סיכון עצמי במחקר לגילוי חיסון לקורונה

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

גופי מחקר וחברות מסביב לעולם נמצאים בימים אלו במירוץ לפיתוח חיסון למחלת הקורונה. בדומה למקרים אחרים בהיסטוריה, פיתוח חיסון למחלה מסוימות תוך כדי התפרצות שלה. עד שיושג החיסון, הסבירות הם שמיליוני אנשים נוספים ברחבי העולם ידבקו בווירוס, רבים מהם יפתחו מחלה קשה, וחלקם למרבה הצער ימותו.

תהליך פיתוח חיסון כולל את שלב הפיתוח עצמו, הוא הגיע אחד השלבים המרכזיים הוא שלב הבדיקה שלו בשטח. לאחר שהבדיקה אינה ידועה לאחר מכן, בדרך כלל שלב הניסוי בצורה מבוקרת, כאשר משתתפי הניסויים מתחלקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה מקבלת את החיסון עצמו. הקבוצה השניה מקבלת חיסון-דמה (פלצבו). חלופית המשך תקופה לבדוק האם חברי הקבוצה השניה יותר מחברי הקבוצה הראשונה. אם לאחר תום התקופה אלו הם, בצורה מובהקת, ניתן להסיק כי החיסון יעיל. כמובן, אני בטוחה, אבל זה מה שצריך להמתין.

היא שיטת "אתגר". על פי שיטה זו, שתי הקבוצות מודבקות באופן אישי בנגיף, כאשר אחת הקבוצות כבר קיבלה את החיסון שאותו מחקר. על פי נתוני התחלואה של שתי הקבוצות ניתן לחשוף באופן יעיל ומהיר האם החיסון יעיל או לא. החיסרון בשיטה זו ברורה: ראשית, ישנה הקבוצה שלא קיבלה את החיסון, ולמעשה את הדבקה בנגיף יכולת מיוחדת להתמודד עמו. אני גם בטוחה את החיסון איננה. קיימת עצמית.

האם יש גורמים שבגללה שונים בעולם על הדעת את האפשרות לעשות את המחקר ב"אתגר", המחיר היומיומי שגובה התפרצות המחלה בעולם. בכל יום שחולף ללא התגלה חיסון, נדבקים רבבות בני אדם בנגיף, ואלפים מתים כמו ממנו, זה עוד לפני שנדון על המחיר הכלכלי העצום ושאר ההשלכות החמורות של התפרצות הנגיף. למרות צעדי המניה המקיפים מסביב לעולם, המומחים מאמינים כי עד שלא יימצא חיסון, העולם לא יוכל לחזור לשגרתו, וישולם מחיר בנפש. על רקע זה נשאלת השאלה, האם זה נכון ומותר מבחינה מוסרית והלכתית לבצע מחקר כזה בקרב מתנדבים? ובעיקר: האם מותר להתנדב להשתתף בקבוצת מחקר כזה?

זו שאלה מרתקת מבחינה הלכתית. למרות שנטיית הלב הראשונית היא לאסור, אנו שומרים על הכלל הבסיסי כל כך "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", אנו נראות כי יש מקורות בדברי רבותינו שניתוח עשוי להראות פנים דווקא להיתר למחקר במחקר כזה, במטרה להציל עם חיים.

אנו יוצאים מנקודת הנחה ראשונית, שפיתוח חיסון הוא הצלת נפשות. כמדומה שאין להאריך בהבהרת נקודה זו, הברורה לכל מבין. לכן, עיקר הדיון גבולות החובה או ההיתר להסתכנות עצמית, במטרה להציל נפשות, כאשר ההצלה אינה בטוחה אלא מוטלת בספק.

כעיקרון, באשר למקרים בהם הצלת הנפשות כרוכה בסכנה אישית, קיימת מחלוקת בפוסקים. הנושא נפתח ברף הגבוה ביותר: האם יש חובה למסור את הנפש עבור הצלת נפשות?

ישנה ברייתא מפורסמת בנידון זה בבבא מציעא סב, א:

שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניים – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחיי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חברך.

קיימות שיטות שונות בביאור מבן פטורא ורבי עקיבא, כוללות פרשנויות שונות על אודות הסיטואציה המתוארת. אין כאן המקום להיכנס לכך [1] .

באופן עקרוני, ניתן להניח שלש הנחות יסוד, שאינן מוסכמות, אך דומה והנן המהלך הפשוט בסוגיה זו:

  1. הנידון בברייתא הנו על גבולות חיוב הצלת נפשות (האם האדם חייב למסור את נפשו לשם הצלת חברו?), ולא על גבולות איסור רציחה (האם האמצעים המחברים עלולה להיחשב כרציחתו?). גם בן פטורא אינו סובר כי לשתיית המים על ידי בעליהם יש משמעות של רציחה, אפילו לא רציחה בשב ואל תעשה.
  2. דעת בן פטורא היא שהצלת נפשות מחייבת מסירות נפש, ולכך על בעל המים למסור את נפשו ולחלוק את המים עם חברו. מוצא שבן פטורא אינו מורה לבעל המים להעניק את כל הקיתון לחברו (ובכך להציל את חייו) נובעת מכך שגם חברו מחויב בהצלת נפשו; אבל אילו היה חברו קטן, שאינו מחויב, היה בעל המים מחויב להעניק לחברו את כל המים.
  3. דעת רבי עקיבא היא, שהצלת נפשות, מיסודה, אינה מחייבת מסירות נפש. משכך, מורה רבי עקיבא כי זכותו של בעל המים לשתות את כל הקיתון ולהציל את חייו, על אף שחברו למנות למעשה.

אמי הלכה? עקרונית, לאור הכלל שהלכה כרבי עקיבא מחברו (עירובין מו, ב ועוד), הלכה כרבי עקיבא. וכך כתב המנחת חינוך (מצוה רצה). אך בסוגיית הגמרא שם ישנה מחלוקת מוקדמת לאיזה צורך לדרוש את הפסוק 'וחי בהם', האם לחייב החזרת ריבית, או לדרשת ר' עקיבא. ההלכה במחלוקת על חובת החזרת הריבית נפסקה כשיטה הלומדת מ'וחי בהם' לחייב [2] , ומשמע שדרשה זו התקבלה, ולא דרשת ר' עקיבא. הרא”ש והריטב”א עומדים על קושי זה ומבארים מדוע למרות זאת הלכה כר' עקיבא. דא עקא, שהרמב”ם והשו”ע השמטו דין זה לגמרי. בבנין ציון (סי' קעה) ביאר שהרמב"ם התלבט בין שני שיקולים אלה, ולכך השמיט דין זה [3] . למרות זאת, בכמה מקומות נראה בפשטות שהלכה כרבי עקיבא.

באשר למצב בו ברור כי הצלת חברו תגרום למותו שלו. באשר למצב בו אין וודאות כזו, אלא הדבר ספק בלבד, נחלקו הפוסקים:

הגאות מימוניות (להלכות רוצח א, טו [4] ) כתב, על סמך ירושלמי (ככל הנראה הירושלמי בתרומות סוף פרק ח, במעשה בריש לקיש. כ”כ העמק שאלה שאילתא קמז), שהאדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה בכגון-דא. וכן פסק המהרשד”ם (יו”ד סי’ רד), שו”ת חות יאיר (סי’ קמו), והחתם סופר (בפירושו כותבות סא, ב). וכן הביא בשו”ע הרב (הל' נזקי גוף סעיף ז) בשם יש אומרים [5] .

מדברים, בספר חסידים (סי' תרעד), באיסור והיתר הארוך (פיקוח נפש בשבת (כלל נט) סי' לח), וכן הרדב"ז (ח"ג אלף נב), כתבו שאין לעשות כן, והרדב"ז אף כינה את העושה. כן 'חסיד שוטה' [6] . וכ”כ מהר”ם שיק (בסה”מ מצוה רלח) ושו”ע הרב (או”ח שכט, ח ובהלכות נזקי גוף (שם) למסקנה, מטעם ספק נפשות קלי). וכן משמעות הסמ”ע (חו”מ תכו, ב).

בפתחי תשובה הביא מספר אגודת אזוב, שהטעם שהשמיטו הפוסקים את דין הירושלמי, הוא מחמת שלדעתם הבבלי חולק בזה (וכל הנראה במה שמבאר בסוגיה בסנהדרין עג, א חיוב לא תעמוד על דם רעך מחמיר מדין השבת אבידה לענין 'מיטרח ואגורי', מה היה חייב גם כן. להסתכן – מה שלא יעלה על הדעת בהקשר של השבת אבידה – היה לגמרא לציין זאת). וכן מבואר בליה רבה (או”ח שכט, ח) [7] .

בהעמק שאלה (שאילתא קמז) כתב שבנדון זה הוא שנחלקו בן פטורא ור' עקיבא, כאשר אם יחלקו את המים יתכן שינצלו חיי שניהם, ואם לא יתן לחברו כלל בודאי ימות בצמא, שלבן פטורא פקוח נפש של חברו דוחה ספק סכנה שלו, ולר' עקיבא. קודמין ואין לו חיי לסכנם אפילו בפיקוח נפש של חברו. בדרך זו פירש גם את מחלוקת ר' יוסי וחכמים בנדרים (פ, א), וכתב שהלכה כר' עקיבא ור' יוסי.

שיטה ממוצעת בדבר מצינו בשו”ת רדב”ז (חלק ה’ ללשונות הרמב”ם סימן ריח (אלף תקפב)):

"להציל נפש חבירו… אפילו במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי [8] . ומכל מקום אם הספק נוטה אל הודאי, אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו, ואפי' בספק מוכרע (=היינו ספק שקול) אינו חייב למסור נפשו, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי [9] , אבל אם הספק אינו . מוכרע אלא נוטה אל ההצלה, והוא לא יסתכן, ולא הציל, עבר על לא תעמוד על דם רעך”.

בשו”ת מנחת אשר (ח”ג סי’ קכג) כתב שיש להכריע על פי דברי הרדב”ז, משום שהם ממצעים את הדעות השונות וכן עולים יפה עם הסוגיה והסברא, ויש לאמוד בכל סיטואציה את רמת הסיכון הנשקפת, כך שכאשר מדובר בסיכון מינורי. , חובה של האדם להיכנס לאותה סכנה לרצות להציל את חיי חברו, אבל במצב בו מדובר בסיכון גדול יותר, עליותו גבוהה מהצלה.

אם כן, אנו רואים שבסיכון מינורי, ישנן דעות שמתירות (או התנהגות כמתאמודות) סיכון לשם הצלת נפשות, גם כשמדובר בספק סכנה. מידע, אלו נתונים שתואמים לנידון שלנו, באדם שוקל להשתתף בקבוצת נבדקים במחקר לגילוי חיסון לנגיף. אמנם, יתכן שיש לשנות את התמונה:

ראשית, איננו כללי שנידונו, המצילנו נוקט בפעולה חריגה, אקטיבית, שמסכנת את חייו, אלא מכניס את עצמו למצב שבאופן יש בו סכנה. לדוגמה, אדם שרואה את חבירו טוב בים, ונכנס כנראה להצילו, אמנם חושף את עצמו לסיכון טביעת עצמית, אבל באופן כללי אינו עושה מסוכן באופן ישיר. כיוצא בזה לפי פרשנות ההעמק שאלה, הולך בדרך, האדם החולק את המים שלו עם חברו אמנם נמצא ביתר סיכון למות מצמא, אבל לא עשה "מעשה המסכן את חייו". לעומת זאת, במקרה דנן, האדם חושף את עצמו אקטיבי למחלה ומחדיר לגופו. אמנם רוב גדול מבין אלו בקבוצת סיכון לא יחלו בצורה משמעותית, אבל המעט שכן יחלו יגרמו זה לעצמו ישיר לגמרי, בדומה לשתיית רעל. יתכן לומר שלכל הדעות אסור לאדם לסכן את עצמו בצורה כזו .

אמנם, נראה שיש להביא ראיה להתיר גם זאת, כתוצאה שמצינו נידון בפוסקים לגבי תרומת איברים (מאדם חי) להצלת חיים, שכתבו כמה אחרונים שיש לחייב זאת לשם הצלת נפשות, ויש חולקים, עיין במיוחד בתשובת הרדב”ז (ח”ג סי’ אלף). נב (תרכז)), ויש חילקוונג [10] . השיקולים המרכזיים בדיון זה עוסקים בשאלה האם ועד כמה ישנה סכנה לכלל חיי האדם בעקבות פעולה כזו. אלו חשובות מקרים שמי שיסתכן מחמתם גרם זאת לבד למישרין, בדומה לנידוננו, לא רק מצד הוצאת האיבר הנתרם, אלא גם מצד הסיכון בפרוצדורה עצמה ובהשלכות שלה. ואנו רואים שמכל מקום יש פנים להתיר את הדבר.

החילוק השני שיש לדון בו בין הנידונים, נוגע בשאלה האם יש הבדל בין מצב שבו מדובר בספק סכנה, שבו עסקו הפוסקים, דהיינו שאין זה ברור שחברו בסכנה גמורה, למשל, במקרה נמצא בנידוננו, שבו מדובר על "ספקה", כלומר אין לנו ברור שההסתכנות האישית של המציל תביא להצלת חיים. מצד אחד, הדברים נראים דומים: שני המקרים אין ודאות שהפעילות תציל חיים. אולי יש הבדל, ולא בטוח שהפוסקים התירו להסתכן לנסות להציל חיים, יתירו לעשות זאת גם במקרה שלא ברור לנו שהמעשה בכלל רלוונטי להצלת חיים.

כמובן שכל שאלה מעשית צריכה להיות מונחת לפתחם של גדולי ישראל.

[1] רשימה חלקית בלבד: מנחת חינוך (מצוה רצו); חידושי רבנו חיים הלוי (הלכות יסודי התורה); חזון איש (חו”מ ליקוטים ב”מ סי’ כ’ לדף סב, א) ובגיליון על חידושי הגר”ח (שם); העמק שאלה (קמז, ג); שו”ת יד אליהו (רגולר, סי’ מג); אגרות משה (חו”מ ח”ב סי’ עג, ב ו-יו”ד חלק א סי’ קמה); ציץ אליעזר (חלק ט סי' יז); מנחת אשר (בראשית סי' לח).

[2] רמב"ם (מלוה לולה ו, ה) ושו"ע (יורה דעה קסא, ה).

[3] לדיון בהשמטת הרמב"ם ראה עוד: קרן אורה לנדרים (פ, ב) ואחיעזר (יו"ד סי' טז, ה). הרב יצחק קוליץ (תורה שבעל פה (כה) עמ' קלג ואילך), טוענים כי השמטת הרמב"ם נבעה אמנם למעשה שנפסק כדעה הדורשת מן הפסוק את החזרת ריבית, אך דברי ר' עקיבא נכונים להלכה כשלעצמם, וכפי שמשתקף בפסקים אחרים של הרמב" ם.

[4] דבריו נמצאים במהדורת דפוס קושטא בלבד, והובאו בבית יוסף בחו”מ סי’ תכו ובכסף משנה (הלכות רוצח א, יד).

[5] עיין עוד העמק שאלה (שאילתא קמז) שכתב שנדון זה תלוי במחלוקת ר' יוסי וחכמים בנדרים פ, ב, כאשר החכמים הם המחייבים. אך דבריו אינם מוסכמים והדבר תלוי בביאור הסיטואציה הנוספת בסוגיה שם, ואכמ”ל.

[6] לשון האיסור והר: "ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודיית".

[7] ועיין שם שבין בדברי הסמ”ע שחייב להכניס עצמו לספק סכנה. ולענ”ד מדברי הסמ”ע אין הכרע, ויתכן שלדעתו הוא בגדר רשות, ומה שירצה יעשה. אולי כוונת האליה רבה למה שציטט הסמ”ע שיטה זו, ולא לדעתו האישית. עיין עוד אור שמח (רוצח ז, ח); משך חכמה (שמות ד, יט) ומשנה ברורה (סי' שכט, יט). עיין עוד בשו”ת מנחת אשר (ח”ג סי’ קכג).

[8] ראה לעיל.

[9] כוונתו, שבעוד רציחת חברו להציל את עצמו נמנעת בסברא שאין לו להעדיף את חייו על חיי חברו (כמבואר בפסחים כה, ב ועוד), כאשר מות חברו אינו כרוך במעשה מצדו (-וכל שכן כאשר רק נמנע מהצלה), תקף כלל. זה בכיוון ההפוך: למה צריך להציל את חברו? סברה זו מופיעה בבסיסה בתוספות בפסחים שם ועוד.

[10] באופן כללי, הסוברים כי חובת האדם להצלת נפשות כולל הסתכנות, חובת חובה. עיין בנושא זה פתחי תשובה (יו”ד קנז, ב) בשם משנת חכמים; אור שמח (הלכות רוצח ז, ח); הגר”י פערלא (רס”ג חלק ג פרשה לג); ועיין ש”ך (יורה דעה קנז, ג).

המדור בבניה ויעלה בקרוב…