מעמדו של המורדם והישן בהלכה הם מהנושאים המעניינים ביותר בהגדרתו של אדם כמחוייב במצוות, אך לכל הדעות מי שאיננו נמצא בהכרה מעשיו אינם מעלים ואינם מורידים: קניינו אינו קניין, ודבריו אינם דברים. הנחה זו גם פשוטה מבחינה הלכתית, אבל גם לא חשובה מבחינה מציאותית, משום שאין בנמצא מקרים כאלה, למעט מצבים חריגים ונדירים.
לאחרונה התעוררתי לדון בהלכה זו שוב בעקבות שאלה מרתקת שנשאלתי מתלמיד חכם אחד שאביו המבוגר עבר ניתוח בהרדמה מלאה ביום שישי אחד מימי ספירת העומר. עד שירד הלילה, עדיין לא חזר האב להכרה מלאה, והיה קשה לדעת אם הוא מטושטש או לא. בקידוש ליל שבת דילג מילים שלא כדרכו, אבל בכל זאת, עשה קידוש. הסיבה המרכזית שחשבו שמא הוא לא היה בר דעת, הייתה משום שהוא למחרת בבוקר לא זכר כלל מה שעבר עליו ביום האתמול, לא שהוציאו אותו מבית החולים, ולא שהגיע אדם אחד לבקרו בביתו, וגם לא זכר כלל שספר ספירת העומר, אף על פי שמסתמא הזכירו לו לספור. למחרת במשך היום לא חזר לספור, ולכן שאל בנו של אותו אדם, כיצד דינו של האבא לגבי המשך ספירת העומר, האם הוא ממשיך לספור בברכה, או שספירה זו שאנו מניחים שספר, כלל אינה נחשבת ספירה, ולכן דינו יהיה כמי שלא ספר את העומר יום אחד, שאינו ממשיך לספור בברכה.
ולכאורה, אם זהו רק בגדר ספק האם היה צלול באותה שעה או לא, לא יגרע ממי שמסופק אם ספר שממשיך לספור בברכה, כמבואר בשו"ע סי' תפ"ט ס"ח, ועיי"ש במשנ"ב סקל"ח שהוא מטעם ס"ס, שמא ספר ושמא הלכה כדעת הראשונים החולקים על בה"ג וס"ל שכל יום מצוה בפ"ע, ודעתם הרי היא עיקר להלכה כמ"ד בהליכות שלמה ניסן פי"א ועוד רבים.
אמנם לכאורה, כיון שלמחר אינו זוכר כלל ממה שהיה אתמול, ייתכן שיש לנו להתייחס אליו בתורת ודאי כמי שלא היה בר דעת באותה שעה, וכנרדם והישן.
וזאת מנלן? כתב הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק כ"ט הלכה י"ח):
"השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש".
חילוק זה בין שיכור סתם לשיכור כלוט הוא שריר וקיים גם לגבי תפילות וברכות, כמבואר בשו"ע אורח חיים סי' צ"ט ובמשנ"ב.
שני דרכים יש לבאר בדברי הרמב"ם אלו:
יש מקום לומר, שכוונתו היא שכל שיכור "רגיל", אף על פי שדעתו מטושטשת, מכל מקום הוא בגדר שהוא מודע למה שהוא עושה תוך כדי העשייה, מה שאין כן מי שהגיע לשכרותו של לוט, שתוך כדי עשייתו אין לו שום מודעות כלל למה הוא עושה, כמו שוטה גמור.
אך לכאורה דבר זה צ"ע, איך ניתן לבחון ולאמוד דבר זה, הרי אין שום אפשרות לבחון על השיכור מהי דרגת שכרותו, והאם הוא מודע למעשיו (אא"כ הוא רק מעט מבוסם, שניתן לראות עליו שאינו שיכור ממש).
ולכאורה על כרחך לבאר, שכוונת הרמב"ם היא על אחרי שעברה השכרות ממנו, ואז שואלין אותו האם הוא זוכר מה שאירע אתמול או לא, ואם הוא זוכר, אות היא שלא היה שוטה לגמרי באותה השעה, אבל אם אינו זוכר, זהו המבחן שהוא היה שיכור כ"כ עד כדי שדינו כשוטה.
והנה במהריט"צ (ישנות סי' רי"א), מצינו שכתב בענין מי שבשכרותו ציווה על נכסיו, ואז התפכח למחר ואמר להם, מה שציוויתי אתמול, בטל ומבוטל, וז"ל: "וכד עיינינן במילתיה נראה שלא הגיע לשכרותו של לוט, תדע ממה שכתב הרמב"ם ז"ל והוא העושה ואינו יודע מה עושה, וכפי דבריו זה יודע מה עשה, כיון שנזכר והזהירם שלא יכתבו מה שנתן אתמול כי מתוך היין עשה מה שעשה, א"כ משמע שלא הגיע לשכרותו של לוט שא"כ לא היה זוכר כלום מה שעשה".
ומדבריו משמע לפום ריהטא שאכן זהו המבחן, האם למחר הוא זוכר או לא, אם הוא זוכר אין דינו על אתמול כשוטה, ואם אינו זוכר, דינו כשוטה.
אך לאחר העיון, אין ראיה מדבריו, משום שאפשר שכוונתו רק שלא ייתכן שמי שהיה שיכור כלוט יזכור מה שהיה, אבל לאידך גיסא אינו מוכרח, שמי שאינו זוכר, בהכרח שהיה שוטה לגמרי באותה שעה, ואפשר שאף שאינו זוכר עדיין אינו נכנס בגדר השוטה.
אך מה שלא מצינו במהריט"ץ, מצינו בדברים שהם קילורין לעיניים מדברי הגאון בעל "עמק הלכה" (ח"א סי' כ"א), שכתב:
"והנה הגדר של שכרות להכיר מתי הוי כשכרותו של לוט, והגבול בין הגיע ולא הגיע, הוא ענין קשה לעמוד עליו, עיין ברמב"ם פרק כ"ט מהלכות מכירה דכל שעושה ואינו יודע מה עושה זה הוי שכרות לוט אבל כל שלא הגיע לגדר זה הרי הוא כפיקח אף ששתה הרבה, וכן הוא בחו"מ סימן רל"ה. ואמנם דבר זה צ"ע רב דבמה נדע שאינו יודע מה שעושה, ואיך אנו יכולין לחדור לתוך דעתו לידע אם יודע מה שעושה או לא, ובאמת שהרמב"ם פ"ד מהלכות אישות כתב לענין שיכור שקידש כו', ומתישבין בדבר הרבה, והרב המגיד ז"ל פירש שם מפני שהוא בעריות החמורין ע"כ מתישבין בדבר הרבה, אולם הח"מ סימן מ"ד ס"ק ג' והב"ש ס"ק ה' פירשו דלהכי מתישבין הרבה, לפי שפעמים הרבה נראה שהוא שכור ואינו כן אחר החקירה וע"כ חוקרין הרבה עיין שם, והיינו דכיון דבעי הבחנה רבה לידע מה בדעתו אם יודע מה שעושה או לא, על כן הוצרך לחקור הרבה. ועיין בפרי חדש סימן קכ"א שכתב, דשכרות לוט היינו שאינו מכיר כלום ואינו יודע מה שעשה כדכתיב ולא ידע בשכבה וכו' עד כאן לשונו, ונראה מדבריו ז"ל, דזה הוי סימן לשכרות לוט דאם אחר שסר יינו מעליו אינו יודע מה שעשה בעת השכרות, זה הוא סימן מובהק שהגיע לשכרות לוט".
ולפי דבריו, כך גם דעת הגאון ה"פרי חדש".
בענין זה עלינו להדגיש: ברור שאין די בעצם מה שאינו זוכר, אלא צריך שיהיה לנו הסבר וטעם למה אינו זוכר מה שהיה אתמול, כדוגמת אותו השיכור, שאם אינו זוכר מה שהיה, אנו מניחים שהיה שיכור כל כך שאינו זוכר. אבל מי שהיום אינו זוכר מה היה אתמול, ואין לנו סיבה להניח שאתמול היה חסר דעת, אף אם לא פגשנוהו אתמול כלל, אבל אנו יודעים שבאופן כללי הוא בר דעת, וכל שכן אם היינו איתו אתמול ולא היה שום סימן לחשוב שהוא אינו בדעתו, בזה וודאי שמה שעכשיו אומר שאינו זוכר מה היה אתמול אינו מגדיר אותו על אתמול כשוטה, אלא אולי על עכשיו דווקא, שסובל מאיזה ענין שבגללו הוא סובל מ"אובדן זיכרון זמני", וכדומה, וצריך לדאוג למצבו עכשיו, אבל אין טעם לקבוע שאתמול היה שוטה (=ועכשיו החלים והבריא אלא שאינו זוכר, שהרי מסתבר שאם היה קורה לו דבר כזה, היה זה מתמשך עד עכשיו).[1]
דוגמא למצב שיכול להיות דומה לשוטה בעניין זה, הוא מי שסובל מהתקפים של "דליריום", שהם מצבים של בלבול חריף, שנגרמים מכל מיני סיבות, ואנו יודעים שאתמול היו לו סיבות מתאימות לזה (כגון שלקחו אותו לבית החולים להתאשפז, שזה סיבה ידועה לקבל התקפה כזאת), והיום הוא אינו זוכר מה שעבר עליו אתמול, זה מבחן טוב לכאורה לקבוע אם היה בדעתו אז או לא, על ידי שאומר שלא זוכר כלל מה שהיה איתו; ולכאורה כך גם לגבי אותו אדם שהתעורר מהרדמה, שיש לנו סיבה טובה להסביר למה שלא יהיה בדעתו באותה שעה, ומשום שעדיין לא התעורר מספיק.
[ודע, שמה שבשעת מעשה עשה דברים שלא כרגיל וכראוי, אינו אומר שהיה שיכור כלוט, ואפשר שיהיה כדין שיכור הרגיל שעכ"פ בדיעבד יוצא יד"ח כמבואר בסי' צ"ט שם, וא"כ אין שאלה (אם כי הסתפקתי אם מה שאסרו על השיכור – שאינו שיכור כלוט – לברך ולהתפלל (ואף בשאר ברכות ההכרעה כן כמבואר בהגר"א שם), הוא דין בשיעור שאין ראוי שיעמוד לפני המלך, או בכל סוג טשטוש כך. ומסתבר כצד השני)].
והנה לעיקר השאלה בספירת העומר, היה מקום לפלפל ולומר דכשם שדנו הפוסקים בקטן שהגדיל, דספירתו בזמן קטנותו, אע"פ שלא היה בר חיובא כגדול, תועיל לגדלותו, משום שדי בעצם מה שספר בכדי שנתייחס לספירה כ"תמימות" אף לשיטת בה"ג, כן יהיה כאן, מ"מ נראה דרחוקים הדברים זה מזה, כיון דהשיכור כלוט דינו כקטן פחות מגיל שש שנים, כמבואר ברמב"ם, והיינו שאין לזה חשיבות מעשה כלל ועיקר.
ועכשיו נחזור לעיקר הנידון במי שמתעורר מהרדמה. אף אם עקרונות אלו נכונים להלכה, התלבטתי האם מי שבתהליך של התעוררות מהרדמה, ועשה משהו ברור, ולמחרת אינו זוכר כלל מה שהיה איתו, האם זה מעיד שעדיין היה רדום או לא. לצורך בירור העניין שאלתי את ידידי ד"ר ר' ארי וינטרוב, רופא מרדים מומחה, וזו תשובתו:
"לעתים קרובות אנו רואים מטופלים צלולים ומנהלים שיחות אינטליגנטיות לאחר היקיצה, אך אינם זוכרים אותן מאוחר יותר. חלק מזה יכול לנבוע מבנזודיאזפינים (למשל, מידאזולם) שאנו נותנים כדי להפחית חרדה לפני היציאה לחדר החולים, חלק יכול להיות בגלל שההשפעות המתמשכות של חומר ההרדמה מונעות יצירת זיכרונות חדשים… אני לא חושב שזה מקרה של אינו יודע מה עושה. אני אטען שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה, רק שהוא לא זוכר שעשה את זה".
זהו חידוש נפלא, המעורר אותנו לצורך לבדוק כל מקרה לגופו. לפי דבריו, אין קשר בין חוסר הזיכרון לבין ההירדמות. הסיבה שהוא אינו זוכר אינה משום שהוא עדיין רדום, אלא משום שהוא קיבל תרופה מיוחדת שמשכיחה ממנו מה שקורה, או מצד השפעות ארוכות טווח של חומרי ההרדמה שפועלים ספציפית על יצירת זיכרונות, אבל האדם ער לגמרי ויודע בשעת מעשה בדיוק מה הוא עושה.
לפי זה – אדם זה אין דינו כשיכור כלוט, ומעשים שהוא עושה באותה שעה, נחשבים מעשה גמור ע"פ ההלכה.
*דברים אלו אינם מכוונים לפסיקת הלכה למעשה, בה יש לשאול לרב על כל מקרה לגופו.
[1] אובדן זיכרון קצר או אפילו קבוע, אינו מגדיר אדם כשוטה או כשיכור כלוט וממילא אינו פוטר אותו מקיום מצוות. אדם עם אובדן זיכרון מודע למעשיו בזמן אמת, גם אם אינו זוכר אותם לאחר מכן. לעומת זאת אדם השיכור כלוט איבד את מודעותו למעשיו ולכן הוא מוגדר כמי שאינו בר דעת. כל הנידון כאן ששיכור כלוט נבחן בכך שאינו זוכר מה שעשה, הוא רק בתורת סימן לכך שגם בזמן אמת הוא לא היה מודע למעשיו.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…