בערב פסח שחל להיות בשבת, בכדי לאכול פת בסעודות שבת, ברוב בתי ישראל אוכלים בליל השבת ובשבת בבוקר לחם, ומקפידים שלא להותיר ממנו, ולשמור שלא יתפזר חמץ בבית. לצורך כך אוכלים בשבת בבוקר בשעה מוקדמת בכדי להספיק לסעוד לפני סוף זמן אכילת חמץ.

 

בין כתלי בית החולים, מדובר באתגר משמעותי יותר מכמה סיבות. ראשית, כמערכת גדולה ומורכבת, נחוץ לבער את החמץ לחלוטין מבין כתלי בית החולים עוד קודם השבת. אי אפשר לוודא את זמן האכילה של החמץ, ויש חששות רציניים על שאריות חמץ שיוותרו בבית החולים.

 

משום כך, יש צורך להעמיד את ההלכה על תילה מעיקר הדין. נתבונן כיצד יש לנהוג בבית חולים בקיום סעודות השבת שחלה ערב פסח.

 

בפנינו שלש אפשרויות:

• לספק מצה כשרה לפסח.
• לספק מצה עשירה – כלומר מאפה המכיל קמח ומי פירות בלבד.
• להשתמש במצה שנאפתה "שלא לשמה".

 

איסור אכילת מצה בערב פסח

בירושלמי בפסחים (פ"י ה"א) מצינו שאסרו חז"ל לאכול מצה בערב פסח. וכך פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו, יב) והרמ"א (סימן תעא, ב). ברוקח אף מצינו שהסמיך לכך את הפסוק "בערב תאכלו מצות", אבל כבר כתב הפר"ח (סי' תע"א ס"ק ב') שאין זה אלא אסמכתא בלבד, והאיסור אינו אלא מדרבנן.

 

בטעם האיסור מצינו שתי שיטות:

 

הרמב"ם כתב בטעם האיסור שהוא בכדי שיהיה היכר לאכילת המצה בערב (ליל הסדר).

 

המאירי בפסחים (יג, א) כתב שהוא כדי שיוכל לאכול את המצה בליל הסדר לתיאבון.

 

והנה, לשון השו"ע היא: "וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה. הגה: אבל מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר".

 

מה שכתב הרמ"א שהאיסור במצה שיוצאין בה ידי חובה הוא כל היום, היא דעת הרי"ף (פסחים טז א), והוכיח כן הרמב"ן (במלחמות שם טו ב) מסוגית הירושלמי. [והר"ן (שם טז א) דחה את דבריו, אבל עיין ברכי יוסף]. גם המגיד משנה כתב (שם) שמשמע כך מלשון הרמב"ם.

 

ולעומת זאת, הבעל המאור חלק עליו ונקט שהאיסור הוא רק מזמן שנאסר אכילת החמץ. יסוד מחלוקתם היא איך להבין את דברי הירושלמי שאכילת מצה בערב פסח היא כבועל ארוסתו בבית חמיו, אם הכוונה לכל ערב הפסח, או שרק מזמן איסור אכילת חמץ אז הוא זמן "האירוסין". ועם בעל המאור הסכימו הרא"ש והריטב"א.

 

ועל כל פנים אחרי שהכריע הרמ"א לחומרא שהאיסור הוא בכל יום י"ד, נחלקו הפוסקים למה הכוונה, משום שהמג"א (ס"ק ו') כותב על דברי הרמ"א:

 

"ומשמע דביום י"ג מותרין לאכול מצה".

 

מדבריו אלה משמע, שבליל י"ד אסור לאכול מצה. אמנם רוב הפוסקים נקטו שהאיסור רק מהיום, אבל בלילה מותר לאכול מצה. וכ"כ במשנה ברורה (שם ס"ק י"ב) שהאיסור מעלות השחר.

 

לעומת זאת, באגר"מ (או"ח ח"א סי' קנ"ה) חשש לכתחילה לשיטת המג"א.

 

בבית החולים, אין מקום לנהוג בחומרא זו, וכן אין אפשרות להקפיד על המנהג לא לאכול מצה מר"ח ניסן, ולכן בלית פיתרון אחר אפשר לקיים את סעודת ליל השבת במצה כשרה.

 

לעומת זאת, לגבי סעודת שבת בבוקר, משום שאי אפשר לאכול מצה כשרה, יש לדון בפתרונות אחרים שמצינו בפוסקים.

 

מצה עשירה

אחד הפתרונות הנידונים הוא אכילת מצה עשירה, שכתב השו"ע הנ"ל שמותר עד שעה עשירית. וכתב המשנה ברורה (ס"ק י'):

 

"היינו שנילושה במי פירות ולהכי מותר לאכול כיון שאין יוצאין בזה ידי מצה בלילה כמבואר בסימן תס"ב, ועיין שם במ"ב דאפילו לש במים ועירב בה קצת מי פירות נמי אין יוצאין בה משום מצה כל שטעם מי פירות נרגש בה, וא"כ לענין ערב פסח מותר באכילה דהוי ג"כ מצה עשירה".

 

כמבואר בשו"ע שם, אין יוצאין ידי חובה במצה עשירה משום שאין מתקיים בה הדין של "לחם עוני". אמנם כתב שם הרמ"א (סעיף ד'): "ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות, ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין, ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה".

 

ואמנם בימינו אף בקרב ההולכים אחר שיטת מרן השו"ע, רבים מחמירים שלא לאכול בפסח מצה עשירה. ובפרט, שיש חששות כבדים על מציאות האפייה, וכידוע. ובנוגע לבני אשכנז, אף שהרמ"א היקל לחולים או זקנים הצריכים לזה, כבר הורה זקן בעל האגרות משה להחמיר בזה, וז"ל: "לכן אף שהתוס' והרא"ש והרמב"ם ורוב הראשונים סברי דאין מחמיצין ושרי ללוש במי פירות, מכל מקום ראוי וישר מאד לחוש לשיטת ג' עמודי עולם (רש"י והראב"ד והר"ש) לאסור עיסה שנילושה במי פירות… ולכן פשוט וברור שלעקאך וטרטן וקעיקס (שהם מיני עוגות שונים) אף הנעשין ממי פירות לבד, אסור במקומותינו אף לחולה וזקן כמו הנעשים בתערובות מים ואין יכולת אף לכל גדולי דורנו להתיר כדלעיל".

 

האם האיסור של מצה עשירה לדעת הרמ"א הוא גם בערב פסח? זאת ניתן ללמוד מדברי הרמ"א לגבי ערב פסח שחל להיות בשבת, שם פסק השולחן ערוך (סימן תמ"ד סעיף א):

 

"י"ד שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר. ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית".

 

וכ' הרמ"א: "הגה: ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' בהגה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים כדלעיל סימן רצ"א סעיף ו' בהגה".

 

הוי אומר שלדעת הרמ"א אין לקיים סעודה שלישית במצה עשירה אף בערב פסח, ולא רק שבפסח עצמו אסרו מצה עשירה אלא אף בערב פסח הדין כך.

 

ואם כן, אם אנו מחמירים בזה גם בחולה או זקן, אפשרות זאת יורדת מהפרק עבור ערב פסח שחל להיות בשבת.

 

ובפרט, שיש במצות אלו חשש חימוץ רחב, ואין ידע ברור ומקובל איך אופים מצה עשירה בלי חשש חימוץ.

 

מצה שנאפתה שלא לשמה

כידוע, לפני עשרות שנים התפרסם קונטרס מאת רבה של ירושלים הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שייעץ עבור מצבים מורכבים כגון אלו, לאפות מצות בכוונה מפורשת שלא לשם מצוה, וכיון שאי אפשר לצאת ידי חובה במצה כזאת, יהיה אפשר לאכלה בערב פסח. והיו בפוסקים שחלקו עליו, אבל בחלקם עכ"פ נטו לומר שבמקום שבו האפשרות האחרת היא שיהיה מכשול מחמץ בפסח, יש מקום לתקנה זו.

 

וכך משמע בדבריו של המנחת יצחק (ח"ח סי' ל"ז) שאחר שחלק בתוקף על הרב ז'ולטי, כתב:

 

"הנה יש לראות בזה מדה טובה שעכ"פ חזרו במקצת ממש"כ בקונטרס הנ"ל, וזה גם תקנה לכל משפחה בערב פסח שחל בשבת וכו' כנ"ל, אבל מ"מ אף במקומות הנזכרים בהודעה הנ"ל, אם למשל בבית החולים שצריכים להאכיל איזה פת ויש לבחור הרע במיעוטו, ואולי שייך כן גם במחנות צבא, אבל כ"ז יש לדיין לדון להורות לפי המקום והנחיצות מדינא דמאכילין לחולה הקל הקל, וגם זה בצנעא ובלא פרסום שיש בזה הוראת היתר על דבר האסור ומקובל מדור דורות".

 

בספר "ישא יוסף", מביא הגאון רבי יוסף אפרתי שליט"א את תשובת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בענין זה. בתחילת דבריו כותב הגרי"ש, "דעתי שאין להשתמש בהן אלא במחנות הצבא ובבתי מלון [שכידוע בכל ערב פסח ספינן להו איסורא. מצה רגילה שהיא איסור גמור]. ואף גם זאת עד חצות היום".

 

בטעם הדברים הוא כותב, שמאחר שמצינו שמהר"ם חלאוה, והתשב"ץ, ומהר"ם בנט, אוסרים זאת, אי אפשר להתעלם מדבריהם.

 

עוד הא מעיר, שמאחר שמצינו טעם לאסור אכילת מצה בער"פ משום שיאכל מצה לתיאבון, א"כ אין הבדל בין מצה שנשמרה לשמה לבין מצה שלא נשמרה לשמה. ושוב חוזר הגרי"ש וכותב שבמקומות "אשר אי אפשר להשתלט ולהעמיד הדת על תילה, כגון במחנות הצבא ובבתי מלון, בודאי תקנה היא להאיכלם מצה האפויה שלא לשמה ולהסתמך על המריאי התוס' רי"ד והריב"ש דסברי דהאיסור הוא רק במצב שאפשר לצאת בו ידי חובה", ולזה הוא מצרף את שיטות הראשונים הנ"ל שבכל מקרה האיסור על אכילת מצה בערב הפסח הוא רק מחצות, שהוא זמן איסור אכילת חמץ מדאורייתא.

 

בשו"ת אור לציון (ח"ג פרק י"ג) הביא שמאחר שיש ראשונים שלדעתם מה שבעינן לשמה באפיית המצות אין הכוונה לשם מצת מצוה, אלא רק שימור שלא יחמיץ, ואפשר שכן גם דעת הרמב"ם, א"כ לשיטתם יוצאים ידי חובה במצות אלו בפסח וא"כ גם הם בכלל האיסור. ועוד שאין זה ודאי שדין הלשמה במצות הוא מדאורייתא, וא"כ עדיין אפשר שמדאורייתא יוצאין בהם יד"ח. וכן כתב עוד שמאחר שסו"ס זהו לחם עוני ג"כ הוא בכלל האיסור. ובסוף דבריו כתב "ועל כן במקום דוחק גדול וכגון במקומות גדולים כמו מחנות צבא, שקשה בלא זה, אולי יהיה אפשר לצדד ולהקל באכילת מצה כזו בערב פסח, ומכל מקום בלא זה אין להקל בכך, ואין לאכול בערב פסח מצה שנעשתה שלא לשמה".

 

משום כך, וע"פ הנחיית והסכמת מרן הגר"א וייס שליט"א פוסק המרכז הרפואי שערי צדק, אנו מקפידים שעבור חולים המרותקים למיטתם, ואין להם אפשרות לאכול פת בחדר האוכל השמור, ואצלם יש חששות מהותיים מחמץ, אם נתיר להם לאכול לחם בסעודת הבוקר, אנו מספקים להם מצה העשויה במיוחד שלא לשמה.

 

[עיין עוד: אורחות רבינו הקה"י ח"ב עמוד יב, שו"ת דברי יציב סימן קפח, בצל החכמה (ח"ג סימן קיא בשם שו"ת אור חדש), להורות נתן ח"ד סימן לט-מ, ועוד].