ידועה המחלוקת היסודית שבין מרן השו"ע והרמ"א בדין ההרחקות שבין איש לאשתו נדה, במצב של חולי. זה לשון השו"ע (יו"ד סי' קצ"ה סעיף טו):

"אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה, מותרת לשמשו, רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המיטה בפניו".

ובסעיף ט"ז:

"אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה".

על כך מעיר הרמ"א:

"ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל (הגהות שערי דורא והגהות מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ), וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך".

הוי אומר, שבמצב שבו האיש חולה, מסכימים השו"ע והרמ"א שאם אין מי שישמשנו זולתה מותרת היא לשמשו, אבל במצב שבו האישה חולה, יש בזה מחלוקת בין השו"ע והרמ"א, להשו"ע אין כל מקום להתיר לבעלה לגעת בה בכדי לשמשה, ואילו להרמ"א, "אם צריכה הרבה לכך", ואין מי שישמשנה חוץ ממנו, נוהגין להתיר.

את יסוד מחלוקתם היה ניתן לבאר בפשטות שהיא ברמת החשש והגדר מפני קרבת ביאה. בעוד שבבריאים החשש קרוב יותר, בחולים יש פחות חשש שיבואו לכדי כך, ובזה גם ניתן להבין את החילוק בין הדינים, שכשהאיש חולה יצרו אינו תוקפו כ"כ, ולכן אין חשש רב מכך שהיא תשמשו אם אין מישהו אחר שיעשה כן, אבל כשהיא חולה, והוא בריא, יש לחשוש שכיון שיצרו תוקפו הוא עלול לבוא עליה, ומאידך דעת הרמ"א לקולא יותר מאחר שאין מצוי שהוא יבוא עליה כשהיא חולה.

אמנם יש בפוסקים שביארו (עי' לבוש ועוד) שמחלוקתם תלויה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן האם נגיעה בעריות אסורה מדאורייתא או מדרבנן. דעת הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (כא, א) ובספר המצוות (לאווין שנג), שאיסור נגיעה בעריות הוא מן התורה, אף על פי שאינו בא עליה כלל, אלא רק חיבוק ונישוק והדומה להן, אסורין מן התורה בלאו של "לא תקרבו". אבל הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות חלק על הרמב"ם ונטה יותר שהוא איסור דרבנן בלבד (או חצי שיעור, עיי"ש).

ולפי זה ביאור מחלוקת השו"ע והרמ"א היא שבעוד שמצינו בכמה מקומות עי' שו"ע או"ח (סי' שכ"ח) שמתירים איסור דרבנן עבור חולה שאין בו סכנה (ואמנם ברור שלא כל איסור דרבנן בכלל זה), כך גם לגבי איסור הקריבה לעריות, שאם הוא דרבנן, הוא מותר לצורך חולה שאין בו סכנה. אמנם אם זהו איסור מן התורה, אין להתירו אלא לצורך חולה שיש בו סכנה בלבד.

[יתירה מכך, אילו זהו איסור תורה, ייתכן שהוא בגדר ייהרג ועל יעבור כדין איסורי עריות, וכך מעיר הגר"א על דברי השו"ע, "דאפילו בפיקוח נפש אסור, כמ"ש בפ"ב דפסחים בכל מתרפאין חוץ כו'… אלמא אפילו לאו דלא תקרבו כה"ג אסור".

ויש בזה שני חידושים, האחד שגם איסור קריבות הוא בכלל איסור עריות, והשני שגם נדה בכלל העריות, כידוע מחלוקת רש"י ותוס' בזה בתחילת גיטין. עוד יצויין שגם במידה שזהו איסור דרבנן, כל עוד הוא נעשה לשם קרבת עריות, ייתכן שיש בו דין של יהרג ואל יעבור, עיין פתחי תשובה ס"ק ט"ז מהעצי ארזים, ועוד].

אך לכאורה אין בכך בכדי להסביר את חילוקי הדינים שמצינו בהלכה זו כאמור, משום שאילו איסור תורה יש בדבר מה נפק"מ בין אם הוא או היא חולים.

וביותר ידוע להעיר בזה שהרי הרמ"א באבן העזר סי' כ', שם פסק השו"ע כדעת הרמב"ם, אינו מעיר כלל על השו"ע, ומשמע שדעתו כמותו שקריבה לעריות אסורה מן התורה אפילו בלא ביאה, וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז ס"ק י' בדעת הרמ"א.

ומקובל לבאר את דברי הרמ"א באופן שמתבאר בביאור הגר"א (ס"ק כ"א), שכתב על דברי הרמ"א:

"דהלאו הזה הוא דוקא אם מתכוין בשביל ערוה אבל בלא"ה אינו אלא מדרבנן".

כמובן שאין כוונת הגר"א לכללים של "אינו מתכוון", ושלא כמו כמה שטעו בזה. כוונתו לכך שגדר האיסור של קירבה הוא מגע מתוך כוונת היצר, או חיבה שיכולה לקרב לביאה, אבל מגע "טכני", אסור רק מדרבנן, ומסתבר שהוא כעין גדר לאיסור דאורייתא, משום שגם מגע ללא כוונת חיבה ותאווה עלול לקרב לכדי כך, ועל כל פנים כיון שהוא אסור רק מדרבנן, הוא מותר עבור חולה.

ובמה שביארנו מובן גם למה אפילו אם באיסור דרבנן של עריות גם כן יש דין יהרג ואל יעבור מכל מקום במקרה זה אין איסור, שכן הדרבנן עצמו אין לו דין של איסור עריות במקרה זה.

על כל פנים הקולא של הרמ"א נאמרה רק במקום שבו יש תועלת מוכחת וברורה, ולא במצב שאינו ברור לגמרי, וכך עולה מהמבואר בסעיף י"ז שם נחלקו השו"ע והרמ"א שוב. השו"ע כותב לאסור לבעל רופא למשש את הדופק לאשתו, והרמ"א כותב:

"הגה: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כ"ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה (כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סימן קכ"ז)".

למרות שהרמ"א כותב שדבריו הם בהמשך וכל שכן ממה שכתב בסעיף ט"ז, מכל מקום הוא מתנה תנאי חשוב בסוף דבריו: "ויש סכנה בחוליה". כלומר אם אין סכנה ופיקוח נפש בדבר, יש לאסור את מישוש הדופק. לכאורה הדברים סותרים למה שכתב בסעיף הקודם להתיר גם לחולה שאין בה סכנה.

הצמח צדק כותב לבאר, שיש חילוק בין פעולה שיש בה תועלת מוכחת, שמותרת גם לחולה שאין בו סכנה, לבין פעולה שאין ברור ויש ספיקות אם בכלל תועיל, כמו מישוש הדופק, שבזה מתירים רק במקום סכנה.

לכאורה החילוק בזה אינו ברור כל כך, ויש לבארו בתוספת טעם, שחומרת האיסור בנגיעות אלו, היא תלויה במציאות הקרבה לערווה שיש בזה, אינה דומה פעולת חירום, לפעולה שגרתית, אינה דומה פעולה ברורה ומוכחת, כמו נגיעה בזרוע למציאת וריד, לפעולה "כללית" של "התרשמות" ממצב החולה, על ידי מישוש גופו. ועל כן לכאורה בדין זה כל מקרה לגופו.

[ויצויין, שהערוך השלחן סובר שקושיא מעיקרא ליתא וכוונת הרמ"א היא אליבא דהשו"ע, אבל איהו גופיה מקל אפילו בחולה שאין בו סכנה].

על כל פנים ידועים דברי הש"ך בהלכה זו שכתב שודאי גם להרמב"ם כשאין דרך תאוה וחיבה אינו אסור אלא מדרבנן וכך המנהג פשוט, אך גם הוא מסכים להרמ"א שמישוש הדופק אינו מותר אלא במקום סכנה.

ודבריו בעצם הם בסגנון דברי הגר"א, והרבה פוסקים הלכו בעקבותיהם הלכה למעשה, אך יש לדעת שאין זה מוסכם, עיין תורת השלמים, ועוד אחרונים, שהעמידו דברי השו"ע בדעת הרמב"ם, עיין שם.

על כל פנים למסקנא, גם להמקילים כדעת הרמ"א יש שני תנאים חשובים:

• שכל שאין מצב של פיקוח נפש, לא בכל מצב מקילים להתיר מגע והדבר תלוי בכל מקרה לגופו ע"פ הוראת חכם.
• אין היתר אלא במצב שבו אין אפשרות אחרת.

אך לגבי עצם ההגדרה של שאין לה מי שישמש אותה וצריכה הרבה לכך יש לעיין מה נכלל בכך.

בתשובת הרדב"ז (ח"ד סי' ב' אלף ע"ו) יש תשובה מעניינת ומתוכה ניתן ללמוד לעניין זה:

רדב"ז נשאל על "ראובן ואשתו שהיו במחבואה ואין שם אדם לשמשם וחלתה והיא נדה אם יוכל בעלה ליגע בה כגון להשכיבה ולהקימה ולעשות צרכיה ואם הוא רופא אם יוכל למשש לה הדפק ואם הוא אומן אם יכול להקיז לה דם ואם יש חילוק בחולי שיש בו סכנה לחולי שאין בו סכנה".

בתחילת תשובתו הוא מביא את דברי תרומת הדשן לחלק בין חלה הוא לחלתה היא, דאם חלה הוא מותר לפי שתשש כחו ואינו בא לידי עבירה ומותר, מה שאין כן בחלתה היא, והביא גם מהרא"ש בתשובה שכתב "דאם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו ובלבד שתזהר ביותר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה". ומבאר רדב"ז "אבל חלתה היא אסור לשמשה שמא יצרו יתגבר עליו ויבא לידי עבירה והיא לא תמנענו שהרי תשש כחה".

על חילוק זה כותב הרדב"ז: "ולפי עניות דעתי אין הדברים אמורים אלא בזמן שאין לה מי שישמשנה אלא הוא דמחייבין ליה לשכור לה אשה שישמשנה, ואם חלה הוא לא מחייבין לה לשכור מי שישמשנו, ודייקינן לה דקאמר דאם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו לו אין מי שישמשנו אבל לאחרים יש".

משמע מדבריו שההבדל הוא שבמצב שבו הוא החולה, מותר לה לשמשו ואין צריך לשכור אדם אחר שישמש אותו, אבל במצב שהיא החולה צריכים לשכור מי שתשמש אותה.

מכך משמע שמצב שבו צריך לשכור מישהי ואין אפשרות להשיג בחינם גם זה בכלל שיש מי שישמשנה. וכן פסק הלחם ושמלה ס"ק ל', והדרכי תשובה ס"ק נג.

ואמנם אין זה ברור לגמרי, וכמו שהעיר בשבט הלוי, שמצד אחד הרי גם לשיטה זו שאיסור נגיעה והרחקה הוא מדרבנן, עדיין הרי הכלל הוא שגם על איסור דרבנן צריך אדם להוציא כל ממונו, וכמו שכתב הפתחי תשובה (יו"ד סי' קנ"ז, ד), ואם כן גם בנקרה זה עליו להוציא כל ממונו לשכור מישהי אחרת שתשמש אותה, ומאידך גיסא לא מסתבר שהוא יהיה מחוייב בכך, ומסתבר שכבר הוי כאין אפשרות אחרת שהקיל הרמ"א.

ובספר "שיעורי טוהר" כתב הרב אברהם נפתלי ויג שליט"א כמה חידושים בהלכה זו.

• מסתבר שאישה שנפלה ובעלה רוצה להקימה, לדעת הרמ"א אם אין אפשרות אחרת, יכול לסייעה.
• אם יש אפשרות להביא רק איש אחר, זה ודאי לא צנוע וחשיב שאין אפשרות אחרת.
• יתכן שכיון שיש בושה לקרוא לשכנה שיוודע ע"י זה שהם אסורים, אם כן הדבר נחשב כמצב שאין אפשרות אחרת ומותר לו לסייעה ואין חייב לקרוא לשכנה.

ונתן שם עצה לדבר זה שיזהר לגעת בה ע"י בגד המפסיק, כיון שכתבו המגילת אסתר ולב שמח במצב שנג שבאופן זה אין איסור תורה, וכך כתב המקור חיים ועוד להתיר מישוש הדופק ע"י בגד אחר, וא"כ זהו הוי היתר אפילו לשיטת השו"ע שהחמיר בהלכה זו, שבאופן שאינו נוגע בה אלא ע"י בגד אחר, אפשר להקל.

הערה נוספת לגבי מה שהבאנו במאמר הקודם את פסק השו"ע בסעיף ט"ו שאם הוא חולה מותר לה לשמשו כשאין מישהו אחר שיעשה זאת:

• היתר זה הוא אף בחולי שאין בו סכנה כמו שסתמו הפוסקים וכ"כ בערוך השלחן ס"ק כ"ז והמקור חיים ס"ק נח. אבל הוסיף המקור חיים הערה חשובה שאם אינו חולה ממש אלא שיש לו מיחוש וכאב בלבד, שיכולה לחוש שיבואו לידי הרגל דבר, אסור. וכ"כ הדרכי תשובה ס"ק מ"ט.
• ברחיצת פניו ידיו ורגליו כ' השו"ע להיזהר ביותר שתוכל, ומשמע שאם אין הכרח, שלא תעשה. והב"י הביא מרבינו ירוחם בשם הגאונים שלא תרחץ פניו ידיו ורגליו כלל.
• השו"ע כתב כן גם לגבי הצעת המיטה, וגם בזה משמע כנ"ל שאם אין הכרח שלא תעשה וגם לענין זה דעת רבינו ירוחם לאסור לגמרי כמ"ש הב"י.
• הב"י כתב שמותרת במזיגת היין, וכן פסק החכמת אדם כלל קט"ז ס"ק י"א, ומשום שאין בזה כ"כ חיבה כרחצה, וכ"כ הערוה"ש ס"ק כ"ד, אבל בב"ח כתב שדינו שווה להצעת המיטה והרחצתו, וכ"כ הש"ך סקי"ח.
• ואמנם כתב הש"ך שבשאר מאכלים ומשקין בחולה אין להחמיר גם לדעה זו.