בימים אלה, ימי הקיץ, ובפרט בתקופת החופשה השנתית, רבים יוצאים לבלות בטבע, בחוף הים ובכל מקום, והצד השווה הוא חשיפה לשמש יותר מאשר בשאר השנה. הגורם הפוטנציאלי לסיכון שבחשיפה לקרני השמש לזמן ממושך, ורבים מקפידים שלא לצאת אל השמש בלי למרוח על גופם קרם הגנה. בפרט בעלי עור עדין מקפידים במיוחד שבכלייה ממושכת בחוץ למרוח את קרם ההגנה, בעוד שאחרים יעשו כן בעיקר בלכתם לחוף הים וכדומה. מתעוררת השאלה, האם מותר למותר קרם הגנה בשבת או לא.

בבסיס הנידון בשאלה זו יש לברר האם קרם הגנה נחשב כתרופה או לא. התכשירים שוק חומר שמש כימיים שונים שתפקידם לסנן את קרני השמש ולוקח את השפעתם על העור, וכן מכילים ויטמינים שונים להזנת העור. ותפקידם הוא רק למנוע נזק רפואי. [1]

כעיקרון, נטילת תרופות בשבת אסורה מגזירת חכמים, מחשש שמא ייבוא ​​האדם להכין את התרופה בשבת במקרה שלא תהיה מצויה לו, כולל כתישת הסממנים לצורך כך, פעולה האסורה מן התורה בכלל מלאכת "טוהן". למקורות הלכה זו עיינו שולחן ערוך (אורח חיים סימן שכח). רק דבר שדרך בריאים לקחתו בלי קשר לחולי, ומיסודו אינו מיועד לרפואה, מותר בשימוש. אמנם יש לשאול, האם דבר שמטרתו הוא מניעה והגנה מפני חולי, ייחשב כסוג של תרופה או לא.

בתלמוד ירושלמי (שבת פרק ו הלכה ב) מצינו:

"ר' יוסי בי רבי בון בשם רבי יוסי: מכה שנתרפאת, נותנין עליה רטייה, שאינה אלא כמשמרה. רבי אבון בשם רבנין דתמן: נותנין על גבי מכה בשבת, אלא שאינו כמשמרה. אמר רבי תנחומא: חוץ מעלי גפנים, שהן לרפואה”.

מה שאדם מעוניין לשים את הרטייה על המכה הוא לבקש למנוע ממנו להתחכך בבגדיו ובכך לגרום לפצע להיפתח (כך מבאר הערוך השלחן סימן שכח סעיף ל”ג). מאחר שהמטרה אינה לרפא באופן אקטיבי, אלא רק למנוע מה להתפתח, זה הדבר הכי חשוב רפואה ומותר לעשות כן בשבת, למעט כאשר מדובר בסוג רטייה (כמו עלי גפנים) שיש להם תכונות מרפאות (הפני משה על הירושלמי שם מבאר, שתכונתם של עלי הגפן לאחות את ללא שם: אסור להניח על המכה בשבת.

הלכה זו של הירושלמי הובאה בסמ”ג (לאוין מצוה ס”ה), ונפסקה בשולחן ערוך (סימן שכח סעיף כ”ד):

“נותנים עלה על גב מכה בשבת, שאינו אלא כמשמרה, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה”.

יתרה מזו מצינו שם בסעיף כט, שמותר למרוח יין על נקודה במטרה לעצור את הדם שלא ימשיך לנבוע, לאחר שאינו מרפא את הפצע עצמו.

עולה מההלכה הזו, שככל שתכלית הדבר אינו לריפוי אלא רק למחשבה של חולי, לא שייכת בזה הגז סממנים, ובכל זאת כשהדבר נעשה מול הדבר קיים. ולכאורה הוא הדין לגבי קרם הגנה, שתכליתו רק למנוע את החולי ולא לרפא חולי קיים (ובפרט, גם החולי שאנו חוששים ממנו איננו ברור ומונח לפנינו, ואינו אלא חשש לעתיד הרחוק שבעקבות חשיפה רבה לשמש להתפתח חולי, וכל שכן שאין להתייחס לקרם זה כרפואה) .

לכן, מעזר בחומר עצמו בשבת, אין כל בעיה. אמנם, ישנה בעיה הקשורה לאופן שימוש בתכשירים אלו. תכשירי הגנה בדרך כלל בקרם למריחה הנספג בעור, ובתרסיס.

אחת מהמלאכות האסורות בשבת היא מלאכת "ממחק", העוסקת בפעולה שנועדה להחליק חומרי חומר. ליסוד המלאכה עיינו שבת (עה, ב). כך למשל מתבאר בגמרא שם שאסור למרח רטייה בשבת (כלומר למרוח משחה על גבי תחבושת לפני הנחתה על הפצע (עיין רש"י שם ורמב"ם בפירוש המשניות עירובין י, יג) או למרוח שעווה לסתום חבית. אלא שבגמרא (שם קמו, ב). ) נחלקו בענין מריחת השווה רב ושמואל בפרט מכריע לענייננו:

“מישחא; רב אסר, ושמואל שרי. מאן דאסר – גזרינן משום שעוה, ומאן דשרי – לא גזרינן”.

מהי "מישחא"? מפרש רש”י: “שמן עב”. כלומר, למרות שברור הדבר שמריחת שעווה אסורה, כפי ששנינו, ברור לכל הדעות שמריחה של נוזל כמו שמן עב אינה אסורה מן התורה, וחלקו רב ושמואל האם מדרבנן הדבר אסור או לא (גזירה משום שעווה). הטעם לכך הוא, שמרקמו של השמן מלכתחילה הוא חלק, אף על פי שהוא עבה ואינו נוזלי, ואינו דומה לשווה שהיא קשיחה, ונדרשת מלאכה עשויה לפעול למרחה על החבית. רבינו חננאל והרי”ף (שם), וכן הרמב”ם (שבת פרק כג הלכה יא) ועוד ראשונים פסקו להלכה שאסור למרוח שמן עב, כדעת רב, וכן פסקו הטור והשו”ע (בסימן שיד, סעיף יא).

בפשטות, איסור זה אינו שייך בדברי לגמרי, לא רק במים וכדומה שדבר פשוט הוא, אלא גם בשמן שאינו ע"ב, כמשמעות פירוש רש"י שלא נחלקו בשמן ע"ב, כך אלא משמע גם בשולחן ערוך, שיש חומרים שיש מותר בודאי לסתום את פי החבית. , עיין שם.

לכן, כאשר קרם הגנה מופיע בצורת שמן, ודאי שמותר להשתמש בו בשבת, ועדיף לחזר אחריו. אבל כשיש לפני רק משחה שיש צורך על העור, יש לאסור את השימוש בה בשבתו.

עם זאת, יש צד רלבנטי על פי דברי המגן אברהם (סימן שטז, כד). בשולחן ערוך שם (סעיף יא) נפסק שאסור לשפשף ברגליו רוק על גבי קרקע (שאינה מרוצפת), משום משוה גומות, אבל מותר לדורסו לפי תומו, עיין שם הטעם. הנידון שם בשולחן ערוך עוסק רק במריחת העפר שמתגבל ברוק וחשש ממרח שיש, אך לא בחשש האיסור במריחת הרוק עצמו על פני העפר. המגן אברהם מדקדק זאת ומקשה מדוע לא נאסור את הפעולה מחמת מירוח הרוק עצמו? כך הוא מיישב:

"ויש לומר, דמרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע".

כלומר: האיסור לא נאמר אלא כאשר כוונת האדם היא להחליק חומר מסויים על פניו של חומר אחר, ולא כאשר כוונתו היא להספיג את החומר כך שיבלע בחומר אחר, כמו במקרה שבו עוסק השולחן ערוך, שכוונתו להספיג את הרוק בעפר. אם הנידון בשולחן ערוך אינו על מירוח הרוק עצמו, אלא על מירוח העפר המגובל ברוק.

לפי זה, גם במריחת קרם הגנה שעל פי הוראות שימוש יש להספיג אותו בעור, לפי דברי המגן אברהם הדבר מותר.

אמנם, יש שכוונת המגן אברהם היא רק היכן שכוונת האדם היא להעלות את החומר שלא יהיה בכלל בעולם, כמו ברוק, אבל בדבר זה הוא דרך שיטות עבודה בו הדבר אסור גם כאשר הוא נספג, ומוכיחים כן מדברים המשנה ברורה (סימן שכז ס”ק טז). ) שאסר למרוח משחה על נעליים, אף שבודאי כוונתו להבליע את המשחה בתוך עור הנעל. ויש שדחו ראיה זאת, בטענה שבמשחת נעליים כוונתו גם להברקת הנעל, והברק נשאר על פני הנעל. בשמירת שבת כהלכתה (חלק א עמוד תקס”א) דן בנושא, והביא עדות בשם החזון איש שנטה קל בכל מריחת משחה על גוף האדם, ובשם הגרש”ז אויערבאך כתב, שאם ממרח את המשחה עד שכולה נמסה בעור, מותר, אבל נשאר אם ממנו. והוא ממרחה על העור, אסור. לפי זה, בקרם הגנה ודאי שמצוי שלא כל המשחה נבלעת בעור, ולדעה זו תהיה איסור גם לדעת המגן אברהם. לעומת זאת ביביע אומר (חלק ד או”ח סימן כח אות יג) נטה יותר שאפילו כשנשאר רושם, אם עיקר כוונתו הוא להספיג את החמר בעור, אין עם איסור, עיין שם.

למעשה, ודאי שנכון להשתמש בתכשיר המבוסס על שמן ולא על קרם, וגם בקרם יש להיזהר שלא למרוח שכבה עבה שתישאר על העור אלא בכמות מועטת שיספיגנה בעור לגמרי.

[1] יש גם תכשירים מיוחדים המכילים חומרים רפואיים ונועדו לעזרה רפואית או בעייתי של טיפול רפואי בעורם ונפשות יתרה לשמש. תכשירים אלו אסורים בשימוש בשבת למרות שיתכנו בני אדם שיטלו אותם רק לשם הגנה מהשמש. לא נאריך כאן.