מצוי לפעמים לראות בבית הכנסת קשיש שנעמד לאמירת קדיש, גם אם הוא במצב גופני ונפשי ירוד, כגון חולה אלצהיימר. האם מותר לענות אמן אחריו?

ושאלה נוספת: כאשר אדם שומע ברכת הנהנין מחולה אלצהיימר, וקרה לפעמים שהוא שוכח לאכול אחרי שסיים את הברכה, כיצד יש לנהוג לגבי אמירת אמן אחר ברכתו, האם יש לחשוש שכך יקרה גם הפעם?

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רטו) נפסק, שהשומע אחד מישראל מברך, חייב לענות אחריו אמן. אבל אם היה המברך אפיקורוס או כותי או תינוק, אין עונים אחריו אמן. ומבאר השולחן ערוך (סעיף ג') למה הכוונה בדיוק:

"והא דאין עונין אמן אחר תינוק, דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו (=כלומר שהוא למעשה מברך אותן לבטלה, אף שמותר לעשות כן בכדי לחנכו). אבל בשעה שהן מברכין לפטור את עצמן (=כגון ברכה על מאכל, או ברכות שבתפילה), כיון דבני חינוך הם – עונים אחריהם אמן, וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת".

מקור הלכה זו בגמרא בברכות (נג, ב), ובדברי רש"י והרא"ש שם. וכתב המשנה ברורה (ס"ק טז) בשם הפרי מגדים, "משמע, דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן עליו". כלומר, שממה שכתב השולחן ערוך שהטעם לענות אמן אחרי ברכת הקטן הוא משום שהוא בן חינוך, מבואר שאם הוא אינו בגיל זה – אין לענות אמן אחריו אפילו כשהוא מברך על מאכל וכדומה ולא רק כשהוא מברך לבטלה בכדי להתלמד.

על פי שיטה זו, המציאות ההלכתית מורכבת, כי למעשה הגדרת גיל חינוך היא בכל מצוה ומצוה לפי עניינה – האם הילד מבין את המשמעות ויודע לקיים את המצוה כתקנה או לא. אך אין זה אומר בהכרח שאין הגבלת גיל שרק ממנה ניתן להחשיב אותו כבר חינוך. בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן יג) הביא את תשובת הריב"ש (סימן תנא) הכותב לגבי צירוף קטן לעשרה, שגם לדעות שקטן מצטרף לעשרה, אם הוא קטן מגיל שש שנים, אף אם הוא חריף ויודע למי מברכים ולמי מתפללים, אינו כלום, שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות והרי הוא כמי שאין בו דעת. וכתב שכן משמע גם מדברי הבית יוסף בסימן קצט. ולכן הוא פוסק, שאין לענות אמן אחר ברכת תינוק פחות מגיל שש, אבל מעל גיל שש, אם יודע למי מברכין, עונים אמן אחר ברכותיו (ואם יש ספק, יש להמתין עד גיל תשע שנים שאז יש להניח שמבין). אמנם, בתשובה מאוחרת יותר (חלק ח סימן כה) הוא חוזר בו וכותב שאפילו אם לא מלאו לו שש שנים, והוא בן חמש שנים ומעלה, אם יודע למי מברכים, עונים אחריו אמן, אך לא פחות מכך.

למעשה, המנהג הרווח אינו כן, אלא עונים אמן אחרי ברכת קטנים אפילו בגיל קטן מגיל חינוך, ויש שהפליגו להתיר לענות אפילו על ברכת ילד בגיל שלוש. בפוסקים כתבו, שצריך על כל פנים שיהיה מדובר בילד שהתרגל לברך כבר, ויודע למי מברכים, אף שאינו מבין את המשמעות הברורה של הברכה, ולכן הוא נחשב כבר בגיל חינוך לענין זה (וכך ביאר את המנהג רבי יוסף חיים זוננפלד בשלמת חיים אורח חיים סימן נ', וכך משמעות האור לציון חלק ב עמ' קלד).[1]

ולכאורה, ביסוד הלכה זו יש לבאר, שהנושא אינו רק האם הילד מחוייב בדבר או לא, שאם הוא מחוייב עונים אחריו אמן, ואם הוא פטור אין עונים אחריו אמן, אלא עיקר הענין הוא האם יש כאן בחינה של ברכה, או שאין כאן ברכה כלל, ואכן גם שאלה זו תלויה אם הוא מבין למי מברכים ורגיל לברך, אז יש כאן גדר של ברכה שיש לענות עליה, אבל אם לאו, אין זו ברכה. ואין הכרח לומר שלדעת הגרי"ח זוננפלד אין שום גבול לגיל חינוך, אלא שלענין זה אפילו אם נחשב שלא הגיע לחינוך מכל מקום אם מבין למי מברך יש על זה שם ברכה, ועל ברכה – עונים אמן, גם אם התינוק פטור.

וכך משמע מדברי המשנה ברורה (סימן רטו ס"ק יג) המבאר מדוע אין לענות אחר ברכת קטן שלא הגיע לחינוך ומברך לבטלה להתלמד:

"דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה".

לפי זה, גם ילד שהגיע לכל הדעות לגיל חינוך, אבל אינו מבין למי מברכים, ואינו רגיל לברך, כגון ילד שלא זכה לגדול בבית שומר תו"מ, ומבקשים ממנו לברך בלי שיבין כלל מה הוא עושה, אין עונים אמן אחר ברכתו אפילו שהגיע כבר לגיל חינוך.

ויש לעיין בזה בהלכה העוסקת בדין ברכתו של שוטה.

פוסק המשנה ברורה (סימן קכד ס"ק מז):

"ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל".

גם מקור הלכה זו הוא כמו בקטן, שמאחר שאין שם ברכה על זה כלל, אין מקום לענות אמן אחר ברכתו.

לפי זה, ברור שאם מדובר בשוטה שמבין מה הוא מברך, ויודע למי מברכים, מותר לענות אמן על ברכתו, משום שאף אם הוא פטור מלברך, יש על זה שם ברכה.

ובחולה אלצהיימר, גם אם הוא בגדר שוטה, זה גדר מצוי מאוד, מאחר שהוא רגיל מרוב שנותיו לברך, ויודע את בוראו, ומכוין לברך אליו, שברכתו נחשבת ברכה, ועונים אחריו אמן.

ובספר חשוקי חמד (ברכות ג, א) כתב שבכל מקרה מותר לענות אחריו "יהא שמיה רבא", מאחר שיש חילוק בין עניית "אמן", שעניינה כמו שכתב המשנה ברורה הוא לאמת ולקיים את דברי המברך, ולכן צריך שיהיה חשיבות של ברכה אצל האומר, לבין יהא שמיה רבא שהוא שבח בפני עצמו שאינו מתייחס למה שאמר השליח ציבור (עיין משנה ברורה (סימן נו, ב) שכתב שלכן יש להפסיק מעט בין אמירת האמן לבין אמירת יהא שמיה רבא, כי האמן מתייחס למה שאמר השליח ציבור, ואמירת יהא שמיה רבא הוא שבח בפני עצמו).

אמנם, יש לדעת כי יש הבדל בין אדם מבוגר לבין קטן בהלכה זו, והוא בעניין גוף נקי. גוף שאינו נקי מעכב באמירת דברים שבקדושה ולכן אצל אדם מבוגר שיש חשש משמעותי שגופו אינו נקי אין לענות אמן אחר ברכותיו, אבל אצל קטן ידועה הוראת הדברי חיים (חלק ב סימן ט) שאין לחשוש לזה, כיון שלהלכה אין מחמירים באמירת דברים שבקדושה כנגד צואה בפי הטבעת כיון שהיא מכוסה והסובבים אינם מקפידים על זה, ואם כן מאחר שהקטן עצמו אינו מחויב, עונים אמן אחריו. וכך המנהג, למרות שרבים חולקים על הדברי חיים וסוברים שמאחר שסוף סוף לא נאמרה הברכה כראוי אין לענות אחריה אמן, מכל מקום יש שכתבו להצדיק את המנהג בזה, אבל לגבי גדול לית מאן דפליג, שמאחר שאין כאן ענין חינוך (בשונה מקטן שסוף סוף מחנכים אותו גם לזה שיקפיד על גוף נקי והכל חלק מחינוכו), אין לענות אמן אחר ברכותיו. לכן, במקום ספק האם הזקן שלפנינו גופו נקי או לא, אין לענות אמן אחר ברכותיו.

לענין שאלתנו השניה, בענין חולה אלצהיימר שלפעמים שוכח לאכול מיד אחרי ברכתו, וכשמזכירים לו לפעמים אוכל ולפעמים לא, וכן לפעמים מברך שוב ואז אוכל, האם לענות על ברכתו או לא?

שאלה זו מתבססת על הנחה פשוטה, שבמידה שאדם מברך ברכת הנהנין ואינו אוכל או שותה, ברכה זו היא ברכה לבטלה וברור שאין לענות אחריה אמן. ואפילו אם הפסיק משמעותית בין הברכה לאכילה כך הוא הדין, כמו שכתב המשנה ברורה בסימן רט"ו (ס"ק י"ח) על מה שכתב השו"ע שהמברך ברכה שאינה צריכה הוא נושא שם שמים לשוא והוא כנשבע לשקר, ואסור לענות אמן על ברכתו, שבכלל זה גם מי שמברך בהפסק בין הברכה לאכילה.

ואין לומר שכל זה במזיד לברך לבטלה, אבל זקן זה שלא התכוון לאיסור מותר לענות אחריו, שהרי למדנו לגבי קטן המברך לבטלה בכדי להתלמד, שהותר לו לעשות כן, ומכל מקום אין עונים אחריו אמן, והוא הדין לזה (ועי' משנ"ב שם ס"ק כ"א).

ואמנם במקרה דנן, עדיין איננו יודעים אם יאכל בסמוך או לא, אלא אנו מסתפקים בזה, ונראה שמכל מקום עדיין לא יצא מגדר של "ספק אמן לקולא", כמו שכתב הביאור הלכה (שם) לגבי אדם שנוהג כדעה מסוימת בהלכה, שאותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים, כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי, שאף שמן הדין אינו מחויב לענות עליה אמן משום ש"ספק אמן לקולא", מכל מקום אין איסור אם עונה עליה, וכמו שכתב הפרי מגדים שאין בזה חשש של "לא תשא".

ולכאורה כל זה לגבי מה שהמברך סומך על דעה שלא נדחתה מן הפוסקים, ולכן אין כאן במציאות נשיאת שם שמים לבטלה, ויכול לענות אמן, אבל במקרה דנן יש כאן ספק שמא יהיה בזה שם שמים לבטלה, כי אם מברך ואינו אוכל נמצא שנשא שם שמים לבטלה, ואף אם מחמת מצבו אין עבירה בידו, מכל מקום אין כאן ברכה כלל (וגם במציאות הוזכר ש"ש לבטלה), ולכן נראה שחוזר הדין לעיקרו שספק אמן לקולא ובודאי אין חובה לענות אחריו אמן, ויתכן שאף יש להימנע מכך.

[1] ויש שנקטו שהטעם לענות אפילו בקטן בן 3 אינו מצד הברכה עצמה, שאכן אין לענות אחר מי שלא הגיע לחינוך, אלא מצד אמירת האמן גופא, שיש לחנך את הילד לעניית אמן, ובכך שעונה אחריו מתחנך לענות אמן. ולכן נהג הגרש"ז אויערבאך לענות אמן בלשון מגומגמת (כגון, להשמיט את הסיום נו"ן סופית), כך שמצד אחד לא ענה אמן, ומצד שני התינוק מתחנך לענות אמן, שהרי אינו מבחין בשינוי. והגרב"צ אבא שאול יעץ, לענות "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ולומר בקול רם רק את המילה "אמן" מתוך הפסוק, ומאותו הטעם.