"אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו, אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (ויקרא א, ג)
בגמרא במסכת ערכין (כא, א) למדו מפסוק זה, שקרבן שבא בכפייה של בעל הקרבן, אינו מכפר עליו, שנאמר "יקריב אותו לרצונו". [1] בעזרת מושג זה שהקרבן צריך רצון הבעלים בהקרבתו, מבאר רש”י במסכת סנהדרין (מז, א) את הדין שנאמר שם, שאדם שקדיש בהמה לקרבן חטאת הוא נעשה שוטה, קרבנו נפסל, ובטעם הדבר כתב רש”י, שדין זה. נלמד ממה שנאמר בפרשתנו "יקריב אותו לרצונו" – ושוטה אין לו רצון ודעת. סטייליא זו עולה דיון מעניין מאד על הישן בהלכה, שאותו נרצה לפתח לדיון על מעמדה של המורדם. ראשית נלמד את הסוגיא:
“ אמר עולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן, והמיר דתו וחזר בו, הואיל ונדחה – ידחה (כלומר: מאחר שאין מקריבים קרבן של מומר, קרבנו נפסל ואף על פי שחוזר ליהדותו קרבנו כבר דחוי). איתמר נמי, אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה (=חזר לשפיותו), הואיל ונדחה – ידחה. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא (=אם היינו יודעים רק את הדין הראשון, בומר) – משום דאיהו דחה נפשיה בידים. אבל האי, דממילא קא דחי – אימא כישן דמי (כלומר: מדינו של המומר לא היינו יודעים את דינו של השוטה, מאחר שיש מקום לחלק ולומר שדווקא מומר שדחה את קרבנו במעשי ידיו כשהמיר את דתו, קרבנו נפסל ואינו חוזר לכשרותו, אבל זה שנשתטה ואחר כך. כך החלים – יהיה מעמדה כשל הישן, שאין קרבנו נפסל בשנתו). ואי אשמעינן הכא(מצד שני, אם היינו יודעים רק את דינו של זה שנשתטה, היה מקום לטעון שרק לגבי הקרבן נפסל -) משום דאין בידו לחזור (הוא אינו יכול להבריא את עצמו מרגע ההשתטות קרבנו נפסל לגמרי), אבל התם (במומר) דבידו לחזור – אימא לא, צריכא (צריכים שני הדינים ללמדנו שבשני המקרים הקרבנות נפסלים לגמרי)”.
אנו רואים בסוגיא שאם לא היה רבי יוחנן מלמדנו בפירוש שמי שנשתטה והחלים קרבנו פסול, היה מקום מסברא להשוות אותו לישן שקרבנו אינו נפסל. בגמרא השוואה זו נעשתה לגבי שאלת כשרות הקרבן לאחר שהשוטה מחלים, ולא לפני כן, ומתעוררת השאלה האם גם בישן כך הוא הדין, שבשעת השינה אין אפשרות להקריב את הקרבן שלו, ורק נאמר בו חידוש מסוים שבשעת השינה לא נפסל הקרבן מהקרבה לאחר שיתעורר?
שאלה זו נתונה במחלוקת בראשונים. התוספות שכתבו השוואה לישן אינה מוחלטת, משום שבישן הקרבן כשר גם באותה שעה שהוא ישן, ולא השוו אלא לגבי הטעם שבישן אינו נפסל ומשום שעתיד להתעורר, ורצו לומר שהוא הדין בשוטה שעתיד להחלים מאליו כחלוף זמן (אלא שטען זו נדחית). לעומתם, כשרש”י מפרש את השוואת הגמרא בין שוטה לישן, הוא כותב: “כישן דמי – ככל אדם הישנים בלילה, ואינם נדחים לאחר שניעורו ”. מידע מפורש בדברי רש”י, שבשעת השינה עצמה, קרבנו של הישן אינו בר הקרבה. וכך מפורש שם ביד רמ”ה. [2]
מחלוקת זו בראשונים במקום נוסף:
בגיטין (עח, א), מצינו במשנה, שנותן גט לאשתו בעודה ישנה – אינו גט. הם התפלאו בטעם הדבר, שהרי הדין הוא יכול לגרש חירשת, שדינה כי אין לה דעת, משום שעיקר הדין יכול לגרש את אשתו בלא דעתה! [3] שתי מהלכים עיקריים נאמרו בראשונים:
יש לעיין, האם מחלוקת הראשונים בדין זה היא בשאלה האם יש לישנה דעת או לא. בעוד שדברי הרא”ש ברורים, שישנה אינה נחשבת ברת דעת, דברי הרשב”א מוכרעים כל הצורך. מצד אחד נראה בדבריו שהוא נוטה לדחות את שנתייחס לישנה כמי שאינה ברת דעת, וכך נראה שמבין בדעתו הבית יוסף (שם) והמחנה אפרים (הלכות קנין חצר סימן יב), ומשני נראה בדבריו שעיקר דעתו היא שאין צורך בדעת המתגרשת כלל כל עוד יש. עדים שהגט ניתן על דעתם ובידיעתם לשם גירושין, ומדברים אלו של הרשב”א משמע שאכן יש חיסרון בדעתה של הישינה, אלא שאין צורך לפסול את הגט – אם לא הטעם שהיא איננה יכולה לשמור עליו.
סוגיא נוספת ממנה ניתן ללמוד על מעמדה של הישן כבר דעת או כשוטה, נמצאת מספר דפים קודם לכן בגמרא בגיטין (ע, ב), לגבי מי ששלח שליח לגרש את אשתו, ונשתטה לפני שהספיק השליח למסור לה את הגט. בתחילה מביאה הגמרא את דברי המשנה: "אמר 'כתבו גט לאשתי' ואחזו קורדייקוס (מחלת נפש מסויימת) [4] , וחזר ואמר 'אל תכתבו' – אין דבריו ביום כלום". אמוראים נחלקו בדין זה. לדעת ריש לקיש אין צריך לחכות שיתרפא, אלא נותנים את הגט מיד. לדעת רבי יוחנן, יש להמתין עד שיתרפא, לאחר שדינו כשוטה מוחלט. הגמרא מבארת את מחלוקתם: "ריש לקיש מדמה ליה לישן , ור' יוחנן מדמי ליה לשוטה ". מה עומד בבסיס מחלוקתם? "ור' יוחנן נמי לידמיה לישן (מה החילוק בינינו ישן לפי ר' יוחנן?), ישן לא מחוסר מעשה., האי מחוסר מעשה (כלומרן צפוי להתעורר מאליו גם בשנתו הוא נחשב לשוטה, אבל החולה בולי הקורדייקוס צריך תרופה מיוחדת להתרפא, כל עוד הוא שיש חולה דינו כשוטה). וריש לקיש נמי נידמיה לשוטה (מה החילוק בינו על שוטה לריש לקיש?), שוטה לא סמיה בידן , האי סמיה בידן, בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא (שוטה אין דרך לרפאותו אבל השוטה מחמת קורדייקוס יש לו תרופה, בשר כחוש צלוי ויין מזוג – וכיון יש לנו תרופות בשבילו הוא אינו נידון כשוטה)". [5]
בפשטות, עולה בבירור מן הסוגיא כדברי התוספות, שהוא אינו נחשב כשוטה אפילו בזמן השינה עצמה. הראינו לעיל זו הנחה שאינה מוסכמת, וצריך עיון בדעת הראשונים שכתבו שישן בשעת השינה אינו נחשב בר דעת. יש שטענו שזהו דין מיוחד בקרבנות יש לומר תורה "לרצונו", ולמדו חז"ל שצריך שרצון האדם פעיל באותה שעה. אך תירוץ דחוק ואינו מובן, שהרי גם מי שאינו ישן בזמן ההקרבה, אלא שליחו מקריב עבורו את הקרבן בעוד בשעה שבעל הקרבן ער, אינו חושב ומתרצה באותה שעה בקרבנו, אלא מסתפק ברצונו המקורי שלא השתנה, דבר שמתקיים גם בישן, ועל כרחך. שראשונים אלו למדו שבשעת השינה בטל ממנו התואר “בר דעת”, אין זה קרבן הקרב לרצונו של הבעלים, וזו הנחה שלכאורה נסתרת סטייליא זו במסכת גיטין. בנוסף, כדי ליישב את דעת הרא”ש לגבי גירושי ישנה – מדובר על מקרה דומה ביותר, זה באיש המגרש וזה באישה המתגרשת, ואם בה, שיכולה עקרונית להתגרש בעל כרחה – אמר הרא”ש שדינה שמי שאין לה דעת,
[חשוב לציין פשוט שללא 'שליחות' אין תוקף למעשי ישן, כמו קנין וכדומה, שלדברים כאלה הוא בוודאי נחשב חסר דעת, שהרי לא הייתה דעתו צלולה באותה שעה, וכמו שכתב רש”י ביבמות (נד, א ד”ה ישן)] .
עם זאת, משמע מן הסוגיא שתיאורטית היא מקום להתייחס לישן כשוטה, אלא שמאחר שהוא עתיד להתעורר מאליו, הוא אינו נחשב כשוטה (להלן נראה אם יש משמעות משמעות).
מקור נוסף לדיון זה נמצא בהלכות אמירת דברים שבקדושה במנין עשרה. בשו”ע (אורח חיים סימן נה סעיף ו) כתב, שאם אחד מהעשרה ישן, הוא מצטרף למנין. מקור דין זה בדברי רבו של הבית יוסף, רבי יעקב בירב, שהשווה מצב שבו העשירי במניין ישן, למה שכתב מהר”ם מרוטנבורג שמותר לצרף עשירי שאינו יכול לענות עם הציבור, כמו שהוא כבר באמצע שמו”ע (וכמבואר בגמרא גם על ידי קטן). נמצא שם מנין שנאמר בו "ונקדשתי בתוך בני ישראל"). סברתו היא שאף שהישן אינו שווה לער, לצורך השראת השכינה על עשרה מישראל, גם ישן נחשב.
האריכו לדון בחידוש זה. [6] אחת התמיהות היא מהי ההשוואה בין קטן ישן, הרי כן ישן גרוע מן הקטן, משום שאין בו קדושה, כפי שכתב הזוהר שמסתלקת ממנו הנשמה. בנוסף, יש שטען ש”הישן – לשעתו הוא כמת בעלמא , אז אנו מבשרים המחזירים נשמות לפגרים מתים, ואיך יצטרף?” [7]
עוד תמה הט"ז (ס"ק ד') הראיה מקטן במקום עליסה, שהרי זה רק דעת ר' יהושע בן לוי, ולמעט רבינו תם שפסק כדעתו, אין הלכה כמותו (וכמבואר בבית יוסף מעט קודם לכן)! ובפרט, "נראה לעניות דעתי דאפילו ריב"ל מודה דלא יצטרף, כיון דאפשר להעיר אותו משנתו, למה נצרף אותו כשישן לכתחלה ? ולא דמי לקטן, שאי אפשר לעשותו גדול! …דנעשה כן לכתחלה במילתא דאית בה ריעותא, ויש לפנינו לתקנו – אין זה אלא תימה!”.
עד הנה אלו מבינים שאינן טוענות בבירור שישן נחשבות כשוטה (אם כי יתכן שהט”ז סבר כך לכתחילה, וכן הטענה שהוא חשוב כמת קרובה לטענה). אך מצינו בפרי חדש (שם סעיף ו') שהקשה על דברי הבית יוסף גם מנקודה זו: "עיין בט"ז ס"ק ד, וכן נראה לי עיקר כדבריו שישן אינו מצטרף, וכל שכן לפי מה שכתב הב"י אבן העזר… בשם הרא”ש דישנה לית בה דעת כלל וגריא מחרשת יעויין שם “. כלומר, טוען הפרי חדש, שלפי הרא”ש שהבאנו לעיל, גם לגבי צירוף למנין יש לפוסלו מטעם שאין בו דעת. ומעניין לראות במשנה ברורה (ס”ק ל”ג) שכתב שטעמו של הפרי חדש ושל הט”ז הוא אותו טעם “ דישן חשיב כשוטה “.
אם כן, אנו מגלים שוב את אותה חלוקת ששורשה בדברי הראשונים, גם בפסקי השו”ע והאחרונים.
בדורינו, התפרסם מאד הדיון בין פוסקי הדור האם אדם שרואה את חבירו ישן בזמן הסמוך מאד לסוף זמן קריאת שמע, אם חייב להעירו משנתו או לא, וכן בחג הסוכות, אם נרדם חברו בסוכה, והסוכה צרה מלהכיל גם אותו, אם מותר לו להוציאו החוצה. ישן. ושורש הנידון הוא גם – האם ישן נחשב כשוטה הפטור מן המצוות או לא. בדיון זה התפרסמו דברי הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (הליכות שלמה חלק ב פרק ט), שכתב:
"והנה מן הסברא נראה ברור שמעיקר הדין בשעה שהאדם ישן אין עליו חיוב קריאת שמע, והרי הוא אז כשוטה גמור, ולא יענש על זה שלא התפלל משום ביטול עשה, משום דאנוס הוא".
וכיוצא בזה גם לענין סוכה, שאף שהשינה בסוכה מצוה היא, אינו מחויב בה אלא בשעה שבה הוא נשכב לישון, אבל לאחר מכן דינו כשוטה והוא פטור מן המצוות ובכללן ממצות סוכה. עם זאת, הוא מביא שם את דברי מהרי”ל דיסקין, שכתב שאפילו הישן מערב חג הסוכות (מחוץ לסוכה) יש חובה להעירו עם התקדש החג, לאחר שחלה חובה עכשיו לישון בסוכה.
ואכן רבים מפוסקי דורינו כתבו, כי בודאי לענין קיום המצוות אין להתייחס לישן כשוטה כלל, ובודאי הוא חייב במצוות גם בשעה שהוא ישן, ובזה לא נחלקו כלל הראשונים האם ישן דינו כשוטה, אלא רק נחלקו האם הוא נחשב כמי שיש לו רצון ודעת למעשים פעילים, אבל דינו העקרוני אינו כשוטה, ועל כן אם נביא על ידו, אמנם פטור הוא עליה, שהרי הוא אנוס, אבל שם עבירה על זה, ובודאי שאין להשילו בעבירה, וכיוצא בזה לענין מצוות, גם אם נאמר שיש חיסרון במעשה מצוה שנעשה על ישן. , משום שלא עשאה בכוונה, מכל מקום יש בזה מציאות המצוה שנעשתה על ידי ישראל המחוייב במצוות, ומעמד זה אינו מתבטל גם בזמן השינה. עיין במנחת אשר בראשית, מהדורה חדשה, סימן נ”ז.
ראינו שיש דעות רבות ושונות בעניינו של הישן ומעמדה ההלכתי לגבי כמה כמה הלכות. מעניין לחשוב על מעמדה של המורדם בבית החולים בהקשרים אלה.
למרות שהרדמה היא פרקטיקה ותיקה מערכת רפואית, אופן ההשפעה שלה אינו כל כך ברור. התיאוריה שרווחה עד היום נקטה שקוקטייל חומרים בהם משתמשים בהרדמה מפחיתים את הפעילות בכלי המוח ומונעים זיכרון, תנועה ומודעות. מחקרים חדשים טוענים כי ההרדמה פועלת על מרכז במוח בשינה, ולמעשה משרים שינה בכוח. אלו אלו העלו את השאלות האם ייתכנו חלומות בהרדמה, והאם ישנה קליטה קטנה של מידע בדומה במצב במצב.
כך או אחרת, מבחינה הלכתית אין זה משנה. היחס ההלכתי לשינה לכל הדעות הוא כשל מצב שאילו היה תמידי היה האדם נחשב חסר דעת. הרדמה בהקשר זה ודאי עונה על תנאים אלו. עם זאת, כפי שראינו, באשר לבוא לידי ביטוי בסוגיות כמה מאפיינים המבדילים בין הישן והשוטה, כאשר העניין הוא שהתעורר מאליו. בהשוואה, גם המורדם באופן מלאכותי מתעורר מאליו. עם זאת, עדיין ישנו הבדל: את הישן ניתן להקיץ משנתו בכל רגע, מה שאין כן במורדם, שיש להמתין להתפוגגות חומרי ההרדמה אצלו.
הוראת רבינו הגאון הגדול רבי אשר וייס שליט"א היא שיש להתייחס אליו כ"בר חיובא", אף על פי שהוא "אנוס", ועל כן למשל לגבי הנחת תפילין למורדם, באם ניתן לתת לו אותם מבחינה רפואית, יש עניין לעשות כן.
[1] ומשום כך, אם בעל הקרבן משתמט מחובתו, “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”.
[2] התוספות מביאים לדבריהם ראיה מעניינת ממה שמצינו במסכת גיטין (כח, א), שאדם ששלח קרבן חטאת ממדינת הים, מקריבים אותו, מתוך הנחה שהוא עדיין בחיים, וטוענים התוספות שאם בשעה שהוא ישן קרבנו פסול לא היה לנו להקריבו, שאיננו יודעים. אם הוא ער באותה שעה. רבינו יונה בפירושו לסנהדרין דוחה את הראיה, וכותב אפשר שאכן קרבן הישן פסול, ובאמת אין מקריבים אלא בזמן משערים שהוא ער.
[3] עיין גיטין נה, א, רמב”ם הלכות גירושין י, כג, ושולחן ערוך אבן העזר סימן קיט, ו.
[4] עיינו רש”י ושאר ראשונים שם סז, בהבנת מהי למחלה זו.
[5] חשוב לציין, כי דעת הרמב"ם (הלכות גירושין ב, טו), כפי שמבאר את דבריו הכסף משנה [ובעקבות כך גם בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קכא, ב)], היא גם יודעת את רבי יוחנן המניה לתת את הגט. היא רק מדרבנן להיראות מה התורה היא נחשבת שוטה גמור, מהטעם שאמר ריש לקיש, ששוטה שאנו יכולים לרפאותו לא יכולה לחשוב שוטה גמור.
[6] עיינו ט”ז, פרי חדש, ערוך השלחן ומשנה ברורה שם.
[7] ערוך השלחן שם ס”ק י”ב
המדור בבניה ויעלה בקרוב…