ישנן נשים שמסיבות רפואיות שונות אינן נושאות את שער ראשן הטבעי במלואו. לעיתים מדובר בנשים הסובלות ממחלות הגורמות לנשירת שיער משמעותית, ולעיתים בנשים העוברות טיפולים רפואיים הכרוכים באובדן זמני או קבוע של השיער. במקרים אחרים השיער מגולח כחלק מהליך רפואי, ניתוחי או טיפולי, או בשל מצבים דרמטולוגיים שונים המשפיעים על הקרקפת ועל צמיחת השיער. מצבים אלו עשויים להופיע בכל גיל, ולהיות בעלי משך משתנה – החל מתקופות קצרות של חודשים אחדים ועד למצבים כרוניים וקבועים.

עבור רבות מן הנשים, לשיער הראש משמעות אישית, חברתית ורגשית עמוקה. אובדן השיער עלול להיות כרוך בתחושות של פגיעה בדימוי העצמי, בחווייה האישית ובאופן שבו הן נתפסות בעיני עצמן ובעיני סביבתן. משום כך נעשה שימוש באמצעים שונים שנועדו להשיב, ולו באופן חלקי, את המראה החיצוני הרגיל, ובהם פאות מסוגים שונים, כיסויי ראש מגוונים, וכן פתרונות רפואיים וקוסמטיים נוספים. מציאות זו מעוררת לעיתים שאלות מעשיות והלכתיות הנוגעות למעמדם של אמצעים אלו, ולדרך הראויה להתייחס אליהם במצבים השונים.

במאמר אחר, עסקנו בשאלת הלכות חציצה בפאה נכרית המודבקת לשיער. במאמר זה נתמקד בשאלה שעוררו כמה מחברים – האם בפאה נכרית המודבקת לראש יש חשש איסור של "מראית העין", כאשר השיער נראה למדי כשיער טבעי של האשה.

 

 

• יסוד דין "מראית העין" ו"חשד"

בתוך יסודות הדיון ההלכתי על פאה נכרית, אחת הטענות של ה"באר שבע" כנגד ההיתר של השלטי הגיבורים לצאת עם פאה נכרית לרשות הרבים, נוגעת לדין "מראית העין" שיש בהליכה עם פאה נכרית. הוא מביא את דברי השלטי הגיבורים, שמפרש את הסוגיא, שהמטרה של פאה נכרית "בשביל שתראה בעלת שער" – כלומר שהרואה יחשוב שמדובר בשיער הטבעי שלה. על כך הוא מעיר:

"רחמנא ליצלן מהאי דעתא כי איך יעלה על הדעת שיהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה דהא לצאת בשיער עצמה מגולה אסור מן התורה כדאיתא בפרק המדיר ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וכו', והלא הרבה דברים אסרו חכמים לנשים מפני מראית העין!".

כדבריו, שיש לאסור פאה נכרית משום מראית העין, כך כתבו גם מהר"י מינץ (בבאר שבע שם), דברי חיים (חלק ב יו"ד סי' נט), ושו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א סי' קיג).

אמנם רוב הפוסקים לא חששו בזה למראית העין. מדוע?

יסוד האיסור של מראית העין מחולק לשניים:

הראשון: דין חשד. למשל: ההלכה (ע"ז מג, ב) שאסור ללבוש טבעת שיש בה צורת פני אדם "משום חשדא". מפרש רש"י: "שלא יאמרו לה הוא עובד".

השני: דין "מראית העין". למשל, ההלכה (שם יב, א) שאסור להתכופף לשתות ממעיין מתחת פסל, משום שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, ואסרו זאת חכמים מפני "מראית העין".

האחרונים (חסד לאברהם חלק א' סימן כ"א, רבי שלמה קלוגר בשו"ת ובחרת בחיים סימן סח) מבארים את החילוק בין שני הדינים:

חשד: דברים שאסורים מחשש שיחשבו עליו שהוא בעל עבירה.

מראית העין: דברים שאסורים מחשש טעות של הרואים, שילמדו ממנו שדבר פלוני מותר, אף שהוא אסור, והוא עשה משהו אחר שרק נראה כמו האיסור.

לדוגמא, מצינו בעבודה זרה (מג, ב) שגדולי האמוראים נכנסו להתפלל בבית כנסת ששמו בו אנדרטה של המלך,  ולא חששו לחשד שמא חלילה נכנסו לעבוד לע"ז, ומבארת הגמרא שהטעם הוא כי ברבים אין חשד. ברור, שהחילוק בין יחיד לרבים שייך לגבי החשד שמא פלוני הוא עובר עבירה, כי ברבים מבינים שהציבור לא נכנס למטרה האסורה חלילה אלא למטרה המותרת; אבל לגבי החשש שילמדו הטועים להתיר את האיסור – לעיתים ברבים אדרבה החשש גדול יותר!

יתירה מכך, ייתכן שבעוד שמראית העין הוא איסור מדרבנן כדי שלא ילמדו ממנו בטעות, האיסור של "חשד" הוא מן התורה, שכך מצינו במסכת בשקלים (פ"ג מ"ב), שהנכנס לתרום את הלשכה אינו נכנס לא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין שמא יחשדו בו שגנב ממעות הלשכה, "לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר ל"ב כ"ב) ואומר 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם' (משלי ג' ד')". וכך אכן כותב באגרות משה (או"ח ח"ד סימן פ"ב).

מו"ר מרן הגר"א וייס שליט"א מעיר שפעמים רבות בראשונים המושגים הללו אינם נפרדים לגמרי ומשמשים בעירבוביא, ומכל מקום אלו הם יסודות הלכה זו.

 

• האם יש לאסור משום מראית העין מה שלא אסרו חכמים

האם רק היכן שמצינו שגזרו חכמים איסור משום מראית העין הדבר אסור, או שבכל עת וזמן כשיש חשש כזה – צריך לאסור, אפילו בדברים חדשים?

והנה, בגמרא נאמר שאסור לאכול דם דגים, אף שאינו אסור, מפני מראית העין, אלא אם כן הניח בו קשקשים (וכך נפסק בשו"ע יו"ד סימן ס"ו). מצינו שתי הלכות חדשות שהפוסקים הוציאו מזה, אף שאין לזה מקור בחז"ל:

א. כתב הרשב"א בשו"ת (ח"ג סימן רנ"ז):

"עוד שאלת בשר בחלב אשה מהו. כיון שחלב אשה אחר שפירש מותר, א"כ אין בזה איסור כלל כו', או אסור משום מראית עין כמו שחששו בדם דגים בזמן שאין בו קשקשים. תשובה, מסתברא שאסור לבשלו, כ"ש לאכלו, כל שניכר בו, מאותה דדם דגים ומדם שעל גבי ככר שאמרו גירדו".

והלכה זו נפסקה בשו"ע (יו"ד סימן פ"ז סעיף ד') "אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית העין".

ב. כתב הרמ"א (יו"ד סימן פ"ז ס"ג):

"ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן, אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית העין".

אם כן דעת הרמ"א היא, שאפשר לחדש איסורים במראית העין – אבל רק בדאורייתא.

לעומת זאת הש"ך (בס"ק ו') הביא כמה מקורות שגם באיסור דרבנן אסרו משום מראית עין והביא כן גם בשם המהרש"ל והסכים לזה, וגם הט"ז (שם סק"ד) כתב שלכתחלה יש להניח שקדים גם בבשר עוף, עי"ש.

לענייננו: לפי זה, לכאורה יש מקום לאסור פאה נכרית משום מראית העין, אף שלא מצינו בחז"ל שגזרו ואסרו זאת, ובפרט כאמור, משום שמדובר במראית העין של איסור דאורייתא, ובזה גם הרמ"א מודה לאסור.

אך באמת, הדבר נתון במחלוקת בפוסקים. הפרי חדש שם תמה, איך אנחנו יכולים לגזור איסורים מדעתנו? וכך הוא תמה בכמה וכמה מקומות.

למשל: כתב המג"א (סימן תס"ג ס"ק ה') "ובקושטנטינא נוהגין איסור לעשות פאטשי"לש או לטגן דגים במצה אפויה משום דאתי לאיחלופי". ובמחצית השקל שם כתב שמקור הלכה זו בכנסת הגדולה שהביא מעשה שהיה בעיר הנ"ל, שאשה אחת ראתה את חברתה מטגנת בקמח מצה, וטעתה לחשוב שמותר לטגן בפרורי לחם, ונכשלו באכילת חמץ בפסח, ומשום מעשה זה אסרו משום מראית עין.

גם בנושא זה הפרי חדש תמה (בסימן תס"א ס"ק ב') וכתב שאין בידנו לתקן גזירות ולאסור את המותר משום מראית עין עי"ש. כדעתו כותב גם האגרות משה שנצטט להלן.

אם כך, טעם זה נתון במחלוקת הפוסקים.

 

• כשדרך ההיתר מוכרת ומצויה

עם זאת, במצב של ימינו שידוע ומפורסם שנשות ישראל הצנועות הולכות בפאה נכרית, יש בסיס חשוב לסוברים שאין חשש מראית העין בזה בכל מקרה. כך מבואר למעשה במשנה ברורה (סימן עה, טו) שכותב:

"וכתב הפמ"ג, דבמדינות שיוצאין הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע. ומשמע מיניה שם דאפילו שער של עצמה שנחתך ואחר כך חברה לראשה גם כן יש להקל, ובספר מגן גבורים החמיר בזה עי"ש. וכתב עוד שם דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין עי"ש".

כלומר – אם יש מנהג כזה, אין בדבר משום מראית העין. מדוע? הרי הדבר נראה ממש כמו האיסור?

מקור הדברים בדברי הרא"ש (סוף פ"ט מנדה). במשנה במסכת כלאים (פ"ט מ"ב) כתוב שהשיריים והכלך (מיני משי) אסורים בצמר ופשתים משום מראית העין, שאף שאין איסור כלאיים בבדים אלו, יש חשש שיטעו לחשוב שאלו בדים האסורים בכלאיים. על כך כותב הרא"ש:

"אבל האידנא בגדי משי מצויין בינינו, והכל יודעים ומכירים בו, אין איסור בשום מין של משי בצמר ובפשתים!".

וכך כתב גם בברטנורא (כלאים שם) וכך נפסק בטור ובשו"ע (יו"ד סימן רח"צ ס"א), עי"ש.

הטעם לכך הוא, שכאשר הדבר שכיח ומצוי, אין לחשוש לשתי החששות:

• יש להניח שלא יחשבו שהוא עובר איסור, אלא שהוא לבוש בסוג בד שאין בו איסור כלאים.
• יש להניח שלא ילמדו ממנו להתיר את האיסור, אלא ידעו ויבינו שמין פלוני מותר, ומין פלוני אסור.

דברי הרא"ש הם המשך לשיטת הראשונים הנ"ל שאסרו דברים חדשים משום מראית העין, אף שחז"ל לא אסרו אותם, והטעם לכך הוא שמראית העין תלויה במציאות הנוכחית, ואם כן גם להיפך – אף מה שגזרו חכמים, יכול להפוך להיתר, אם כבר אין בדבר מראית העין.

על פי יסוד זה, שהפוסקים האריכו בו רבות, קבעו רוב הפוסקים שאין חשש בכמה תחומים שמצויות בהם דרכי היתר ודרכי איסור. ביניהם:

• גילוח הזקן – אין לחשוש למראית העין שגילח בתער, היות שיש דרך מפורסמת של גילוח בהיתר.
• אכילת תחליפי חלב וחמאה "פרווה" עם בשר.
• וגם בנידון פאה נכרית כתבו כך הפוסקים. עיין למשל שו"ת מנח"א (ח"א סי' סו, סז).

היתר זה, קיים עקרונית גם כשמדובר על פאה נכרית שעשויה במומחיות רבה עד כדי שאינה נראית כלל כפאה אלא ממש כשיער טבעי, וכן במצב שבו עקב מצב רפואי הפאה מודבקת אל הראש.

ה. כשהדבר ניכר

אמנם מצינו בפוסקים גם גישה אחרת, שלפיה אם אין שום היכר והבדל בין האיסור להיתר, יש לאסור משום מראית העין גם אם ידוע שיש דרך היתר.

לדוגמא, נביא את דברי המנחת שלמה (תניינא, סימן נג), שכותב:

"נשאלתי אם מותר ללבוש ביוהכ"פ נעלים של "קורפם" אשר במראיתם הם דומים ממש לנעלים של עור…

ונלענ"ד דמראית עין הנזכר בש"ס היינו בדבר המותר ורק מפני שנראה כעושה איסור לכן אסור, וכידוע מאכילת דם דגים או חלב שקדים עם בשר, וכיון שכן בנעלי "קורפם" כיון שנראין כנעלים של עור נראה דהרי זה דומה לכל הדברים שאסרו חכמים מפני מראית עין. ומה שנתפשט ההיתר של פאה נכרית חושבני שסומכין על זה שרוב אנשים יודעים בזה להבחין, אף שהרבה פעמים אני אינני יודע להבדיל, וכיון שגם לענין מנעל ביוהכ"פ נזכר בגמ' יומא דף ע"ח ע"ב הענין של מראית עין… לכן נלענ"ד דאסור".

כך גם דורשים פוסקים נוספים, שיהיה ניכר שאין מדובר בשערה.

לפי זה, יש לעיין האם הדבר מותר, אם מדובר על פאה שכלל אינה ניכרת שאינה שערה הטבעי.

 

ו. תשובת האגרות משה

בתשובה מפורסמת באגרות משה (אבן העזר חלק ב סימן יב), כותב רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שאף שיש בפוסקים שאסרו פאה נכרית משום מראית העין, "מכל מקום רוב רבותינו, וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם – מתירים. והם הרמ"א שם ובסימן ש"ג בד"מ והמג"א והפמ"ג, וכן משמע גם מהגר"א שסובר כן שלא אסרו בזה משום מראית העין…".

לבאר זאת כותב האגרות משה את שלשת הטעמים היסודיים שעסקנו בהם:

• חכמים לא גזרו

"והטעם פשוט, שכיון שלא מצינו בגמ' שאסרו – אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין ביחוד בכל דבר שאסרו…".

• ההבדל ניכר

"ועוד, משום שברוב הפעמים ניכר שהשערות הם מפאה נכרית, ואף אם אינו ניכר לאנשים שאין מסתכלין כ"כ בנשים עד שיכירו, מ"מ לנשים ודאי ניכר ברובא דרובא ואולי גם כולן ניכרות, ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שלא ניכר לא אסרו… באשה שעיקר היא נמצאת בין הנשים שהן מכירות שהיא פאה נכרית שאין לאסור בשביל שיטעו אנשים שאין מכירין זה דנחשב כידוע גם להם".

• ידוע שיש דרך היתר

"ויש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה אין לאסור, דמהיכי תיתי יחשדוה הרואים מרחוק, ואלו שאין מסתכלין כ"כ בנשים שהשער הנראה הוא משערות האשה עצמה, כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה, ויודעין שמקרוב ודאי מכירין שאינן שערותיה, והרואים אותה בקרוב ומסתכלין הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית. ואין לומר שבמדינתנו זו בזה"ז שנתפרצה שרוב נשים בעוה"ר אין מכסות ראשן שלכן יאמרו גם עליה שהיא מהפרוצות בזה, שלכן אף שלא אסרי רבנן אנן יש לאסור, חדא דאנן אין מחדשין איסור מה שלא אסרו מתחלה בגמ' והגאונים, ועוד הא א"א לחוש שיצא קלקול מזה דלהמכירין אותה לא יהיה שום חשד כיון שיודעין שהיא אשה כשרה, ולהאין מכירין אותה ויאמרו שגם היא מהפרוצות בזה הרי לא ילמדו ממנה יותר משאר הפרוצות שהן הרבה בעוה"ר, ולא מצינו שאסרו בכה"ג".

וזאת מסקנתו:

"ולכן לדינא אין כבוד תורתו הרמה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבש פאה נכרית, שאף אם כתר"ה רוצה להחמיר אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה".

במקרה דנן, לא רק שידוע שמדובר באישה כשרה שהוחזקה לכסות את ראשה, אלא גם מן הסתם ברוב המקרים יהיה ידוע שעקב מחלתה שערותיה הטבעיות נשרו, ושערות אלו אינן שערותיה המקוריות.

על כל פנים נראה שגם על צד החומרא, שימוש בסרט או אביזר אחר שמקובל לשלב עם פאה נכרית, יהיה היכר טוב לכך שמדובר בפאה ולא בשיער טבעי.

האמור הנו דיון הלכתי ולא הוראה למעשה.