בין כותלי בית החולים, פעמים רבות "לילה כיום יאיר" – רבים אינם ישנים בלילה. אלו יכולים להיות צוותים רפואיים וסיעודיים, מוזמנים לבדיקות דימות כלשהן באמצע הלילה, חולים הסובלים מכאבים, או מלווים של חולים שבשל תנאי חוסר הנוחות אינם מצליחים להירדם. אחת השאלות החשובות שלהם נוגעת להלכות נטילת ידיים של שחרית, ואמירת ברכות השחר.

נפרט את הדברים בהתבסס על עבודתו של חבר בית מדרשנו הרב רזיאל פרדמן.

כתב השולחן ערוך אורח חיים (הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן ד סעיף יג):

"אם היה נעור כל הלילה, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית, להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו. הגה: ויטלם בלא ברכה (הרא"ש כלל ד' ורשב"א סי' קצ"א)".

שורש הספק כפי המבואר בב"י במשנ"ב (שם ס"ק כז ו-כח) ובביאור הלכה (שם ד"ה יטלם), הוא במחלוקת הראשונים בטעם שנתקנה נטילת ידים שחרית:

לדעת הרא"ש טעם התקנה הוא שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה, ועל כן צריך נטילה לתפילה וקריאת שמע. לפי זה, אם היה ניעור, או אפילו ישן, אך לא שינת קבע אלא שינת עראי, אין צריך נטילה, שבאופן זה אין חזקתו שנגע.

אבל דעת הרשב"א, שטעם התקנה הוא ששבשחר אנו נעשים כבריה חדשה, כמו שכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך", וצריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו, ולכן תיקנו לומר את ברכות השחר, ולפיכך תקנו גם להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. לטעם זה, אף מי שלא ישן כלל צריך נטילה, שאף על גב שעכשיו לא נעשה בריה חדשה לא פלוג רבנן, או שעל חידוש העולם צריך לברך אף שלא נהנה.

טעם נוסף לנטילת שחרית הוא להעביר את הרוח הרעה השורה על האדם אחרי הלילה, וגם לעניין זה יש ספק, אם השינה גורמת לרוח רעה, שלפי זה כשניעור בלילה אין צריך ליטול ידיו, או שהלילה גורם.

להלכה, נוטל את ידיו ללא ברכה, כמו שכתב הרמ"א, והפוסקים דחו את דעת הב"ח שעליו לברך, עיין מג"א (ס"ק י"ב) וט"ז (סק"ט). וגם השו"ע מסכים לזה כמו שכתבו הפוסקים, שהרי ספק ברכות להקל. כך כתבו גם המקובלים, עיין הלכה ברורה שהביא כך משער הכוונות (דף א' ע"ב), ומהחיד"א (ברכ"י מו, יב) ומהרש"ש בנהר שלום (כ' ע"ב) ועוד.

[ונחלקו האם צריך לסירוגין במקרה זה או לא, ומחמירים כן ליטול לסירוגין].

ואמנם דעת הגר"א במעשה רב היא שצריך ליטול ידיו בברכה.

ולכתחילה, נכון שקודם תפילת שחרית יעשה צרכיו, או יטיל מים ובנוסף לכך יגע במקומות המכוסים שבגופו או יחכך בשיער ראשו, ואז יטול ידיו ויברך 'על נטילת ידים' ו'אשר יצר', וזאת ע"פ דברי המשנ"ב (שם סק"ל), וביאור הלכה שם (סעיף ד ד"ה ויטלם).

לענין ברכת על נטילת ידים, די שנגע במקומות המכוסים [כגון השוק והירך ושאר מקומות המכוסים שבגופו, ראה שו"ע שם סכ"א, וה"ה אם חיכך בשערותיו כמבואר בשו"ע שם], אלא שגם לענין 'אשר יצר' יש ספק אם מברך כשלא ישן כל הלילה ולא עשה צרכיו, כפי שיובא להלן, ועל כן כתב המשנ"ב דיעשה צרכיו או יטיל מים ויגע במקומות המכוסים, ואז יוכל לברך גם ענט"י וגם אשר יצר. ובהטלת מים גרידא לא די, שזו אינה מחייבת נטילה, ולא יוכל לברך ענט"י. ולענין עשה צרכיו [גדולים], נחלקו האחרונים אם דוקא בקינח בידיו חייב בנטילה מן הדין (כף החיים סימן ז סק"ג) או אף בלא זה (ארצות החיים סימן ד, המאיר לארץ ס"ק יד, וכך משמע לכאורה מסתימת המשנ"ב). ועשויה להיות בזה נפק"מ לענין מי שאינו יכול לקנח בעצמו.

אמנם, יש לדעת שאין זה מוסכם ובכף החיים (סימן ד ס"ק מט) [וראה הלכה ברורה (שם סעיף מא)] מבואר שגם אם עושה כן אינו מברך על הנטילה.

לגבי שאר ברכות השחר, הרי שלמנהג הספרדים ובני עדות המזרח אף מי שלא ישן בלילה מברך בעצמו את כל ברכות השחר. ואילו למנהג האשכנזים, לגבי ארבע ברכות נוספות ישנו נידון במי שלא ישן כל הלילה: 'אשר יצר', 'אלוקי נשמה', 'המעביר שינה' וברכות התורה:

למנהג האשכנזים שמברכים בשחרית 'אשר יצר' אף שלא עשה צרכיו (כמש"כ הרמ"א סימן ד ס"א), מי שהיה ער כל הלילה, אם לא עשה צרכיו ישנו ספק אם חייב בברכת 'אשר יצר' שמברכים בבוקר (משנה ברורה שם ס"ק ג בשם פמ"ג), ועל כן נכון שיעשה צרכיו או יטיל מים ואז יטול ידיו ויברך 'ענט"י' ו'אשר יצר' (וכפי שהובא לעיל מהמשנ"ב שם סק"ל. ובלאו הכי אף מי שישן בלילה, טוב יותר שיעשה שיעשה צרכיו או יטיל מים בבוקר קודם שיברך 'אשר יצר', כמבואר במשנ"ב שם סק"ד). ולמנהג הספרדים ועדות המזרח אין בזה נפק"מ, שלשיטתם בלאו הכי מי שלא עשה צרכיו בבוקר אינו מברך 'אשר יצר' (כמשמעות דברי הב"י והמחבר, וכפי שכתבו הרבה מהפוסקים).

לגבי ברכות 'אלוקי נשמה' ו'המעביר שינה' – למנהג האשכנזים יש ספק אם יברך, שהרי לא ישן ולא שייך לגביו ברכות אלו [ואף שלגבי שאר ברכות השחר נפסק שאף אדם שלא נתחייב בהן מברכן, וכדלהלן, בברכות 'אלוקי נשמה' ו'המעביר שינה' יש ספק, משום שלשון ברכות אלו מתייחסת לאדם עצמו], ולכן נכון שישמע אותן מאדם אחר ויכוון לצאת ידי חובה (משנה ברורה סימן מו ס"ק כד). ובספר אישי ישראל (פ"ה הערה מג), הביא מהגר״ח קניבסקי ומהגר״י נויבירט זצ"ל, דגם אם ישן ביום שלפני לילה זה, או שישן לאחר עלות השחר, מכל מקום ראוי שלא יברך ברכות אלו בעצמו. ומנהג הספרדים לברך את כל הברכות בעצמם (בן איש חי שנה ראשונה פרשת וזאת הברכה אות ג, כף החיים סימן מו ס"ק מט, אור לציון ח"ב פ"ד אות ט, הלכה ברורה סימן מו סעיף כג).

גם לגבי ברכות התורה נחלקו המנהגים במי שניעור כל הלילה: למנהג האשכנזים – מספק לא יברך בעצמו, אלא ישמע מאחר שיכוין להוציאו ויאמר אחרי ששמע את הברכות כמה פסוקים כדי שיחשב לו לימוד, או שיכוון לצאת בברכת 'אהבה רבה' וילמד מיד לאחר התפילה (משנה ברורה סימן מז ס"ק כח). ואם ישן ביום הקודם שינת קבע על מיטתו, יכול לברך (משנה ברורה שם בשם רעק"א. והיינו כשלא למד מייד אחר תפילת ערבית, שכן אם למד מייד אחריה, 'אהבת עולם' של ערבית כבר פטרה את החיוב שבא לו מחמת שנת היום). ומנהג הספרדים לברך תמיד בעצמו, גם אם לא ישן ביום הקודם (כף החיים סימן מז ס"ק כו, יביע אומר ח"ה סימן ו, אור לציון ח"ב פ"ד אות ט).

לגבי שאר ברכות השחר, אמנם השו"ע (סימן מו סעיף ח) כותב שאין לברך ברכות השחר כ"שלא נתחייב בהן", כגון שמי שישן בבגדים אינו מברך "מלביש ערומים", אבל הרמ"א (שם) כתב שמברכים את כל הברכות אפילו אם לא נתחייב בהן בעצמו, כי אין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכים שהקב"ה ברא צרכי העולם. ולמעשה גם הספרדים נוהגים כרמ״א, ועל כן אף מי שנשאר ער כל הלילה מברך את שאר ברכות השחר (עיין כף החיים שם ס"ק מט, אור לציון ח"ב פ"ד אות ט, הלכה ברורה מז סעיף כג).

הישן בלילה כשהוא לבוש בטלית קטן ('ציצית'), לא יברך עליו בבוקר (מחשש 'ספק ברכות'), אלא יכוון לפוטרו בברכת הטלית גדול (לדעת המחבר בשו"ע סימן ח סעיף טז, הלן בטליתו בלילה יברך עליה בבוקר, משום שלילה לאו זמן ציצית והוי הפסק, אך המשנ"ב שם ס"ק מב הביא בזה מחלוקת הפוסקים, שיש אומרים שכסות יום חייב אף בלילה ואין כאן הפסק, וכתב שספק ברכות להקל ועל כן כתב שיכוין לפוטרה בברכת הטלית גדול. ובהלכה ברורה סימן ח סעיף כב הביא שכן הכריעו גם הרבה מפוסקי ספרד ולעניין הלכה ספק ברכות להקל אפילו נגד הוראות מרן השולחן ערוך).

הישן שנת עראי

רבים מהשוהים בין כתלי בתי החולים מנסים לישון מעט, אם בישיבה, ואם בשכיבה אך לזמן מועט, ולגביהם יש לדעת את ההלכות של שנת עראי.

שינת עראי היא כגון שישן בישיבה ולא בשכיבה, כמבואר בשו"ע (סימן מד סעיף א), או שישן זמן מועט. לעניין כמה יישן בשכיבה כדי שיחשב קבע, רבו הדיעות (ראה ביאור הלכה סימן ד סט"ז ד"ה דוד), והרבה פוסקים כתבו להלכה ששינת קבע היינו בישן לכה"פ חצי שעה על מטתו [הליכות שלמה (תפילה פרק ו סעיף א), שו"ת אור לציון (חלק ב פרק א תשובה ז), ועוד].

הישן שנת קבע דינו דומה לדין הניעור כל הלילה, שספק אם חייב בנטילה ועל כן יטול בלא ברכה, כמבואר במשנ"ב (סימן ד ס"ק כז). ובכף החיים (שם סק"נ) הביא מחלוקת בעניין זה ומכל מקום הכריע שספק ברכות להקל. גם בזה, העצה המובחרת היא שיעשה צרכיו או יטיל מים ויגע במקומות המכוסים שבגופו, ולאחר מכן יטול ידיו ויברך 'על נטילת ידיים' ו'אשר יצר', וכתב בהלכה ברורה (סימן ד בירור הלכה סעיף כ), שבאופן זה שישן שינת עראי יש דיעות נוספות שחייב בנטילה, משום שלדעתם שינת עראי דינה כקבע לעניין זה, ועל כן אף שלדעתו, בלא ישן כלל לא יברך 'על נטילת ידים' אפילו כשנגע במקום מטונף, מכל מקום בישן עראי יגע במקום מטונף ויברך.

לגבי שאר ברכות השחר שנדונו לעיל (לפי מנהג האשכנזים):

לעניין ברכות התורה, מבואר במשנ"ב (סימן מז ס"ק כג) שדין ישן עראי כמי שלא ישן כלל, ולא יברך בעצמו אלא ישתדל לשמוע מאחר (משום שהנידון לעניין ברכת התורה הוא מחמת שאין הפסק שיחייבו בברכה שוב, ושינת עראי לא נחשבת הפסק).

לגבי ברכות 'אלקי נשמה' ו'המעביר שינה' משמע מהמשנ"ב (סימן מו ס"ק כד) שהכל תלוי אם ישן בלילה כשיעור שישים נשימות (חצי שעה. שכן בשיעור זה נשמתו מסתלקת והקב"ה מחזירה), שאם ישן כך, מברך אף אם ישן בדרך עראי (בישיבה), ואם לא ישן כך, דינו כמי שלא ישן כלל ולא יברך, וישתדל לשמוע את הברכות מאחר ויכוין לצאת. ונראה שגם חיובו בברכת 'אשר יצר' תלוי בזה, שהרי הספק אם מי שלא ישן חייב בברכת 'אשר יצר' עניינו דומה לספק בעניין ברכות 'אלקי נשמה' ו'המעביר שינה' (כפי שמשמע במשנ"ב סימן ד ס"ק ג).

שינה בישיבה

ההלכה ששינה בישיבה נחשבת 'שינת עראי' שאינה מחייבת נטילה בברכה, נאמרה במי שרגיל לישון במיטה. אולם אדם שמפאת מצבו הרפואי אינו יכול לישון במיטה ורגיל לישון על כיסא גלגלים או כורסה – שינה זו נחשבת עבורו כ'שינת קבע', וחייב בבוקר בנטילת ידיים בברכה. כך עולה מתשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פניני תפילה לרב"צ קוק, עמ' נ') שאדם שישן שלא בשכיבה, אם זהו הרגלו – חשובה שינה זו שנת קבע [וכן הישן בשכיבה במטוס, נחשב שינת קבע כיון שכך הרגילות]. ועי' גם במאמר הגרח"פ שיינברג זצ"ל (קובץ 'צהר' – אלול תש"ס, אהל ברוך, עמ' ת"נ) שכתב וז"ל, "נלע"ד כי עיקר החילוק בין שנת קבע המחייבת ברכה מחדש לבין שנת עראי, תלוי במתכוין לישון או שישן לאונסו. אבל ודאי שיש פעמים שמתכוין לישון וחשיב שנת עראי, ויש שישן אפילו שלא על מטתו וחשיב קבע. והיינו, דאם דעתו לשקוע בשינה גמורה ועמוקה אפילו שלא על מטתו חשיב קבע".

לפי מקורות אלו נראה שכך הוא הדין גם במי שמלווה אדם בבית החולים והאפשרות היחידה שלו לישון היא בכורסה ליד מיטת החולה, שנחשבת שינה זו כשינת קבע.