עם צאת תשעה באב, ולקראת שבועות הנחמה, נציע כמה שורות של הבנה על מושג הנחמה, הרלוונטיות תמיד, בין בכלל ובין בפרט, מאת ידידי הרה"ג הרב ישראל מאיר מלכה שליט"א.

 

האדם פוגש את הצורך בנחמה ברגעים הקשים ביותר של חייו. יש שנזקק לה לאחר פטירת אדם קרוב, יש לאחר אובדן אחר, ויש כאשר חלום שנבנה במשך שנים מתנפץ באחת. מטבע הדברים, בשעה כזו האדם מבקש להבין מהי נחמה, ומה בכוחה של התורה להציע במקום שבו נדמה כי אין דבר היכול להשיב את אשר אבד.

אין דרכה של תורה לעסוק ברגשות בלבד. כאשר היא מצווה לנחם אבלים, וכאשר היא מייעדת שבע שבתות של נחמה לאחר תשעה באב, אות הוא כי למושג "נחמה" יש תוכן עמוק ויסודי, הראוי לעיון בפני עצמו.

דומה, שהרעיון שיתבאר להלן עשוי להאיר מעט את משמעותה של הנחמה. אין בכוחו לבטל את הכאב, ואין הוא בא לייתר את האבלות, אלא להציע מבט אחר על משמעותה של הנחמה שהתורה והנביאים מדברים עליה, ואולי יש בו כדי לחזק את לבו של אדם בשעה שהוא נזקק לנחמה.

 

"נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה…" (ישעיהו מ, א-ב).

"חייך, שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות ונחמות כפולות: עורי עורי, התעוררי התעוררי, שוש אשיש, אנכי אנכי הוא מנחמכם, נחמו נחמו" (איכה רבה, פתיחתא ל).

נחמות כפולות – מה עניינם? מה יש בכל אחת מהנחמות, ומה מוסיפה השניה על הראשונה?

"אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיהו נא, יב).

מה עניינו של כפל ה"אנכי", ומהו הקשר בינו לבין "נחמו נחמו"?

באמת, שתי נחמות הן, כאשר אדם ניצב מול משבר גדול ואובדן, התחושה הבסיסית היא שהעולם נחרב, שחייו נתקעו, נהרסו.

אט אט, הוא מקבל את הנחמה הראשונה, הבסיסית: הוא מתחיל להרגיש איך בכל זאת הוא יוכל להמשיך; איך המשבר שאירע, לא החריב כליל את כל חייו… זהו כוחו של העתיד, ככל שחולף הזמן.

אבל זאת נחמה מאוד חלקית ורדודה. היא לא משנה את העבר, המשבר – משבר.

נחמה בכפליים היא נחמה עמוקה יותר, עשרת מונים. היא נחמה שמאפשרת לאדם להביט לאחור, על המשבר שאירע, על עומק החורבן, ולזהות כיצד בפועל התברר שחורבן זה היה שורש ובסיס כל העתיד, וכך מתקבל מבט אחר לחלוטין.

ההבדל בין שתי הנחמות הללו, שאת הנחמה הראשונה מסוגל גם בן אדם לספק. את הנחמה השניה יכול אך ורק הקב"ה לתת לאדם.

לפי זה מתבאר גם עומק דברי שמואל לשאול, אחרי שהודיע לו על הגזירה שהמלוכה עוברת ממנו: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (שמואל א, טו, כט). בפשוטו, הוא מודיע לו שאין הקב"ה חוזר בו מגזירתו. אולם נראה שיש כאן עומק נוסף. דרך בני אדם היא לרצות להתנחם על ידי מחיקת העבר והתחלה חדשה, אך אין זו דרכה של ההנהגה האלוקית. הקב"ה אינו "מתנחם" במובן של ביטול מה שהיה, שכן כל אשר אירע היה חלק מרצונו והנהגתו מלכתחילה. משום כך, הנחמה האלוקית אינה בהשבת הגלגל לאחור, אלא בגילוי למפרע שגם המאורעות שנראו בשעתם כחורבן גמור, היו חוליות הכרחיות במהלך השלם שהוליך אל התכלית.

כשחטא אדם, קילל הקב"ה את האדמה, שלא תצמיח להם פרי בלי עבודה קשה. כך היה עד שנולד נח, שעליו אמר למך: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (בראשית ה, כט). ופירשו חז"ל (בראשית רבה כה, ב; רש"י שם), שנח תיקן להם כלי מלאכה והקל את עבודת האדמה.

"זה ינחמנו" אבל זאת נחמה אנושית בלבד: האדמה עדיין אותה אדמה, הקללה לא נתבטלה, אלא שניתן לאדם כוח ודרך להמשיך את חייו על אף הקושי.

אבל אצל הקב"ה: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו" – המבט המחודש על העבר מלמד שהוא היה בעל משמעות רבה בדרך, שהצער והמשבר היה חיוני לכל הגאולה והישועה שלאחר מכן. שהתפיסה המוקדמת על המציאות, בתוך הגלות, אינה אלא חלום בלבד.

ולפי זה מתבאר היטב סדר דברי המדרש. תחילה: "עורי עורי, התעוררי התעוררי" –

וממילא באה ההכרזה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם".

לא רק שתצליחו לשרוד בגלות, אלא שתבינו את המסר העמוק ביותר, כיצד הגלות הייתה חלק מתכנית האלוקית השלמה, שכל כולה לטובתכם; שם נזרעו זרעי הגאולה והישועה העמוקים ביותר.

זאת הנחמה הכפולה, האלוקית, אליה אנחנו מייחלים.

 

בגמרא במסכת בבא בתרא אמרו, שסדר הכתובים פותח במגילת רות ולא בספר איוב, ואף לדעה שאיוב היה בימי משה, משום ש"אתחולי בפורענותא לא מתחילינן" (בבא בתרא יד ע"ב).

והקשתה הגמרא, והלא גם מגילת רות פותחת בפורענות – רעב, גלות, אלמנות ושכול. ומה ראו להקדימה לאיוב?

ומבואר בגמרא שם, שפורענותה של רות אינה עומדת לעצמה, אלא "יש לה אחרית", ד"אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות".

מקשים התוספות: הרי גם לאיוב הייתה אחרית טובה – "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" (איוב מב, יב)?

מבאר המהרש"א: אין זו אותה אחרית. אצל איוב, הטובה המאוחרת אינה משנה את עצם משמעות הפורענות; היא באה אחריה. אבל אצל רות, כל המאורעות הקשים היו עצמם ראשיתו של בניין מלכות דוד.

זאת האחרית הטובה, האלוקית, מלאת הנחמה.

אולי משום כך, כאשר כנסת ישראל משיבה על דברי הנחמה, היא אומרת: "שוש אשיש בה', תגל נפשי באלוקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני" (ישעיהו סא, י).

אין אלו שתי לשונות נרדפות.

"בגדי ישע" – הם הישועה עצמה, חילוץ האדם מן המצוקה.

ואילו "מעיל צדקה" – הוא ההכרה שכל מה שנעשה היה בצדק, ביושר ובחשבון אלוקי, עד שאף המאורעות הקשים מקבלים את מקומם בתוך סדר ההנהגה.

"נחמו נחמו עמי…"

זו איננה רק הבטחה שתבוא ישועה, אלא הבטחה שיום אחד גם הייסורים עצמם יקבלו משמעות. זוהי הנחמה שאין אדם יכול לתת לחבירו, אלא "אנכי אנכי הוא מנחמכם".