שהאיסור מצד ישוב דעתו של האוכל, יש להתייחס אך ורק לנפח המאכל עצמו ללא האויר שבתוכו, ולכן בכדי לדעת את השיעור יש למעך את המאכל היטב לפני מדידתו.[5] אמנם נראה להלכה שאף לענין יום הכיפורים העיקר שהאוויר שבתוך דברי מאפה מצטרף לשיעור, ולכן מיני מאפה כמות שהם, אף חללי האוויר שבהם נכללים בשיעור ככותבת. וכשהוא נוטל מאפה שכזה, כגון ביסקוויט, ומרסקו היטב, יש להסתפק אם בכך נפחת שיעורם ממה שהיה לכתחילה, והדעת נוטה להקל ולהחשיבם כפחות מכשיעור, אך הדרך הנכונה לצאת מידי ספק היא לשער את המאפה כמות שהוא.

מי שהיה די לו בחצי שיעור ואכל שיעור בכדי אכילת פרס

חולה שיש בו סכנה, אם היה די לו בפחות מכשיעור, אסור לו להשלים ולאכול כשיעור, דחצי שיעור אסור מן התורה. והביה"ל בסי' תרי"ח הביא מהבנין ציון, דאף מי שהותר לו לאכול יותר מכשיעור, ואח"כ באכילה נוספת הוצרך רק לפחות מכשיעור, אם יאכל באכילה זו יותר מכשיעור, חייב כרת. ובאמת בבנין ציון אינו, ורק בפתחי תשובה או"ח העתיק ממנו כך שלא בדקדוק ומיניה העתיק המשנ"ב, ומצד עצמו הוא תמוה, דכיון שחצי השיעור היה בהיתר, מהיכי תיתי שהחצי השני יצטרף לחייבו כרת, ולעולם לא יתכן שמעשה אחד (אכילת החצי הראשון) יהיה גם מצוה דפיקו"נ, וגם יצטרף לאיסור כרת עם החצי השני.

שתיה בשיעור הקטן

יש לדעת, שאין כמעט מי שאינו יכול לשתות לשיעורין לכל הפחות כדעה המקילה של שהייה כשיעור שתיית רביעית, וכך ראוי להדריך גם את אלו הזקוקים לשתיה מרובה, כגון מי שאחזוה צירי לידה, שלכל הפחות יפסיקו כשיעור זה הקטן.

לעבור איסור דרבנן בכדי לברר אם יכול להימנע משיעורין

חולה שלא בירר לפני יום הכיפורים האם יצטרך לאכול, וכגון שנחלה ביום הכיפורים עצמו, ומרגיש בעצמו שיסתכן בהמשך הצום, אם באפשרותו לעבור רק על איסור דרבנן בכדי לברר האם עליו לאכול או לא, כגון לשלוח נכרי לשאול, יש לעשות כן, שמא על ידי כן יינצל מאיסור דאורייתא. (הוראת רבינו שליט"א בע"פ).

ברכה ראשונה לאוכל ביוה"כ לשיעורין

הצריך לאכול ביום כיפור חייב בברכה ראשונה אף שאוכל לאונסו.[6] וכל עוד לא הסיח דעתו (כגון שיצא מביתו לבית הכנסת) אינו מברך שוב ברכה ראשונה,[7] ואף שממתין להפסיק בין אכילה לאכילה וכן בין שתיה לשתיה שלא יצטרפו לשיעור, אין זה נחשב להיסח הדעת, כיון שאינו אוכל או שותה מחמת הדין ולא מחמת שהסיח דעתו.[8] ויש להוסיף בזה עוד ב' טעמים, הא', דאינו מפסיק במעשה, כגון תפילה והבדלה, ואינו אלא יושב ומצפה שיעבור זמן כדי אכילת פרס, ואין איסור על זמן מסויים, אלא שאסור לו לאכול תוך כדי אכילת פרס. הב', דבאמת אינו מוטל עליו להפסיק כלל, שהרי יכול לאכול כמות קטנה ביותר ברצף כל עוד אינו עובר שיעור ככותבת בכל תשע דקות, וא"כ מה שמעדיף להמתין אינו הפסק כלל.

 

  • המאכל שיש להורות לחולה לאכלו

טעם שלא מצינו שמורים לחולה לפגום מאכלו

חולה שיש בו סכנה שמותר לו לאכול ולשתות ביום הכיפורים (בין אם לשיעורין, או כדרכו – על פי הוראת מורה הוראה והנחיית רופאו), אין לו לפגום את המזון ואת השתיה,[9] אלא יאכלם כמות שהם.[10]

ואף שאכילה שלא כדרך אינה אסורה מן התורה, ולעומת זאת אכילה לשיעורין אף שאין בה כרת מכל מקום אסורה היא מן התורה, לא מצינו בפוסקים שייעצו לחולה שיש בו סכנה לאכול את מאכלו ולשתות את המשקין הצריכים לו שלא כדרכם, ומסתבר שטעם הדברים הוא מחשש שמא ימעט באכילתו ויסתכן. אלא שאם מכיר בנפשו שאם יאכל שלא כדרך עדיין יאכל כפי הצורך ויקפיד בכך, אזי ראוי ועדיף לעשות כן, ומכל מקום אין זה פסק הלכה לרבים. ועוד אפשר דהרי אצל חולה שיש בו סכנה, ענין האכילה הוא בכדי ליישב את דעתו, ומסתבר שאין דעתו של אדם מתיישבת באכילה ושתייה שלא כדרכה, ועוד דאם יפסול את האוכל יש לחשוש שיקיא ויחמיר את מצבו הרפואי.

העדיפות לאכול ולשתות מאכלים ומשקים בעלי ערך תזונתי גבוה

הצריך לאכול או לשתות, יאכל וישתה מאכלים ומשקאות בעלי ערך תזונתי גבוה וקלוריות רבות, בכדי שאלו יחזקו אותו ויוכל להימנע ממאכל ומשתייה מרובים לפי הרגשתו והסכמת הרופא.[11]

פת יבשה או בשר שמן

אין להורות לחולה לאכול דבר שהנאת אכילתו מועטת, כגון שיאכל פת יבשה במקום בשר שמן, או מרק תפל, והדגש היחיד הוא, שיאכל מה שיכול להשביעו ולהזינו וליישב את דעתו מספיק בכדי שיוכל למעט באכילות.[12]  (עי' מנח"א מועדים יו"כ סי' י"ז).

אם חושאב"ס השותה למנוע סכנה צריך למרר המשקין

יש שצידדו שחולה שאין בו סכנה הצריך לשתות בכדי שלא יסתכן, ישתדל למרר את המשקין ששותה, וכיו"ב, אבל אין זה עיקר להלכה.

 

  • הזנה מלאכותית

אם בהזנה מלאכותית יש איסור דרבנן

בכל התורה קיימא לן דהאיסור תלוי בהנאת גרון ולא בהנאת מעיו, ולכן האוכל חצי זית והקיאו ואכל עוד חצי, מצטרפין לחיוב, ואמנם לגבי יוה"כ יש באחרונים שחידשו דבהנאת מעיו תליא מילתא, משום שבכך תלוי העינוי או מניעתו, ולא בגרון. ודנו בזה לענין אם חלק מהאוכל הנדרש לשיעור ככותבת נותר בין החניכיים, וגרונו נהנה מככותבת אך לא מעיו, אם חייב על אכילה זו (עיין חת"ס או"ח סי' קכ"ז), או לגבי האוכל והקיא את מאכלו (מנ"ח מצוה שיג, ב), וע"ע או"ש (שביתת עשור פ"ב ה"ד), אך כבר כתב האחיעזר (ח"ג סי' ס"א) דע"י זונדה וכיו"ב פשיטא שאינו חייב, דאף שיש בזה הנאת מעיו, גם ביוה"כ אינו חייב על הנאת מעיו אם אינה באה ע"י אכילת הגרון [ועדיפא מאכילת דבר עטוף, אף שבאמצעות זונדה ג"כ המזון חולף דרך גרונו, ופשוט]. וכ"כ המנ"ח (מצוה שיג) לענין כרכו בסיב שאף ביוה"כ פטור. וכ"כ מהרש"ם (ח"א סי' קכ"ד).

ואמנם נראה דכל כהאי גוונא, כגון אינפוזיה, צנתר קיבה, זונדה, פתיליות דרך החלחולת וכדומה, כיון שאין כאן בליעה של המאכל, אינו בגדר מעשה אכילה כלל, ואף איסור דרבנן אין בו, וכך ראוי להורות.

עירוי נוזלים לחולה הצריך לאכול

חולה שעקב מצבו צריך לאכול או לשתות – מותר לו לאכול או לשתות כפי הנצרך לו, ואינו חייב לקבל את ההזנה או הנוזלים באמצעות עירוי.[13] ויש שכתב שיש חשש איסור בחיבור עירוי לצורך הזנת חולה שעל פי הדין פטור מהתענית.[14] ויש שכתב שאם החולה רוצה להחמיר ולהתחבר לעירוי כדי להמנע מאכילה ושתיה, הוא רשאי לנהוג כך.[15]

ונראה ברור שאין בזה אלא מידת חסידות מופלגת, וכיון שאין בזה אלא מידת חסידות תלוי הדבר לפי האדם ולפי הענין. וכאשר הדיוט שאינו מדקדק בחסידות בשום דבר יתחבר לעירוי, יש בזה משום יוהרא, ואין זו הנהגה נכונה, דמעיקר הדין אין חובה על האדם אלא לפקח את נפשו בדרך המקובלת וכדרכו של עולם. (עי' להלן סימן ח' אות א').

חולה המאושפז בבית החולים, שנזקק לשתות ביום הכיפורים, אין להמליץ לו לנסות ולקבל את הנוזלים באמצעות עירוי שיותקן במיוחד בערב יום הכיפורים, מאחר ולדברי הרופאים ישנו חשש שהדבר יגרום לזיהום. (הוראת רבינו בע"פ).

 

  • מצבים שונים

תענית יוה"כ לחולה בסוכרת נעורים

החולה בסוכרת מסוג 1 (סוכרת נעורים), ומטופל בזריקות או במשאבת אינסולין, יש מגדולי הפוסקים שהורו שאוכל ושותה כרגיל בכל יום ללא כל שינוי, מחשש להיפוגליקמיה או היפרגליקמיה.

ואמנם הניסיון מוכיח שרבים מהחולים בסוכרת נעורים יכולים לצום ביום הכיפורים, ולכן בדרך כלל מומלץ לבצע ניסיונות בי"ז בתמוז, ושוב בתשעה באב, כדי לראות איך הגוף מגיב לצום ומהי כמות האינסולין שהם זקוקים לה בתנאי צום. ואם צמו בימי חול וביצעו בדיקות דם תכופות במעקב רופא מומחה ונראה שיכולים לצום ביוה"כ – יצומו.

אך אין לומר בזה כלל, לא שכל החולים בסכרת נעורים יצומו, ולא שלכולם אסור לצום. בהלכה זו אין בכלל אלא מה שבפרט, וחולים אלה יתנהגו ביוה"כ כהוראת רופא מומחה בתחום זה המכיר את החולה זמן ממושך.

בדיקות דם חוזרות ביוה"כ

אין להתיר ביצוע בדיקות דם חוזרות במהלך יום הכיפורים, מפני שיש בזה חשש איסור דאורייתא, ובמקרה כזה עדיף שיאכלו לשיעורין.

אלא שאם יכול לעשות בדיקות אלו בשינוי, או על ידי נכרי, ובכל דרך שאסורה רק מדרבנן, אזי עדיף לבצע בדיקות אלו מלאכול פחות פחות מכשיעור, האסור מדאורייתא. ומאחר שאי אפשר לקבוע כללים בזה, על כל אחד במצב זה לשאול שאלת חכם. (הוראת רבינו בע"פ).

דוגמא מצויה לכך – חולי סכרת המצוידים בחיישנים המראים את רמת הסוכר בכל עת, ויכולים להדליק את המכשיר בשינוי.

דין המפלת בצום יוה"כ

כתב הביה"ל בשם השד"ח דהמפלת גם כן דינה כיולדת.[16]

ולענ"ד שיש לחלק בין המפלת לקראת סוף ההיריון, שאכן חווה כעין לידה ע"י שנותנים לה תרופות להשראת צירים והתהליך דומה לחלוטין ללידה טבעית, היא שדינה כיולדת, אבל בהפלה מוקדמת שאינה כרוכה בצירים וכו', דינה ככל חולה דעלמא, ורק אם הרופאים אומרים שסכנה רובצת עליה אם לא תאכל ותשתה יש לה היתר, אך אם לאו, עליה להתענות.

מניעת ניתוח קיסרי בעובר עכוז

מעוברת שעוברה הפוך (מצג עכוז), ונמצאת לקראת סוף הריונה, ורופאיה טוענים כי אם תצום קרוב לוודאי שלידתה תזורז ויהיה צורך בניתוח קיסרי, ואם לא תצום – ישנו סיכוי שתלד במועד ועד אז יתהפך העובר באופן טבעי, ותוכל להימנע מניתוח, מאחר ושתי הנחות אלו אינן ודאיות כלל, וגם בימינו ניתוח קיסרי אינו מוגדר כמסוכן במיוחד ביחס ללידה רגילה – אין להתיר לה לאכול ולשתות ביום הכיפורים אף פחות מכשיעור.

דחיית ניתוח

חולה במחלה ממארת, שנקבע לו ניתוח למחרת יום הכיפורים, שלקראתו הוא נדרש לשהות בצום, ואם יצום גם ביום הכיפורים עלול להסתכן כמובן, מעיקר הדין אנו מתייחסים לניתוח כזה כפיקוח נפש גמור ואין לדחותו (אף שאנו רואים שהרופאים מדי פעם דוחים ניתוחים כאלה בכדי לאפשר לחולה השתתפות בשמחה וכדומה). ולכן, אם באישור הרופאים מתאפשר לתת לחולה מספר שעות תזונה במוצאי יום הכיפורים מבלי שהדבר יפגע בחולה ובהכנתו לניתוח – הדבר עדיף וכדאי, אבל אם לא – יש להתיר לחולה לאכול ולשתות לשיעורין במהלך יום הכיפורים.

תענית אחרי ניתוח פנימי בהרדמה כללית

חולה שעבר ניתוח פנימי עם הרדמה כללית נראה דתוך ג' ימים מאכילין אותו כמו יולדת, ואף שלא מצינו הלכה זו בחז"ל ובפוסקים אין זה אלא משום שבזמניהם לא היה בידם לעשות ניתוחים גדולים, אף שמצינו בכמה מקומות שהיו בקיאים בחכמת הניתוח, כגון בחיילות של בית דוד שהיו נטולי טחול וחקוקי רגלים (סנהדרין כ"א ע"א) ופרות אלכסנדריה שהיו נוטלים את האם שלהם (סנהדרין ל"ג ע"א), מ"מ פשוט שלא היה שכיח בימיהם ניתוחים פנימיים עם הרדמה, ומ"מ מסתבר דניתוח עם הרדמה היא טראומה לגוף לא פחות מלידה אמנם כיון שלא מצינו הלכה זו מפורשת בפוסקים קשה לקבוע מסמרות נטועים במקום שלא קבעום אבותינו אך מ"מ נראה דיש להקל בכל צד בימים הראשונים שלאחר הניתוח כשיש צד סכנה כלשהו.

שתיה ביוה"כ לצרכי בדיקות רפואיות ולא לצורך מחלתו

חולה שיש בו סכנה, שמתוכנן עבורו צילום או כל בדיקה רפואית אחרת לאחר יום הכיפורים, ובדיקה זו דורשת שתייה מוקדמת ביום הכיפורים, יש להתיר לו לשתות לשיעורין ביום הכיפורים, אף שאינו נזקק לשתייה זו מצד מחלתו אלא לצרכי הצילום. בהקשר זה יש להדגיש, כי על פי ההלכה, בחולה שיש בו סכנה, בדיקה ופיענוח מוקדם ככל האפשר – גם הם בגדר פיקוח נפש, ואין לאחר את הבדיקה בכדי לאפשר את הצום.

הסובלים מכאב בלתי נסבל או מצימאון בלתי נשלט

חולים הסובלים מכאב בלתי נסבל, או נשים מעוברות המרגישות רעב או צימאון כמעט בלתי נשלט, ולפעמים חרדות באופן קיצוני להריונן, אף שלפי דרכי הרפואה אין בכך סכנה בפנינו, יש מקום להקל באכילה ושתיה פחות מכשיעור.[17]

מחלות נפש

חולה במחלת נפש פסיכוטית, הנתמך בתרופות פסיכיאטריות באופן קבוע, נוטל את התרופות כרגיל גם ביום הכיפורים.

בעת התקפה פסיכוטית, יש להתיר לחולה לאכל ולשתות בכדי ליישב את דעתו, משום שלדעת הרופאים כל לחץ, מצוקה וחרדה עלול להשפיע לרעה על מצבם הנפשי של חולים אלה ולגרום לסיכון ממשי להם או לזולתם.

לעומת מחלות פסיכוטיות, החולה במחלת נפש נוירוטית כמו דיכאון או דו-קוטביות, אמנם כאמור לעיל יש להתיר להם ליטול את תרופותיהם כרגיל ביום הכיפורים, אך בדרך כלל אין סכנה לנפשם ואין להתיר להם אכילה ושתייה. לפעמים ישנם מקרים של דיכאון עמוק שבהם החולה עלול לפתח נטייה אובדנית ולנסות לשלוח יד בנפשו, ואזי אם לפי דעת הרופאים המטפלים יש בחולה זה סכנה, והחולה עצמו מרגיש צורך באכילה או בשתיה, יש להקל בו משום "יתובי דעתא".

 

  • זקנים וחולי דמנציה

בעלי זקנה מופלגת

בעלי זקנה מופלגת, ותשושים, שע"פ רוב סובלים גם מבעיות רפואיות מורכבות, אף שמצד מצבם קשה להגדיר אותם כחולה שיש בו סכנה, יש להקל להם לאכול ולשתות לשיעורין, משום שכל שינוי באיזון העדין והמורכב של מצבם עלול להשפיע לרעה על מצב בריאותם ולהביאם לידי סכנה.[18]

במקום הצורך יש להקל אף שלא בשיעורים, כאשר יש חשש שהחולה לא יאכל וישתה כמות מספקת ויסתכן. (מכת"י רבינו שליט"א).

זקנים המועדים לנפילות

וביותר באלה שקשה להם ההליכה וזקוקים להליכון או מקל הליכה, ואין מי שיתמוך בהם כל היממה כולה, ויש חשש שע"י הצום ישתבש שיווי המשקל שלהם והם עלולים ליפול, ואם יפלו יש חשש גדול ועצום לשבירת עצמותיהם ויש בזה חשש סכנה גמורה, יש להקל להם לאכול ולשתות לשיעורים. (שם).

ואף בזה לפעמים יש להקל אף ללא שיעורים, לפי הענין. (מכת"י רבינו שליט"א).

אכילת המלווה את הזקן בכדי לשכנעו לאכול

זקן שהוגדר כחולה שיש בו סכנה, ומחמת הזקנה והתשישות אין דעתו צלולה כל כך והוא מסרב לאכול, והדרך היחידה לשכנע אותו לאכול היא כשאומרים לו שאין היום יום הכיפורים, אך אינו מוכן לאכול אלא אם כן יאכל אחר עמו, בלית ברירה הדבר מותר משום פיקוח נפש, אמנם צריך להשתדל להערים על החולה או לעשות כל טצדקי למעט באיסור, כגון שיכניס לפיו ויעמיד פנים כאילו הוא בולע ושוב יפלוט כאשר אין החולה רואה, או יפסול את האוכל שהוא יאכל בכדי שיהיה שלא כדרך אכילה.

חולי אלצהיימר

חולה אלצהיימר, כעיקרון יכול להתענות. אמנם אם הגיע כבר למצב של "שוטה", הוא פטור מן התענית, אמנם כל עוד אינו מבקש דבר מאכל ומשקה, אין לתת לו, אבל אם הוא דורש לקבל מזון או שתיה, במדת האפשר יתן לו על ידי נכרי או על ידי קטן, ואם אי אפשר, יניח לפניו את האוכל או המשקה, ויניח לו לקחת מעצמו.

אך זאת יש לדעת, שחולה אלצהיימר שדעתו מוגבלת מאוד ואינו מודע ליום הכיפורים והלכותיו, אם נמנע ממנו אכילה ושתיה נגרום לו טירוף הדעת ממש ולפעמים אף כעס גדול ויש בזה אכזריות ממש, ולכן במצב שהוא דורש זאת, זו היא שעת הדחק שאין גדולה ממנה, ואם אין נכרי או קטן ומוכרחים להאכילו ממש, מותר להאכילו.[19]

חולה אלצהיימר, שמלבד תופעת השכחה הנו מבין בכל דבר וענין ודעתו צלולה, ועלול לשכוח שהמדובר ביום הכיפורים ולאכל כדרכו, מעיקר הדין נראה שאינו מוגדר כשוטה על פי ההלכה, ולפיכך הוא חייב להתענות ביום הכיפורים.

ראוי שבני המשפחה ידאגו להיות צמודים לחולים אלו במשך כל יום הכיפורים בכדי שלא יטעה ויאכל, אם הוא כשיר לצום, וכן שלא שיאכל יותר מהשיעור במקום שהוראת הרופאים שצריך לאכול בשיעורים, אולם אין חובה על הקרובים לשהות עימו במשך כל התענית.

 

  • תרופות ותכשירים שונים

תרופות שיש לקחתן בשעה קבועה

אדם שלפי התוויה רפואית נוטל תרופה (קונבנציונלית, לא ויטמינים או תכשירים הומאופטיים) באופן רציף ויומיומי, והתחיל בנטילתה קודם יום כיפור, כאשר הפסקה בת יום אחד[20] עלולה לפגוע ביעילות הטיפול, רשאי ליטול את התרופה ביום כיפור[21].

הזקוק לתרופה ואינו יכול לבלעה ללא מים

במקרה שאיננו מסוגל ליטול את התרופה ללא שתייה, יפסול את המים ויפגום בטעמם, כגון על ידי הוספת תמצית תה חזקה, שמן, או מי מלח, שבמצב רגיל לא היה שותה כך, ואין צריך לשים די מלח עד כדי שנפשו תיגעל ויגרמו לו בחילות. וטוב להכין זאת מערב יום הכיפורים, בכדי שיוכל לטעום את התמצית.[22]

כאב ראש וסחרחורות

מי שחש בראשו כאב או סחרחורת מחמת התענית, ברמה כזו אשר בשלה נופל הוא למשכב, או שהוא מכיר בעצמו שהכאב אותו הוא חוֹוֶה כעת מטבעו להתפתח לרמה כזו שתפיל אותו למשכב, מותר לו ליטול כדור לשיכוך כאבים[23].

הסובל מיובש בשפתיו

במריחת משחות למיניהן, קיימים חששות הן של גזירת שחיקת סממנים, והן של איסור ממרח. אך הסובל מיובש בשפתיו, וביום חול רגיל לתלוש את פיסות העור המדולדלות, יש להתיר לו לעשות שימוש במשחת 'ווזלין' בכדי להימנע מתלישה בשבת וביו"כ.

אמנם, יזהר מאד שלא למרוח את המשחה על שפתיו, אלא להניחה בלבד. ולא ימרחנה בכוונה תחילה ע"י חיכוך שפתיו זו בזו, אך אם תוך כדי תנועת השפתיים הסבירה (כמו דיבור וכד') נמרחה המשחה מאליה – אין לחוש[24]. וכן יכול למרוח את המשחה בשינוי, כגון בגב אצבעו (הוראת רבינו שליט"א בע"פ).

הסובל מיובש קיצוני בפיו

חולה שסובל מיובש קיצוני בפיו, עד כדי שאינו מסוגל לפתוח פיו לדבר, או אף להזיז את לשונו, עד ששוטף את פיו במים, יש להקל לו ללחלח את פיו במים המעורבים במספיק מי-פה בכדי לפוגמם.  

  • שאר עינויים וענייני היום

הזקוק לנעל עור מיוחדת

אדם שעבר ניתוח ברגלו ואינו יכול לעמוד או ללכת אלא ע"י נעל מיוחדת שעשויה מעור, אך כאשר הוא יושב ורגלו מורמת אין לו כל צורך בנעל זו, מותר לו ללבוש את הנעל על מנת ללכת לבית הכנסת, וכשצריך לעמוד בתפילה מותר לעמוד כשהנעליים ברגליו, משום שבלעדיהן אינו יכול לעמוד ללא כאב ויסורים, וביושבו על כסאו אינו צריך לחלוץ את הנעל משום שאין בלבישתם בשעה שאינו מהלך או עומד כל תענוג, שהוא האסור ביום הכיפורים.

ענייני רחיצה לחולים

חולה שאין בו סכנה מותר לו לרחוץ ולסוך את עצמו אם זקוק לכך, וכגון יולדת שלפעמים צריכה לרחוץ למנוע זיהום. ואם המים קרים מאוד ואי אפשר להתרחץ בהם, מותר לבקש מנכרי לחממם [כדין חולה שאין בו סכנה].

בעל תפילה קבוע שכעת אינו צם האם יכול לעלות ש"צ

בעל תפילה קבוע וחשוב ומרוצה לקהלו לימים נוראים, שחלה ומוכרח לאכול ביום הכיפורים על פי הוראת הרופאים, יכול לעלות ש"צ ביום הכיפורים, ועי' הערה.[25]

 

[1] כידוע שנחלקו הראשונים בזה, בהגהות מרדכי שבת (סימן תס"ד, וכן בהגה"מ פ"ב משביתת עשור אות ה') הביא את שיטת הר"י ב"ר שלמה דחולה שאומר צריך אני, היינו שהחולה אומר שאם לא יאכל ימות, ודעת ר"ת אינה כן, "וכי חולים נביאים הם או בקיאים הם, אך כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יום כפורים ואומר צריך ואינו יכול לסבול מחמת החולי, מאכילין אותו… אלא אפילו עומד וצוח שלא ימות, כיון שאנו אומדים אותו שאינו יכול לסבול, מותר", והנה זה בכלל שיטת ר"ת דמחללין שבת על סכנת איבר, ואמנם לענין לחלל שבת על סכנת איבר אין הלכה כר"ת כמבואר בשו"ע בסי' שכ"ח, אבל לגבי יוה"כ סתימת הפוסקים דצריך אני היינו בסתמא שאינו יכול לסבול ולא שאומר שהתענית מסוכנת לו, ושכן יש לדייק ממש"כ השו"ע בריש סי' תרי"ח, דלגבי רופא כ' השו"ע "שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן", אבל לגבי חולה כתב בסתמא "ואם החולה אומר צריך אני". [וביאור החילוק אמר רבינו שליט"א דיותר יש לחשוש במצב זה שמחמת התענית יסתכן, מאשר במצב של חולי ברור באיבר אחד, שאנו יודעים שאין בו סכנה לכל הגוף].

ומשום כך דעת רבינו שליט"א גם שחולה שאין בו סכנה (או מעוברת) שמרגיש כאבים בלתי נסבלים וכמעט קץ בחייו מפניהם, שיש להשקותו לשיעורין כדין צריך אני.

[2] כן כתב בשו"ת מנחת שלמה (חלק ב' סימן נ"ח אות כ"ה) שיש עדיפות ליטול ויטמינים אם זה יסייע להשלים את התענית כראוי בלא להזדקק לשתיה בשיעורים. וכן מובא בספר הליכות שלמה (פרק ו' דבר הלכה ס"ק ט"ז). ועיין שו"ת יביע אומר (חלק ט' או"ח סימן נ"ד) שמי שהתענית קשה עליו ולכן נוטל בערב יום כיפור טבליות שיקלו עליו להתענות – מצוה קעביד.

[3] בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג' סימן צ') כתב שאין חיוב לקחת תרופה או זריקה שאין בה רפואה לאדם, אלא רק תועיל לו שיוכל לצום. ומשום שהחיוב הנלמד מהפסוק 'ורפא ירפא', אינו אלא להתרפאות, ולא לעשות פעולה שאין בה תועלת רפואית ורק תועיל שיוכל החולה להתענות. וכן כתב גם במקום נוסף (או"ח חלק ד' סימן קכ"א) שאין שום חיוב על האדם לקחת ויטמינים וכדומה שאינם מרפאין כלום ורק מסייעים לאדם שיוכל להתענות. וכן כתב במנחת שלמה (שם) ובהליכות שלמה (שם) שאין חיוב לחפש אחר עצות אלו אם אינן מזומנות לפניו בקל. וכן דעת רבינו שליט"א, שאין החולה חייב לעשות דברים כלקיחת תרופות כדי שיוכל לצום, ולא דמי לאכילה שהחולה מחוייב לאכול לפני יום כיפור כפי הנצרך כדי שיוכל להתענות, כיון שאכילה היא פעולה טבעית, אך אכן ראוי לעשות כן.

[4] אגרות משה (או"ח חלק ד סימן קכ"א); שולחן שלמה (ערכי רפואה חלק ב עמוד רל"ח), הובא דעתו גם בשמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ט הערה צ"ב) משום שאף האכילה פחות מהשיעור היא בכדי שלא יסתכן ועוד שעל ידי אכילה פחות מהשיעור הוא נחשב למעונה; מועדים וזמנים (חלק ח סימן כ"א). אמנם עי' שש"כ שם בשם הגרי"ש אלישיב, שדעתו שימתין עד שיהיה מוכרח לאכול, אף אם אז יצטרך לאכול יותר מכשיעור.

[5] שמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ט סעיף י"ט), אור לציון (ח"ד עמ' קיד).

[6] שולחן ערוך (או"ח סימן ר"ד סעיף ט) ומשנה ברורה (שם ס"ק מו).

[7] שו"ת מהרש"ם (חלק ו סימן ל"ח). שכל שעומד במקומו ואינו מסיח דעתו אין חוזר ומברך; שבט הלוי (חלק י' סימן צ').

[8] שו"ת מהרש"ם (ח"ו סימן ל"ח); חוט שני יוה"כ (פרק ט' עמוד קס"ה), ועוד.

[9] כדרך שיש לעשות בחולה שאין בו סכנה הזקוק למים עם נטילת התרופות.

[10] מנחת שלמה (ח"ב סי' נח אות כו) חוט שני (יוה"כ פ"ט עמ' קס"ה), ועוד כ"כ בפוסקים.

[11] וכ"כ נשמת אברהם (סי' תרי"ב ס"ק ו') מהגר"י נויבירט.

[12] ודלא כהעמודי אור (סי' ל' וסי' ס"ד), אלא כהאור שמח (פי"ד ממאכלות אסורות הי"ד), ושהוא פשוט מסתימת הפוסקים, ובטעמא דמלתא כתב רבינו שליט"א, דאין ההנאה מטעם המאכל המתוק הנאת איסור כלל, ועיקר הנאת המאכל היא הנאת השביעה [אלא שלפעמים כשאין הרגשת הטעם חשיב שלא כדרך אכילה].

[13] שו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג' סימן צ', חלק ד' סימן קכ"א). וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה (חלק ב' סימן נ"ח אות כ"ו, וסימן ס"ט אות ב'), וכן מובא בספר נשמת אברהם (מהדו"ב חלק א' עמ' תשט"ז) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאין חיוב להשתמש בעירוי, והטעם מפני שהתחבולות הללו יכולות להביא לידי סכנה שיש לחשוש שיטעו לחשוב שיש בזה חיוב, ועלולים לבוא לידי סכנה כשלא תהיה אפשרות כזו, וימנעו לאכול ולשתות. אך מי שיודע ורוצה דוקא בתחבולות – תבוא עליו ברכה [ועיין עוד להלן הערה הבאה]. וכן כתב בשו"ת ישא יוסף (או"ח חלק ב' סימן קמ"ט) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל לענין חולה שנמצא במצב של פקוח נפש, שאין צריך לחברו לעירוי, ויכול לאכול. (ומשא"כ מי שעדיין אינו מסוכן אלא שחוששים שיסתכן). וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק י' סימן צ"א) שאין בכוחנו להורות לחולה לכתחילה להתחבר לעירוי במקום לאכול, כי חז"ל רצו דווקא באכילה [וביאר שם שאכילה יש בה גם 'יתובי דעתא', מה שאין בעירוי, וזהו הטעם שהותרה האכילה]. וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב' סימן רפ"ז וסימן ר"צ) שבמקרה שמותר לאכול אין חיוב לאכול שלא כדרכו.

[14] בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג' סימן צ') מסתפק שאפשר שיש בזה איסור, כיון שהוא כסותר גזירת המלך שרוצה שלא יתענה [ודוקא רפואה הותרה מ'ורפא ירפא' שניתנה לזה רשות], וגם יש לחשוש שלא יועיל לו, וגם שתחיבת המחט הוא חבלה ויש בזה איסור כשאינו לרפואה, וגם יש חשש שהתרופה גורמת לאיזה נזק אחר [ודוקא כשהוא לצורך רפואה הותר לעשות זאת למרות חשש זה]. ואמנם רבינו שליט"א כתב (עיין להלן סי' ח') שקרוב לוודאי שתשובת האג"מ שנכתבה לפני עשרות רבות בשנים לא שייכא בימינו.

ובספר שולחן שלמה (ערכי רפואה חלק א' עמ' קס"ח הערה כ"ט) מובא שפעם פסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאף מי שיכול ומוכן לקבל נוזלים על ידי אינפוזיה, והמחט מוחדרת מערב יוה"כ וגם הרופא מסכים לזה, לא יעשה כן, כדי שלא יאמרו שאסור לחולה לשתות ביוה"כ גם בשעת סכנה אלא בדרך זו, ע"כ.

[15] שו"ת שבט הלוי (חלק י"א סימן קמ"ה).

[16] ביה"ל (סי' תרי"ז ד"ה יולדת) בשם השדי חמד (מע' יוהכ"פ סימן ג סוף אות א) בשם כמה אחרונים. וע"ע יביע אומר (ח"ז או"ח סי' נ"ג ד"ה המורם).

[17] ובע"פ שמעתי מרבינו שליט"א, שדבר זה אין לפרסמו לציבור הרחב, אלא יש למוסרו למורי הוראה שיאמדו כדרכה של תורה ובמקרה הצורך לשאול ברופאים האם אמנם הגיעו הדברים עד כדי כך.

[18] ורבינו שליט"א אף העיד כן בשם מרנן הגרש"ז אויערבאך והגר"ש וואזנר זצ"ל.

[19] וכ' רבינו, דאין בזה משום איסור ספיה, כיון שאינו יכול לאכול לבדו, ולעולם לא יגיע לידי פקחות, כך שהאכלתו לא תרגיל אותו בעבירה, ובעיקר משום שבטור בסימן תרט"ז ובב"י שם בשם הר"ן מבואר דאפילו בקטנים אין איסור ספיה ודלא כהמג"א.

[20] וכן במצבים בהם חייב הוא ליטול את התרופה בשעה קבועה, או לכל היותר תוך יממה מאז נטילת התרופה בפעם האחרונה, כך שלא יכול לדחות את נטילת התרופה למוצאי התענית.

[21] יסוד היתר זה הובא בפוסקים בשם הגר"ש קלוגר זצ"ל (בספר החיים סימן שכ"ח), שכתב שמרגלא בפומי דאינשי להקל בזה. וכן הביאו משמו של החזון איש, בספר ארחות רבנו (ח"א עניני שבת אות רי"ד) בשם הגר"ג נדל זצ"ל, ובס' אמרי יושר (להגר"מ קרליץ שליט"א, מועד, בקונטרס פסקים ממרן החזו"א בסוף הספר אות צ"ז), ונדפס גם בדינים והנהגות מהחזון איש (להנ"ל, פרק ט"ז אות א').

[22] רבינו שליט"א. וכ"ה רבות בפוסקים, והטעם, דכה"ג כיון שהמשקין הם פחות מכשיעור, ואינם ראויים לשתיה, וגם אין כוונתו לרוות את צמאונו, מותר לחולה שאין בו סכנה. הליכות שלמה מועדים (פ"ה דבר הלכה הערה י"ז); אור לציון (ח"ד פרק ט"ו אות ח'); נשמת אברהם (סי' תרי"ב אות י') בשם הגריש"א. חוט שני (יוה"כ פ"ו עמ' קמה).

[23] וכדין חולה שאין בו סכנה, שהותרה אצלו נטילת תרופות (כהמבואר בשו"ע שם); וכ"כ בחוט שני (יו"כ עמ' קס"ה).

[24] עי' שמירת שבת כהלכתה (פרק ל"ג סעיף י"ד ובהערה ע' שם).

[25] טעמו, דבשו"ע סי' תקס"ו ס"ה נפסק שמי שאינו מתענה אינו עולה שליח ציבור, והוא משום שאינו יכול לומר עננו כמבואר מהטור והאבודרהם בשם רבינו נתן, ומשמע דביוה"כ שאין אומרים בו עננו ואין מזכירין בתפילה שהוא יום תענית יכול לעלות ש"צ. ומשום כך אך אף אם נאלץ לאכול כשיעור נראה דיש על מה לסמוך להחזיק בחזקתו ובפרט שהוא אדם חשוב ומרוצה לקהל ושליח נאמן לשולחיו. ואם אוכל פחות מכשיעור כבר מבואר בשו"ע סי' תקס"ח ס"א דלא איבד תעניתו וא"כ יכול לעלות (וע"ש מג"א ס"ק ב').

המדור בבניה ויעלה בקרוב…