קביעת מעמדו ההלכתי של הרופא מבוססת על הבנת תפקידו וייעודו. בשונה ממקצועות אחרים, הרופא עוסק במקצוע שיש בו לכאורה התערבות במעשיו של הבורא. כיהודים המאמינים בהשגחה פרטית, ובכך ש-"אין אדם נוקף (=פוצע) אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז, ב), היה לנו לכאורה לשלול כל התערבות של גורם רפואי בגזירתו של הקדוש ברוך הוא. אם נגזר על האדם להתרפא – הרי שיקרה כך גם ללא עזרתו של הרופא; ואם נגזר עליו למות – מהיכן היומרה של הרופא לנסות ולהצילו? האם אין בכך פעילות הסותרת את האמונה?
ובאמת בכתות דתיות מסוימות בין אומות העולם, וכן אצל הקראים, יש כאלה האוסרים כל התערבות אנושית במחלה או פציעה של בני־עדתם, גם אם הדבר מביא למוות.[1]
ואכן, מאז ומעולם נצבה בעיה זו בפני חכמי התורה, והיא מוצגת בדבריהם בשתי חלקים: השאלה הראשונה היא, האם מותר לרופא לרפא? ובהנחה שכן, נשאלת השאלה האם זו רשות בלבד, או אפילו מצווה וחובה? השאלות אינן רק מצד הרופא, אלא לא פחות גם מצדו של החולה: האם אין פגם באמונתו של האדם כאשר הוא פונה לדרוש ברופאים?
ההיתר לעסוק ברפואה נדרש ע"י חז"ל מהפסוק (שמות כ"א י"ט) "רק שבתו יתן ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. מקור הדברים מובא במסכת ברכות (ס' ע"א):
דאמר רב אחא: הנכנס להקיז דם אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות, אלא שנהגו.
אמר אביי: לא לימא אינש הכי [לא יאמר האדם כך], דתני דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.
הרי שיש צורך מיוחד ללמוד מהפסוק שיש היתר לעסוק ברפואה מה שלא מצינו במקצועות אחרים.
ויש בזה כמה ביאורים:
ביאורם של רש"י והתוספות
רש"י שם מבאר את הלשון "שאין דרכן של בני אדם לרפאות" – "כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים".
ובמסכת בבא קמא (פ"ה ע"א) כתב רש"י יותר במפורש: "ניתנה רשות לרופאים לרפאות – ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי" (-הקב"ה מכה והוא מרפא?!).
ובתוספות שם (בד"ה שניתנה) הקשו:
ואם תאמר, והא מ"רפא" לחודיה שמעינן ליה?! ויש לומר, דהוא אמינא [ללא התוספת של המילה "ירפא"], הני מילי מכה בידי אדם [רק במכה כזאת מותר לרופא להתערב ולרפא]; אבל חולי הבא בידי שמים, כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך, קא משמע לן דשרי.
הרי שפירשו בדומה לרש"י, שהיה מקום לומר שעיסוקו של הרופא בריפויו של החולה עלול להיחשב כסתירה לגזירת הקב״ה והתערבות ברצונו בניהול עולמו. על כן באה התורה והתירה בפירוש את מלאכת הרפואה, ובכך לימדה אותנו שאין לראות בפעולה זו סתירה לגזרת הקב״ה.
אלא שהתוספות, בשונה מרש"י, מבינים שבשונה ממכה בידי שמים (התקף לב למשל), הרי שפציעה בידי אדם לא נחשבה כגזירת המלך, והיא עלולה להתרחש גם ללא שיש גזירה שמימית על האדם, ולכן אין מניעה שהרופא יטפל בה, והצורך בלימוד מיוחד להתיר לרופא לרפא נועד למכה בידי שמים בלבד.
ועדיין יש להבין את המסקנה: אם החולי והיסורים באים על האדם בחטאו וברצון ה', איך באמת הותר לרופא לרפא ולפעול כביכול נגד רצון ה', ואיך תועיל רפואתו אם אין זה רצון ה'.
דברי המדרש: "אנוש כחציר ימיו"
הסבר יפה לכך מצינו במדרש תמורה (פ״ב):
מעשה בר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא שהיו מהלכים בחוצות ירושלים, והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי, אמרו לי במה אתרפא. אמרו לו: עשה כך וכך עד שתתרפא. אמר להם: ומי הכה אותי? אמרו לו: הקב"ה. אמר להם: ואתם נכנסים עצמכם בדבר שאינו שלכם! הוא היכה ואתם מרפאים? אינכם עוברים על רצונו? אמרו לו: ומה מלאכתך? אמר להם: עובד אדמה אני והרי המגל בידי. אמרו לו: ומי ברא את הכרם? אמר להם: הקב"ה. אמרו לו: ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואתה קוצץ? אמר להם: אין אתם רואים המגל בידי? אלמלי אני יוצא וחורשו, ומכסחו, ומזבלו ומנכשו, לא תעלה מאומה. אמרו לו: שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב (תהלים, ק״ג) "אנוש כחציר ימיו", כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף, הזבל הוא הסם ומיני רפואה, ואיש אדמה הוא הרופא. אמר להם: בבקשה מכם אל תענשוני.
העיקרון שיוצא מתוך דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא הוא, שלמרות שבודאי החולי הוא מאת ה', המחלה היא חלק מהתהליך הטבעי שעובר על האדם, בדומה לכל צמח, והטיפול הרפואי והתרופות הם חלק מהפעילות של שמירה על בריאותו.
הרי שאין הרופא נוגד את רצון ה' מאחר ונחשב כשלוחו של הקב״ה בריפויו ובהצלתו של החולה.
דברי ספר הזוהר
וכן כתב בזוהר (דברים רצ"ט, א' – בתרגום):
שמא תאמר הואיל והקב"ה גזר לתפוס את החולה, שלא ישתדל בו האדם, לא כך, שהרי דוד המלך אמר (תהילים מ"א): "אשרי משכיל אל דל" – דל זה השוכב בבית חולים, ואם הרופא משכיל הוא, הקב"ה נותן לו ברכתו.
וכן עוד בזוהר (שם ד"ש, ב' – בתרגום):
כל הרפואות שבעולם ביד הקב"ה, אלא יש מהם על ידי שליח.
כלומר: אכן, אם נגזר על האדם למות, לא יועיל הריפוי, אך כאשר החולי בא לאדם כעונש, או כקריאת אזהרה, יועיל הריפוי.
ופעמים שמלכתחילה ניתן החולי באדם על מנת שירפא על ידי רופא ותרופות, כמבואר במסכת עבודה זרה (נ"ה, ע"א) שלכך נקראים החולאים נאמנים –
שנאמנים בשליחותם שבשעה שמשגרים אותם על האדם משביעים אותם שלא ילכו ממנו אלא ביום פלוני ועל ידי רופא פלוני ועל ידי סם פלוני.
נמצא, שהריפוי אינו נוגד לרצון ה', אלא זה רצונו שהחולי יסתלק ע"י אותו סם, והרופא רק ממלא את השליחות שנקבעה מראש.
בזוהר (זהר חדש ח"ג סוף פרשת האזינו – בתרגום) ישנו הסבר שמשלים את דבריו: הזוהר מקשה, שלכאורה מכיון שניתן רשות לרופא לרפאות, מה התועלת בזה שהקב"ה שולח חולי על האדם, והלא הוא ילך אל הרופא וירפאהו? אלא המטרה היא שיצטער, ויוציא הוצאות רבות על רופא ורפואות, וצער זה יהיה כפרה על עוונותיו.
ביאורים נוספים מהראשונים
מצינו עוד תירוצים בראשונים על הצורך המיוחד לתת רשות לרפאות:
הרמב״ן (בתורת האדם, שער הסכנה) מביא הנמקה מעשית-מוסרית, שלכאורה יש בה משום הרחקת האדם מהתעסקות ברפואה:
שלא יאמר הרופא: מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות.
ואכן, הרשות ניתנה, אך הדרישה המוסרית בעינה עומדת, והיא שהרופא ״יזהר מאד מאד כמי שראוי להזהר בדיני נפשות" (טור, יו״ד, ריש סימן של״ו).
עוד תירץ הרמב"ן (שם), וכוונתו לכאורה כדעת רש"י:
אי נמי, שלא יאמרו: "הקב"ה מוחץ והוא מרפא?", שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כעניין שכתוב (דברי הימים ב' טז, יב, על אסא מלך יהודה) "גם בחוליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים".
רבינו יעקב מאורליינש (מובא בתוספות הרא"ש שם) כתב, שהרשות ניתנה כדי שיוכל הרופא לרפא בשכר דווקא ולא רק בחינם.
במושב זקנים מבעלי התוספות (שמות כא, יט) פירשו, שצריך היתר ללכת לרופא גם במקום שרופא אחד נכשל והיה מקום לתלות שזה רצונו של מקום.
והנה, ההלכה כפי שנפסקה בשולחן ערוך (יורה דעה של״ו, א׳) לא רק שהתירה את הרפואה, אלא שקובעת אותה למצווה:
נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו – הרי זה שופך דמים.
פסיקה זו מבוססת על דברי הרמב״ן (תורת האדם, שער הסכנה) שכתב:
ומסתברא, דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, האי רשות דמצווה היא לרפאות… כל רופא שיודע ומכיר בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות.
למעשה, ניתן ללמוד על כך שהרופא נחשב כמקיים מצווה מן המשנה במסכת נדרים (מא, ב). המשנה עוסקת ברופא שחברו מודר ממנו הנאה, כלומר שבאמצעות נדר אסר על עצמו כל הנאה מהרופא, וכעת מעוניין הרופא לבקר את הנודר. דין המשנה הוא שמרפאהו "רפואת נפש, אבל לא רפואת ממון". ופירשו בגמרא:
היכי קתני, (-איך מדובר) אילימא דרפואת נפש בחנם, רפואת ממון בשכר, ליתני הכי, מרפאהו בחנם אבל לא בשכר, אלא רפואת נפש – גופו, רפואת ממון – בהמתו.
כלומר – ההבדל אינו בין רפואה בחינם לרפואה בשכר, אלא בין רפואת גופו של הנודר, לרפואת בהמתו.
מדוע מותר לרפאות את גופו? הר"ן והרא"ש שם הביאו בשם הירושלמי, שההיתר ליהנות מרפואת גופו הוא מחמת המצווה שהוא עושה, ואין נדר חל על מצוה.
ואמנם מצינו במפרשים מספר מקורות בתורה למצות הרופא לרפא את החולה:
השבת גופו
הרמב״ם שם (בפירוש המשניות, נדרים, פ״ד, מ״ד) מפרש:
לא נאסר זה לחולה עצמו, מפני שהיא מצוה. כלומר, שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל. והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב (דברים כ"ב, ב') "והשבתו לו – לרבות את גופו" שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו.
דין זה של הרמב״ם מבוסס על הספרי על הפסוק שם, (פסקא רכ״ג) – ״והשבותו לו – אף את עצמו אתה משיב לו״, וכפי שהובא בבבלי סנהדרין עג, א.
וחי אחיך עמך
ברמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כ"ה, ל"ו) כתב, שחיוב הצלת נפשות הוא מהכתוב ״וחי אחיך עמך״. ולכאורה לפי זה ברפואה במקום של פיקוח נפש יש בזה גם מצות "וחי אחיך עמך".
ואהבת לרעך כמוך
מהרמב״ן (תורת האדם, שער הסכנה) משמע מקור נוסף, והוא מהפסוק ״ואהבת לרעך כמוך״ וכמו שמדייק בשו״ת ציץ אליעזר (ח״ה, בקונ׳ רמת רחל, סי׳ כ״א) מדברי הרמב"ן:
ובבין השיטין של דברי הרמב"ן בתורת האדם, נלמד עוד מקום ילפותא מקרא לחיוב לרפאות, והוא מקרא ד"ואהבת לרעך כמוך", וכדכותב שם בתוך המשך הדברים, בדברו על ההיא דרב פפא דלא שביק ליה לבריה למשקיל ליה סילוא וכו', וז"ל: "ואפשר לומר כן, דאף על גב דמכה אדם לרפואה פטור, ומצוה דואהבת לרעך כמוך הוא, אפילו הכי כיון דאיכא אחרינא, לא שבקינן לברא למעבד הכי, דלמא חביל ביה טפי" וכו' [כלומר, מבאר הרמב"ן שלמרות שישנה מצווה ברפואה מצד "ואהבת לרעך כמוך", לא התיר רב פפא לבנו לרפאותו, שמא יחבול בו שלא בדיוק על פי הצורך, ויעבור על איסור חבלה באביו]. הרי שמעינן מצות הריפוי לחבירו, גם מקרא דואהבת לרעך כמוך. וצריך לומר, דאיצטריך לכל הני ילפותא, ולא סגי בזה לבד דאין לך דבר העומד מפני פקוח נפש שמדבר על כך הרמב"ן בעצמו שם לפני כן, (ואשר הטור והשו"ע והערוה"ש באמת מזכירים רק טעם זה בלבד דבכלל פקו"נ הוא), משום דמהני ילפותא [כלומר – מ"ואהבת לרעך כמוך"] ילפינן חיוב הרפואה גם במקום שברור שאין פקוח נפש כי אם צערא או חבלת אבר וכדומה לזה ופשוט".
לא תעמוד על דם רעך
בתוספות הרא"ש בברכות שם הביא דעת הר"י מאורליינש שמקור החיוב לרפא הוא מהפסוק (ויקרא י"ט, ט"ז) ״לא תעמוד על דם רעך״. וכך למעשה עולה מדברי הגמרא בסנהדרין עג, א, אלא ששם המדובר על הצלת נפשות, ולא על כל העיסוק ברפואה.
והנה, כבר נשאלה השאלה (עי׳ בט״ז, יו״ד שלו, א), אם מצוה היא לרפא, לשם מה זקוקים אנו למתן רשות לעסוק ברפואה? וכי יעלה על הדעת שנצטרך לרשות מפורשת להניח תפילין או לקבוע מזוזה?
כמובן, שלדעות שהרשות לרופא לרפא מכוונת לכך שמותר לו ליטול על כך שכר, וכן לדעה שהרשות נצרכת למקרה מיוחד בו רופא אחר נכשל במלאכתו, ניתן להבין למה אין די במצווה ויש צורך ברשות, עבור היבטים ספציפיים אלו; אך לשיטת רש"י ועוד ראשונים, הסבורים כי הרשות נצרכת לעצם העיסוק ברפואה, הדבר נראה לכאורה כתמוה: אם מדובר במצווה – לשם מה יש צורך במתן רשות?
התשובה היא, שבאמת אין מקור מפורש וישיר המחייב לעסוק ברפואה, אלא ענין זה כלול בניסוחים מקיפים בנושאי אהבת הזולת והצלתו. ומאחר וישנה סברה לאסור את העיסוק ברפואה (כדברי רש״י שהובאו לעיל, וטעמים אפשריים אחרים הנזכרים בראשונים ובאחרונים) נזקקה התורה לבטל סברה זו ע״י מתן רשות לעסוק ברפואה, וממילא נכלל גם סוג זה של הצלה, דהיינו ע״י חכמת הרפואה, בתוך המסגרות הכלליות של הצלת נפשות (עיין ציץ אליעזר, שם. וראה גם בחכמת אדם, כלל קנ״א, סכ״ה).
שיטת הט"ז
ובט"ז שם האריך בזה:
אלא שאין האדם זוכה לכך [כלומר להתרפא בידי שמים בלבד], אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם, והוא יתברך הסכים על זה, ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות; וזהו נתינת רשות של הקדוש ברוך הוא, וכיון שכבר בא האדם לידי כך, יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו. וזה מבואר בגמרא פרק הרואה (ברכות דף ס"ב), דאמר רב אחא: הנכנס להקיז דם, אומר "יהי רצון מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת", לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות. ופירש רש"י, כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים. אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דתנא דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא.
נראה פירוש הגמרא בדרך הזה: דרב אחא הצריך לומר האי לישנא, "שכן אין דרכן של בני אדם…" בנוסח התפלה[2] שאומר המקיז דם. דהיינו, שהוא מתנצל למה מבקש רפואה על ידי ההקזה שהוא לפי הטבע, אף שאינו מן הראוי לעשות כן, אלא לבקש רחמים להנצל על ידי רחמים של מעלה; מכל מקום, מאחר שכבר נהגו לעשות רפואה ע"י הטבע, גם אני עושה כן, ועל כל פנים אני מודה שהכל בא על ידך – כי אל רופא נאמן אתה. ועל זה חולק אביי, דלא לימא "שכן נהגו", דגם התורה הסכימה על זה שיהא רפואה ע"פ הטבע, כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבא רפואתו על ידי נס מן השמים. ועל כן, אין שייך לומר דהאי קרא ד"רפא ירפא" קא משמע לן מצוה, דאילו האדם זכאי – אינו צריך לכך! ואדרבה, היה צריך דוקא רפואה על ידי שמים! אלא דלפי דרכו של אדם – רשות הוא לו, ועל כן הוה האידנא חיוב בדבר, ומצוה היא, כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך. כן נראה לי נכון.
בין רפואה להצלת נפשות
עוד ניתן לומר, שמן הכתובים מהם למדנו מצווה על ריפוי לא היה לנו ללמוד אלא חיוב רפואה לגבי חולה שיש בו סכנה, אך מהרשות לרפא הנלמדת מהפסוק 'ורפא ירפא' נכלל גם החיוב לגבי חולה שאין בו סכנה. ואכן כך הכריעו להלכה בשו"ת ציץ אליעזר (שם סימן כ"ג), והגרש"ז אויערבאך – הובאו דבריו בס' נשמת אברהם (חיו"ד עמ' רכ"ו).
מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בגדר המצוה
דעת הרמב"ם (פירוש המשניות נדרים שם), כמו שהתבאר, שהמצוה היא מ"והשבותו לו". והקשה עליו המהר"ץ חיות (נדרים שם) מדוע השמיט את המקור מ"ורפא ירפא"? ותירץ בעל התורה תמימה (שמות כ"א, י"ט בהערה):
יען דכיון דמצוה היא פשיטא דאין בזה איסור, דאין סברא שתצוה התורה על דבר שאינו רשות, ולא קשה לפי זה למה צריך הגמרא לדרשה זו דורפא ירפא אחרי דדרשינן מן והשבותו לו לרבות אבידת גופו, משום דיש לומר דכיון דהמצוה לרפאות אינה מפורשת בתורה ורק מכח דרשה קאתי, לכן סמך זה בלשון הפסוק "ורפא ירפא".
וכוונתו כמו שהתבאר לעיל, שלולי הרשות לא היה סמך לדרוש ממצוה שאמורה בענין אחר.
דעת הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה) כמו שהתבאר שהמצוה היא מכמה מקורות, אולם את המקור של "ורפא ירפא" ביאר כנצרך לא לעצם המצוה, אלא שלא יחשוש הרופא לרפאות אף שיכול לטעות, שמצד עצם המצוה היה מקום לפוטרו שמא יגרע ולכן הוצרך למתן רשות מיוחדת.
ויסוד מחלוקתם היא בגדר מצות הרופא, אם היא בעצם הפעולה, או התוצאה וההצלחה (ויש בזה כמה נפ"מ להלכה כמו שיובא במאמר רשלנות רפואית) שהרמב"ם סובר, שמקור המצוה מ"והשבותו לו" וגדר המצווה דומה למצות השבת אבדה, וכמו ששם אם המוצא לוקח מציאה על דעת להחזירה, ובינתיים התפוררה האבדה ובטלה, ודאי שלא קיים המצווה אף שכוונתו הייתה טובה, מפני שלמעשה לא קיים "והשבות", הוא הדין באבדת גופו – אם החולה מת אין במעשיו שום קיום מצוה.
אולם הרמב"ן סובר שזה גופא התחדש בפסוק "ורפא ירפא", שגם אם טעה הרופא ונכשל – מכל מקום קיים את המצוה, כי עצם הטיפול הוא המצוה, ועליו לעשות מה שאפשר בשביל לרפאותו, וכלשונו שם "אבל האי רשות, רשות דמצוה היא לרפאותו ובכלל פיקוח נפש הוא".
וסמך לזה יש להביא מדברי ה"מושב זקנים" על הפסוק "ורפא ירפא", שהביאו פירוש רש"י, שהחידוש הוא שלא נחשוב "רחמנא מחי ואיהו מסי?", והקשו על זה:
ולא נהירא, דהא מלא תעמוד על דם רעך נפקא, שאם רואה חבירו טובע בנהר חייב לסייעו, ולא אמרינן רחמא מחי ואיהו מסי. ופי' רבינו חיים: מכאן שניתן רשות לרופא לרפאותו בתחילה ולא חיישינן פן יהרגנו ע"י משקה או סם.
ומשמע דעצם הטיפול הרפואי הוא המצוה.
רפואה פנימית או חיצונית – דעת האבן עזרא
רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה (וכך מפרש גם רבינו בחיי שם) על הפסוק "ורפא ירפא" (שמות כ"א, י"ט), פירש שיש חילוק בין מכה פנימית לחיצונית:
לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאתו. וכן כתוב: כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה', י"ח). וכתוב באסא: "גם בחליו לא דרש את ה', כי אם ברופאים" (דה"ב ט"ז, י"ב).
וכוונתו שחולי חיצוני כמו פציעה, מתרחש בידי אדם, ולכן רק בזה הותר לרפאות; אבל חולי פנימי שהוא תוצאה של גזירת עליון, רפואתו ביד ה' ולא בידי אדם. בפירושו לתהלים (לב, י) הוא מוסיף:
ודע, כי הכתוב לא התיר להתרפאות, רק ממכת בן אדם. כי השם לבדו הוא רופא ישראל. ורפואתו – לחזק נפשו ולהוסיף על יראתו.
וסברת החילוק כתב האבן עזרא במקום אחר (שמות כ"ג, כ"ז):
והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשול הגוף עליה. ואם לא תהיה התורה נשמרת, אז יגבר הגוף על הנשמה, וכו'. והשם יתעלה בחר בישראל והורם תורתו. וכאשר ישמרוה ימצאם חכמתם, וידריכם דרך ישרה לכל דבר שלא יזיק להם. והכלל שיהיה גופם סר אל משמעת הנשמה, ולא הפך הדבר, שהנשמה סרה אל משמעת הגוף. ובהתאמץ הנשמה יתאמץ כח השומר הגוף שיקבל האדם מן השמים, והוא הנקרא תולדת. והנה הברכה תהיה בכל מאכל ומשתה, כי יש מארה באה לחסר כח התולדת, כדרך אתה תאכל ולא תשבע (מיכה ו, יד). והנה כל התחלואים באים בעבור אוכל הנכנס בגוף. והנה לא יפחד שומר התורה מהם. וזהו וברך את לחמך. ויש תחלואים באים מחוץ לגוף בעבור שינוי האויר כפי השתנות מערכת המשרתים, וע"ז כתוב והסירותי מחלה מקרבך. והנה שומר התורה אין לו צורך לרופא עם השם הנכבד, על כן כתוב: גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים (דה"ב טז, יב). והנה דברתי על חכמת הרפואות.
וכוונתו שאם הולך בדרכי ה', הנשמה שומרת על הגוף שלא יהיה בו חולי. וזה רק בחולי פנימי שנובע מתהליך פנימי בגוף. מה שאין כן בחולי חיצוני שאין לנשמה השפעה עליו.
דיונו של המטה משה
ובספר מטה משה (גמ"ח ח"ד פ"ג) כתב לדחות דעת האבן עזרא, דהעולם לא נהגו כך. ומביא להוכיח דלא כדבריו מכמה מקומות בש"ס בהם מצינו לחכמי ישראל המתרפאים אצל הרופאים גם בחולי פנימי (ראה בבלי ברכות מ' ע"א, שם מ"ד ע"ב, שם נ"א ע"א; שבת ס"ו-ס"ז, שם ק"מ ע"א; בבלי נדרים מ"ט ע"א, שם נ' ע"ב; גיטין ס"ז; ב"מ פ"ה ע"א: ע"ז כ"ז ע"ב), ומסיים:
דלכן אל ימנע אדם עצמו מן הרפואות ואין להניח האדם לטבע דמה שאמרו שניתן רשות לרופא לרפאות בכל עניני רפואות קמיירי הן פנימית הן חצונית והאי רשות רשות דמצוה הוא לרפאות, ובלבד שלא יסיר בטחונו תמיד מהשם ושיהי' בלבו שהכל תלוי ברצונו והרופא הוא שלוחו של מקום.
וביאור דעת האבן עזרא נראה, שמה שמצינו בתלמוד שאמוראים התרפאו בחולי פנימי זה רק במקום שהחולי הפנימי נגרם על ידי דבר חיצוני ופשיעה של האדם, וכמבואר בגמ' שצינים ופחים בידי אדם הם, וחולי כזה אף שהוא פנימי אינו בידי שמים, ומותר לרפא.
שיטת הכרתי ופלתי
בכרתי ופלתי (סימן קפ"ח ה') ביאר טעם אחר לחלק בין רפואה פנימית לחיצונית, שבחולי חיצוני הרופא רואה את המכה בבירור והחשש לטעות הוא רחוק, אבל בחולי פנימי אין ידיעות ברורות ורק אומדנא בעלמא, ובזה אין רשות לרופא לרפא. לדבריו מיושב מה שמצינו בגמרא רפואות פנימיות, שזה רק באופן שיש ידיעה ברורה.
מעניין לדון על פי דבריו, בימינו, כאשר ישנה יכולת מתקדמת לצפות בחולאים פנימיים באמצעות מכשור צילום משוכלל. לכאורה, על פי הטעמים האחרים לחלק בין חולי פנימי לחיצוני, אין לכך כל משמעות, אך על פי דברי הכרתי ופלתי, שסובר שהטעם שאין להתרפאות רפואה פנימית אצל רופא מהטעם שהרופא אינו צופה בחולי, ניתן לומר שבימינו שהרופא בהחלט צופה בחולי (בין באמצעות צילום ובין באמצעות בדיקות דם וכדומה) – יש להתיר רפואה זו אף לשיטה המחמירה ואוסרת על רפואה פנימית.
חז״ל וחכמי ישראל בכל הדורות שיבחו והללו את הרפואה והעוסקים בה, וראו בכך שליחות נכבדה וחשובה.
רבי כינה את הרופאים – שומרים, כמו שמסופר במסכת עבודה זרה (מ' ע"ב):
פעם אחת חש רבי במעיו, אמר: כלום יש אדם שיודע, יין תפוחים של עובדי כוכבים אסור או מותר? אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי: פעם אחת חש אבא במעיו, והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של ע' שנה, ושתה ונתרפא; אמר לו: כל כך היה בידך ואתה מצערני? בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד, שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא, אמר: ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים.
ובתלמוד ירושלמי (תענית ג', ו'):
אמר רבי אלעזר, אוקיר לאסייך (- כבד את הרופא) עד דלא תצטרך ליה.
בן סירא הקדיש פרק שלם בספרו (פרק ל"ח) לתהילתם של הרופאים: "הדר פני רופא וכבדהו, כי יקום לך בעת צרה". "הרופא והמרפא יצרם ה', ומלכים יכבדוהו". "חכמת רופא תרוממנו ונגידים עליו יתמהו".
במסכת בבא קמא אמרו חז"ל (פ"ה, ע"א): "אסיא דמגן במגן – מגן שוה" (-רופא המרפא בחינם אינו שווה כלום), ו"אסיא רחיקא – עינא עוירא" (-רופא רחוק, שאינו מכיר את החולה ומחלתו, אין חושש אם עיוור עינו של המטופל).
ובספר חסידים (סי' תקצ"ב) לרבי יהודה החסיד כתב: "ואיזה רופא חכם, כל שיודע להזהיר שלא יבוא לידי חולי, אבל כל שלא יודע להזהיר, אע"פ שמרפא – אי"ז רופא חכם".
הרופא נדרש להיות דוגמא לאחרים כמובא במדרש רבה (בראשית כ"ג, ה'): "אסיא, אסי חיגרתך" (-רופא, רפא את מומך).
על פי ההלכה, אסור לגור בעיר שאין בה רופא, כמבואר בסנהדרין (י"ז ע"ב):
כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ובית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא, ואומן, ולבלר, וטבח, ומלמד תינוקות.
וכן פסק הרמב"ם (דעות פ"ד כ"ג), אולם ברש"י שם פירש שהכוונה על מוהל. לעומת זאת, אין לגור בעיר שראש העיר הוא רופא (פסחים קי"ג ע"א), ומפרש שם רשב"ם -"מפני שטרוד ברפואותיו ואינו עוסק בצרכי ציבור".
חכמי התלמוד התייעצו עם רופאים ביחס למצבים רפואיים שונים שיש להם השלכות הלכתיות, ונאריך בזה בפרק "נאמנות הרופא בהלכה".
במשנה האחרונה במסכת קידושין (וכן הובא במסכת סופרים, ט״ו, י׳) נאמר המשפט הידוע, שכמידת פרסומו כך היא מידת חוסר ההבנה שלו:
רבי יהודה אומר משמו: החמרים, רובן רשעים; והגמלין, רובן כשרים; הספנים, רובן חסידים; טוב שברופאים לגהינום.
רבים מהמפרשים, ראשונים ואחרונים, טרחו לבאר את מאמר חז"ל זה. מדבריהם עולה בבירור, כי הרופא העוסק במסירות ובמקצועיות במלאכתו מתוך יראת שמים, דרכו סלולה לגן-עדן, שהרי הוא עוסק באחת המצוות החשובות ביותר בתורה; חז"ל התכוונו לרופא מסוים, או להתנהגות מסוימת של רופא, שעלולה להכניס אותו לסיכון רוחני. נסקור כמה מדברי המפרשים:
ביאורו של רש"י
רש"י (קידושין פ"ב ע"א) ביאר:
טוב שברופאים לגיהנום – שאינו ירא מן החולי, ומאכלו מאכל בריאים, ואינו משבר לבו למקום, ופעמים שהורג נפשות, ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא.
על פי רש"י, הרופא נמצא בסיכון רוחני משום שהוא מועד לבטוח ברפואה ובידע שלו יותר מדי, ולהסתמך על סגנון החיים הבריא שהוא יודע לסגל, ואינו נשען בביטחון על הקב"ה. בנוסף, בשונה ממקצועות אחרים שהתרשלות בהם איננה גורמת לנזק רב, הרי רופא שיתרשל במלאכתו עלול לגרום למוות של פציינט, והרי עליו מוטלת האחריות לכך. לבסוף, על הרופא להיזהר שלא למנוע טיפול רפואי מפציינט רק בגלל שאין בידו לשלם לו שכר כפי שהוא מורגל. גורמים אלו מסכנים את מצבו הרוחני של הרופא, אבל אלו אינם גורמים שאי אפשר להימנע מהם.
ביאורו של הרמב"ן
הרמב"ן בתורת האדם (שער הסכנה בסופו) ביאר:
וזו שאמרו (קדושין פ"ב א') טוב שברופאים לגיהנם, לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר, כדרך שאמרו שם נמי טוב שבטבחים שותפו של עמלק, הא אילו נהג עצמו כשורה כל שכן שהוסיף זכות לעצמו, שאומנותו אומנות לסטים ולא למד ממעשיהם.
הרמב"ן מציג מבט ביקורתי על הסטנדרט של הרופאים, ולדעתו דרכם ורגילותם לפשוע ולא להקפיד לתת את הטיפול הרפואי מתוך הכרת החשיבות הנוראה של חיי אדם. הרמב"ן מזדרז להבדיל בין רופאים אלו, לבין הרופא המקפיד לעשות את מלאכתו נאמנה, ומשבח אותו על המוסר האישי שלו.
ביאורו של המאירי
המאירי שם ביאר:
מפני שכמה פעמים שופך דמים מפני היאוש, ושאינו משתדל כראוי במלאכת רפואתו, או שאינו יודע לפעמים סבת החולי ודרך רפואתו ועושה עצמו בקי.
המאירי מתאר שלש מכשולות מצויות אצל רופאים: "שופך דמים מפני היאוש", כלומר – מסרב להעניק טיפול רפואי במקרים נואשים, במקום להתמסר לסיכוי הדל ביותר להציל חיים; "ושאינו משתדל כראוי במלאכת רפואתו" – כלומר, נכנע לרוטינה של הטיפול הרפואי, נמנע מלהתייעץ ולהוסיף ידע בתחומי הטיפול שלו, ומטפל בחולים כלאחר יד וללא חשיבה מעמיקה; ועוד, ״עושה עצמו בקי״ – אם הוא אינו יודע, הוא צריך להתייעץ עם מומחה, ולא לקבל החלטות לבד במקרים בהם ישנו מומחה ממנו, מטעמי אגו.
ביאורו של מהר"ל
המהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק ל) ביאר על דרך המחשבה:
פירוש, מי שהוא רופא ואינו בעל תורת אלקים עם זה, הרי כל ענינו שהוא מעיין בחמרי בלבד, לכך הוא בעל גיהנם. שאין ענין הגיהנם רק ההעדר והרע, ומפני שהחומר אין לו מציאות בפועל, והוא בכח בלבד, ודבק בו ההעדר, כאשר ידוע מענין החומר שאינו נמצא בפעל. לפיכך בעל הטבע, המעיין בענין החמרי שאין לו מציאות בפעל, הוא בעל גיהנם.
מהר"ל מפנה את תשומת לב הרופא לכך, שלמרות שהוא עוסק ברפואה בדרך הטבע, עליו לזכור כי למעשה הרופא האמיתי הוא הקב"ה, ואין כל דרך טבעית לבטל את גזירותיו, אלא שלעתים על האדם להתרפא באופן שתבוא רפואתו בדרך הטבע, והרופא הוא שליח ההשגחה לכך.
בספר הקדמון אבן בוחן לר' קלונימוס בן קלונימוס[3] ביאר, שאין הכוונה לרופאים ממש, אלא לרופאי אליל ומאחזי עינים.
ביאורו של מהרש"א
במהרש"א בקידושין שם ביאר:
יש לפרש "טוב שברופאים", דהיינו שמחזיק עצמו לטוב ולמומחה שברופאים, שאין כמוהו, וסומך ביותר על המחאתו [=מומחיותו] מתוך גאוותו, ולפעמים הוא טועה בטבע זה החולה, וממית את החולה ברפואותיו בדבר שמזיק לחולה זה; אבל יש לו לישא וליתן עם שאר הרופאים כיון שהוא סכנת נפשו.
מהרש"א מבאר, שאין הכוונה לכל רופא, או אפילו לטוב שברופאים, אלא לסתם רופא שנוטה בשל גאוותו להחשיב את עצמו לטוב שברופאים. אילו היה בעיני עצמו "סתם רופא", היה מתפקד טוב יותר; החשיבה שלו על עצמו בטוב שברופאים, היא פתח לטעות, לרשלנות ולקבלת החלטות לא טובה, וממילא, עלולה להביא אותו לידי גיהנם.
[1] ראה על כך בשו"ת מנחת יצחק חלק ו, סימן פ'.
[2] לפי פשוטו, מילים לו אינן חלק מנוסח התפילה, אלא נתינת טעם מדוע לומר תפילה זו.
[3] ביוגרפיה
המדור בבניה ויעלה בקרוב…