ההסתמכות על מכשירים רפואיים שלא היו קיימים בימי אבותינו היא שאלה רחבה ביותר בהלכה, ונוגעת לכל תחומיה. במקרים מסוימים, כמו בירור אבהות או אימהות באמצעים גנטיים, נתונים הדברים במחלוקות גדולות בין הפוסקים, בעוד ובמקרים פשוטים יותר, הנטייה בפוסקים היא להסתמך על ממצאי בדיקות וגילויים רפואיים שמקורם במכשור המודרני, לגבי משמעויות הלכתיות העולות מהן.
דוגמא אחת מצערת במיוחד לכך היא קביעת גיל ההיריון בתינוקות נפלים, לגבי אבילות עליהם. ההלכה בשו"ע (יו"ד סימן שעד, ח) היא:
"תינוק, כל שלשים יום ויום שלשים בכלל, אין מתאבלים עליו, אפילו גמרו שערו וצפרניו; ומשם ואילך מתאבל עליו, אלא אם כן נודע שהוא בן ח'. ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו, כגון שבעל ופירש ונולד חי לט' חדשים גמורים, אפילו מת ביום שנולד, מתאבלים עליו".
הוי אומר, מאחר שרק מי שבאופן ברור נולד לאחר תשעה חודשים שלמים נחשב "בן קיימא", מתאבלים עליו. אך כל עוד אין זה ברור, רק במקרה שהוא חי כבר שלושים יום ויצא מכלל נפל מתאבלים עליו, אבל אם לא, הוא עדיין בגדר נפל ואין מתאבלים עליו. ומבואר בשו"ע, שהדרך היחידה לקבוע בוודאות שהוא נולד לתשעה חודשים, היא רק במקרה קיצוני של וודאות מוחלטת כגון שבעל האיש ופרש ואחרי תשעה חודשים שלמים נולד התינוק, אבל בכל מקרה אחר, שיש ספק כלשהו שמא חל העיבור אחר כך והתינוק נולד לזמן קצר יותר, הוא עדיין בכלל נפל ואין מתאבלין עליו.
ואמנם, בימינו יש שתי סברות לנהוג אבילות גם בלי שתהיה המציאות שהביא השו"ע:
על כל פנים, מצינו בפוסקים נידון מעניין לגבי תינוק שאין לנו וודאות שנולד לתשעה חודשים, אלא ספק נולד בשמיני ספק בתשיעי, שלגביו הדין בשו"ע שהדבר תלוי האם הוא שרד בחיים שלושים יום, שאז מתאבלים עליו, או שנפטר לפני שלושים יום, שאז נשאר דינו כנפל ואין מתאבלים עליו, מה יהיה הדין במקרה שהוא שרד שלושים יום – אך בתוך אינקובטור בלבד, ואז נפטר.
צדדי השאלה הם, כיצד להתייחס לעובדה שהוא שרד בתוך תנאים אלו של האינקובטור. כידוע, תפקיד ופעולת האינקובטור הוא לדמות מצב של המשך ההיריון, מכמה בחינות חשובות. כך שלמעשה, אין לנו את המבחן של הישרדות התינוק בתנאים טבעיים, שהוא זה שקובע האם מבחינת מצבו הפיזי של התינוק הוא "בר קיימא" או "נפל". מאידך גיסא, המציאות היא שהוא שרד כבר שלושים יום מחוץ למעי אימו.
בכדי לפתור חידה מרתקת זו עלינו לברר קודם כל את דינו של תינוק שלא היה זקוק לאינקובטור אך היה חולה כל כך, שהחזיק מעמד בקושי את שלושים הימים ונפטר מעט לאחריהם. בשו"ת מהר"ם לובלין (סימן ס"ז) חידש, שאם רואים שהתינוק מתנוון והולך, וחולה תמיד, "הדברים מוכיחים שלא היה בן קיימא", ולכך אין מתאבלים עליו אפילו אם בפועל שרד למעלה משלושים יום. לפי דבריו אלה כותב בעל שבט הלוי לחדש, שכל שכן במצב זה שידוע שאינו יכול לחיות בלעדי האינקובטור, ואם היו מוציאים אותו קודם לכן היה מת בסמוך, שדינו כנפל גמור שאין מתאבלים עליו. וכתב (בח"ג סי' קמ"ג) שאף שמהר"ם לובלין לא היקל אלא בצירוף עוד צדדים, זה אינו אלא בולד חולה סתם:
"אבל הני בני אינקובטור, דידוע ע"פ רוב גמור דאם לא היו נותנים אותו לכלי זה אין מתקיימים אפי' כמה ימים, דמעיקרא נולדו נפלים גמורים שאין להם קיום בדרך הטבע באויר העולם, אלא דחלק זה מן הוולדות שנעשה ונגמר שם והולך מתקיים איגלי מילתא דהוא בן קיימא גמור כשאר דנתי בעניי במקו"א, אבל בנ"ד וכיו"ב שמיד שמוציאים אותם מן האינקובטור מתים אחרי כמה ימים פשיטא דבחזקת נפלים גמורים קיימא".
[ועיין שם מה שמוסיף לגבי מומים שנפוצים בפגים אלה].
דברי השבט הלוי אף שהם פשוטים מבחינת העיקרון, שמאחר שדין שלושים יום נועד לברר אם הוא בן קיימא או נפל, ובתינוק זה ברור לנו שהוא אינו בן קיימא, יש בהם חידוש במציאות כלפי מה שבפועל הוא חי יותר משלושים יום מחוץ לרחם אימו, ולכן מסתבר שיש להשלים ולהמתיק את דבריו על פי מה שמבאר יותר במנחת שלמה (ח"ב סי' צ"ט), אחרי שהוא מבאר שהנולד לשמונה חודשים – שמדין חז"ל אסור לחלל עליו את השבת – אם אפשר להחיותו ע"י אינקובטור דינו שמחללין עליו את השבת, מוסיף הוא וכותב:
"ואדרבה בנוגע לבן ח' שחי באינקובטור יותר מל' יום, חושבני דיש לדון דכיון שההריון ודאי לא נגמר אלא שהחום שבתוך האינקובטור כאילו הוא משלים עפ"י רוב את ההריון (עיין חת"ס אבה"ע ח"ב סי' ס"ט), ולכן יש מקום לומר דאפילו אם מת לאחר ל' יום מכל מקום הרי נתברר שהמכשיר לא הצליח להשלים כביכול את ההריון, וצריך להחשב כבן ח' שאין מתאבלין עליו, אך אעפ"כ אין אני מהרהר כלל על מה שנהוג להחמיר בזה".
כלומר מחדש הגרש"ז אויערבאך, שתינוק הנמצא באינקובטור כלל אין דינו כמי שנולד כבר, אלא כמי שההיריון שלו ממשיך ועל ידי המכשיר מנסים להשלים את ההיריון, וזה מתקיים רק אם בפועל מצליחים על ידי המכשיר להמשיך את ההיריון, אבל אם בפועל לא הצליחו במשימה זו, והוא נפטר, גם אם הדבר התארך יותר משלושים יום (ויחד עם האינקובטור הוא למעשה שרד יותר מתשעה חודשים מהעיבור), נתגלה לנו שהוא לא השלים את ההיריון ונולד לפני זמנו, ובתינוק כזה דינו כנפל.
והדברים מתוקים מדבש וברורים בטעמם.
אמנם בסוף דבריו מעיר הגרש"ז שאף שכך יש לומר, מכל מקום המנהג הוא להחמיר בזה (כלומר לנהוג לגביו אבילות), והוא אינו מהרהר כלל אחר המנהג.
ובאמת מלבד שכך המנהג כפי שמעיד הגרשז"א, דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל הייתה, שתינוק כזה חייבים להתאבל עליו. ובדבריו שהובאו בספר תורת היולדת (עמ' רפ"ז) מבואר, שחלק על עיקר סברת הגרשז"א הנ"ל, וכך כותב הרב זילברשטיין בשמו:
"ושמענו מהגרי"ש אלישיב שליט"א (זצ"ל), דפג ששהה באינקובטור ומת, מונים לו שלשים יום מלידתו, ואין שהייתו באינקובטור נחשבת להמשך היריון, אלא רק כמכשיר עזר לרפואתו, ואף על פי שרואים שמתנוון, חייבים להתאבל עליו אם מת לאחר ל' יום…".
כלומר, כשם שתינוק חולה שזקוק לתרופות מצילות חיים, ובפועל החזיק יותר משלשים יום אחרי לידתו, אינו נידון כנפל אלא כבן קיימא, כך גם לגבי האינקובטור, שלדעת הגריש"א דינו דומה לתרופות ולכלי עזר רפואיים אחרים, שקיימים בעולם והם חלק מצורת החיים בעולם [כך נראה להוסיף ולבאר את שיטתו], ולכן מה שהתינוק שנולד היה תלוי במכשירים אלו בכדי לחיות, אינו מעיד על כך שאינו בר קיימא, אלא אדרבה, על ידי מכשירים אלו היה בר קיימא, שהרי החזיק בעולם שלשים יום בפועל. מה שאין כן לדעת הגרשז"א, האינקובטור נחשב כהמשך הריון, וכאמור במידה שהוא לא שורד מחוץ לאינקובטור, מוכח שההיריון לא נשלם, והוא נולד קודם זמנו.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…