מלאכת קושר היא אחת מל”ט מלאכות שנאסרו בשבת (מסכת שבת, פרק ז, משנה ב'). בשונה מרוב מלאכות השבת שהדין מפוזר על פני המסכת, למלאכת קושר מוקדש פרק במסכת, הוא פרק ט”ו. במלאכה זו כמה דרגות. קשרים הם חייבים חטאת, יש שהעושה אותם פטור אבל תעשייה אסורה מהתורה, וישנם קשרים שמותר לעשות בשבת. [1] ובשבוע הבא נעסוק בשאלה מהו קשר, והאם יש חיבורים המותרים בכלל קשר, ומתי נאמר ההיתר של קשר לזמן. השבוע נבדק בליבון הסוגיא, ובשבוע הבא בהשלכות המעשיות שלה.
קשרים עיקריים ההלכתית בנושא נוגעות לצורות קשירה מודרניות, כמו אזיקונים, או סרטי זיהוי לחולים בבית חולים, וכן על דבר שיש פחות מצוי היום, ליפוף עם חוט ברזל, או חוט ברזל מצופה פלסטיק, כמו שמצוי לפעמים בסגירה של שקיות אוכל, האם הוא בכלל רגיל, קל ממנו או שמא הרי הוא חמור בשל חוזק הקשירה בו.
בהיבט רפואי חלק נכבד מה עבודה במלאכת קושר יתייחס לתפירת פצעים. מלבד השאלה האם אין בדבר משום מלאכת תופר, שעליה הרחבנו בשבועות הקודמים, יש צורך לדון על מלאכת הכרייה, האם היא מותרת או אסורה, ובאלו תנאים.
להבין את בסיס האיסור במלאכת קושר, יש לברר מהו עיקר המהות במלאכה זו: האם העיקר הוא החיבור , או שהעיקר הוא הקשר . כלומר: האם המלאכה היא עסקית, או שהמלאכה היא חיבור של שני חוטים, או שני קצוות חוט, אבל אם לא חיבר דבר אין זה ממלאכת קושר, אף אם בוצע קשר.
לדוגמא: הקושר קשר אחד על החוט, האם הדבר נחשב קשירה, או שמאחר שלא בוצע חיבור בין שני חלקים אין זה בכלל "קושר". וכן יש לדון במלאכה של סתירת קשר, במקרה שבו הדרך לביטולו של הקשר היא בקריעת הקצוותוברים ולא בהתרתו של הקשר עצמו (כך למשל שהסרטי זיהוי), האם מחמת זה נחשב שהקשר אינו לעולם, שהרי התבטל החיבור, או שהקשר נידון כמתקיים, מאחר. ועצם הקשר.
הרמ”א (סימן שי”ז סעיף א') הביא דברי הסמ”ג שהעושה קשר אחד בראש חוט הרי זה קשר גמור, כיון שקשר כזה אינו מתפרק. ומשמעות עצם הקשר.
אבל בחוט שני כתב, שנראה לו שאין לחייב בקשירת קצה חוט אלא בחוט שזור , העשוי מכמה חוטים כרוכים, והקשר בהמשך נועד לחברם (בדומה לקשר בשולי חוטי הציצית), אבל חוט אחיד אין חיוב על קשירת קצהו, מאחר שאין כאן חיבור.
אבל מצינו ראיה שלא כדבריו בגמרא בשבת (דף קיב, א) לגבי קשרא דאושכפי שמבאר בגמרא שחייב עליו. רש"י מבאר שקשר זה נועד לא יצא מהמהנעל. משמע, אין מדובר בקשר המחבר בין שני חוטים, אלא בקשר בקצה של חוט אחד, שלא יצא מהמנעל, וחשב קשר בגלל שהוא מועיל שלא יצא מהמם. וכן יש להוכיח ממה שכתב מרדכי [שבת סימן שפ"ו] לחייב בקשירת חוט אחד בקצהו כדי שלא יברח.
גם מסברא אין נראה כדברי החוט שני, מאחר שבודאי עיקר המלאכה הוא עצמו, אלא שנדרשקשר יביא תועלת ותהיה לו משמעות, כשם שבמקרה של חיבור בין שני חלקים חייב עליו מצד התועלת שבחיבור, כך גם במקרה של קשירת החוט במטרה לקבע אותו לנעל יהיה חייב עליו, רק במקרה של קשירת חוט לבד שהוא אינו מביא כל תועלת אין הדבר נחשב כמלאכה. [2]
אלא שאם כך, שעיקר המלאכה היא ביצוע הקשר עצמו, יצא לנו שקשר שהדרך לפורמו היא בקריעתו ולא בהתרתו, בקשר לזה קשר שסופו להתיר, שהרי הקשר עצמו קיים. ולכאורה יש להוכיח לדבר רש"י (שבת קנז, ב) לגבי קשירת המקידה בגמי, כלומר קשר שמתבצע בחומר שעתיד להיקרע מצד עצמו, שמבאר שהוא מותר לביצוע, שכיון שתכלית החבל להיקרע, הקשירה מותרת אף שהקשר לאו דוקא יפתח, ולכאורה מוכח שעיקר המלאכה היא. כדי לחבר, ועל כן אם יופיע לך.
אמנם יתכן שמאחר שהקשר לא צריך להביא תועלת לעולם, אין הוא נחשב לקשר לעולם גם אם עצם המלאכה נשארת קיימת, וכדברי הגרש”ז אויערבאך (שמירת שבת כהלכתה פרק ל”ה הערה ס”ז) לגבי קשר שסופו לזרקו לאשפה, וכל שכן בקשר שהוא. יקרענו.
לסיכום הקדמה זו, דרך המלך בהבנת יסוד מלאכת קושר היא שעיקר החיוב הוא על ביצוע קשירה, אלא שנדרש שלקשירה תהיה תכלית ומשמעות. ואם כן ניתוק קשר הוא בטל את המלאכה ואין זה חשוב קשר לעולם, ולפי זה מלאכת קושר היא בכלל המלאכות שכתבו התוספות בשבת (דף עג, ב ד"ה וצריך לעצים) שתכלית המלאכה היא חלק מהמלאכה ובלעדיה אינו חייב כלל.
באגרות משה (חלק ב' סימן פד) שהחילוק בין קושר כתב לתופר, הוא וקושר ניתן להתיר, מה שאין כן תופר, ולדבריו כל חיבור שאינו ניתן להתרה הרי הוא תופר.
אבל אין זה נראה, גם אם יש קשר מוצלח שאי אפשר להתירו אין זה חיסרון במלאכת קושר, הרי עיקר מלאכת קושר היא שהיא לעולם, ואדרבה, זאת מנין לנו שיש קשר אפשרי להתארח קשר, ולכל הפחות יהיה אפשר לומר שבכדי שייחשב קשר – שיהיה אפשר להתירו. . מה גם שלכאורה גם תפירה ניתנת להתרה.
והעיקר נראה (וכן כתב במנחת שלמה חלק ב' סימן ג' ובחוט שני פרק לד עמ' רי"ז) שמלאכת תופר עניינה באופן יחיד שהחלקים מתאחדים להיות אחד, אבל הקשר אינו מאחד את הדברים, ונתחדש במלאכה זו שאף שאין זו איחוד בין החלקים, אם עושה זה לעולם יש בזה חשיבות "מלאכה"; ואם אין זה לעולם, אין הקשר נחשב למלאכה אלא דרך שימוש הוא, כמו שדרכם של בני אדם לקשור מלבושיהם ולהתירם, ועל כן רק כשעושה לעולם הרי זה בחשיבות מלאכה.
בהקשר זה יש לדון בקשירת אזיקון. מצד צורת החיבור של שני החלקים נראה שהפעולה היא בכלל קשירה, משום שלא תעשה דווקא לולאה הקושרת את החלקים בליפופם זה בזה, ואפילו בהלחמה יש לראות תולדת מלאכה זו; ומאידך, מצד איכות הקשר נראה שהדבר תלוי בשתי הדרכים שתוארו: להבנת האגרות משה נראה שאין כאן קשירה, שהרי החיבור אינו בר התרה, ולהבנת החוט השני לאחר שאין כאן חיבור בין החלקים אלא אגידה בלבד – בכלל קושר הוא.
מצינו שלשה סוגים של קשרים. המשנה (פרק ט”ו) מפרטת את שתי הקצוות. הקשר החמור ביותר הוא קשר הספנין והגמלין. הקל ביותר, שהוא מותר לכתחילה, הוא כעין הקשר שאישה מבצעת במפתח חלוקה. בתווך ישנו קשר ש” חייבין עליו”, אבל הוא אסור לביצוע, שהמשנה אינה מפרטת מה טיבו, אבל בגמרא התבאר שהוא כעין רצועה ארוכה שקושרים בטבעת שבחוטם הנאקה, או חבל ארוך שקושרים בחבל העשוי כמין טבעת התלוי בנקב שבראש הספינה. קשר זה הוא זמני יותר מקשר הגמלין והספנים, אבל מתקיים יותר מקשר מפתח החלוק של האשה.
עוד מצינו בגמרא (שבת קיג, א) מחלוקת האם קשר עניבה נחשב קשר, ולהלכה אינו חשוב קשר, ומותר להשתמש. ויש לדון מה הייחוד שלו והאם ללמוד ממנו לשאר החיבורים אפשר קשרים.
בשיטות הראשונות נראה שיש שלש דעות בענין קשר של קיימא:
מחלוקת הראשונים משליכה גם על הזמן האמצעי האסור מדרבנן. לדעת רש”י כל שקושר לזמן בינוני הרי זה קשר האסור מדרבנן. הרמ”א (בסעיף א') הביא מחלוקת מה הזמן המותר האם רק קשר שדרכו להתיר ביום מותר או שכל שכל קשר שלא מתקיים שבוע מותר.
יש קשר לזמן.
בדעת הרמב”ם והרי”ף יש שני אופנים לאיסור דרבנן, א' קשר אומן שאינו של קיימא, ב' קשר של קיימא שאינו קשר אומן.
אמר השלטי גיבורים ישנה חומרא גדולה באיסור דרבנן, שכן הוא ביאר שבכל קשר כפול יש לחוש להיות מעשה אומן, ואם כן אף בעושהו לזמן קצר אסור לעשותו מדרבנן.
לא התפרש לדעת מהו קשר של קיימא, האם צריך קשר לעולם דוקא כדעת שאר הראשונים, או שמא לאחר ולדעתו לא מצינו נפרדים לקשר לזמן בינוני, כל קשר שהוא לזמן בינוני הרי הוא כקשר לעולם ובכל מלאכות שלא מצינו בחלוקה זו. אבל סתימת הפוסקים (כפי שעמד המנחת איש פרק ט”ו סעיף ז' בהערה) שלא חילקו בזה בין השיטות וכל קשר עליה לעולם אף שהוא קשר אומן לא יהיה אסור מהתורה.
הבית יוסף דד שביותר משבוע הרי זה איסור תורה, אבל המשנה ברורה התעלם מצד זה וכתב שדוקא בלעולם חייב, ובאמת מקור דבריהם ברבנו פרץ שהביא ראבי”ה, וכבר העיר המגיה שלא נמצא שם אלא לשון קשר של קיימא והרמ”א הביא את הלשון הזה גם. לגבי מלאכה דרבנן, אבל אין זה מלאכה מהתורה.
הביאור ושי” (סימן שי”ז סעיף הלכתי במקום קבועים) הביא מדברי הרב המגיד בשם התוס' שהמנהג הראשונים היה לקשור דלי בחבל כיון שאינו של קיימא שלעיתים לוקחים אותו, והביא מכאן קלי שלא צריך ליומו דוקא, אלא כל. ללא זמן ארוך מותר. וכתב שבמקום צורך אפשר לסמוך על זה. ובילקוט יוסף כתב שלבני ספרד אף לכתחילה יכול לסמוך עד שבוע.
בדעת רש”י למדנו שמלאכת קושר היא רק כשהקשר לעולם, ואילולי זה אין מלאכה מהתורה. [3]
והנה בגמרא (שבת עד,ב) מבואר, שאי אפשר ללמוד את מלאכת קושר מקשירת היתדות בהקמת המשכן, כיון ששם קושר על מנת להתיר, ועל כן למדו מקשירת חוטי היריעות, שנועדו להתקיים לעולם. ולמדנו יש קשר שמתכנן להתיר אותו לא קשר, והאחרונים האריכו לדון האם זה בכלל מלאכות שבת או שמלאכת קושר מתייחדת.
ועוד למדנו מהגמרא, שאף קשירת החבלים שעושים ציידי חלזון נחשבת בכלל מלאכת קושר אף שדרכם להתיר את הקשר כאשר צריך לשנות את החבלים שלהם, ובכל אופן זה בכלל מלאכת קושר כיון שהתקשר עם עצמו אינו עומד להתיר.
הארחות חיים (שבת סעיף ק”ו) כתב שקשר שעשוי להישאר לעולם אסור מדרבנן לעשותו, ולדוגמה הביאו שאם קושר חגורה למכנסיים מפסיתן אפשר לכבס את הבגד עמה, ויתכן שישאיר אותו לעולם, אסור לעשות כן בשבת. ומבואר שאם הקשר עשוי לזמן אבל יתכן וישאר שם לעולם הרי זה בכלל האיסור דרבנן, וביאר שזה כוונת הגמרא לגבי הקשר שקושרים את הרצועה לטבעת של הגמל, שדינו הוא שפטור אבל אסור, כיון שיתכן וישאיר אותו לעולם.
בשער הציון הדגיש שבכהאי גוונא שקושר רצועה במכנסיים עד שתבלה הרצועה, הוא רק קשר מדרבנן, אלא שבחוט שני למד משם שאם לכתחילה קושר עד שיתבלה הרי זה נחשב קשר לעולם, שכן משמע שאף שהמכנסיים יגיעו הוא יזרוק את הרצועה הבלויה, ולא נחשב שסופו להתיר, ולמד. לחדש מזה שאף בחוט נמס שיקשר עד שינמס הרי זה קשר לעולם.
מקור גדול יש לדברו בדברי הרב המגיד, שכתב (בהלכות שבת פרק י' הלכה ג') להעיר על דברי הראב"ד שם שקשר של גמי אינו נחשב קשר של קיימא, וז"ל:
"ומה שכתב שאינו של קימא שהרי הוא חבל של גמי, גם כן מתמיה, שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל, אלא במהות הקשר ולמה שקושרין אותו, ולדבריו אין קשר של קיימא אלא בדבר זמני זמן זמן של שיעמוד".
וכן לשון השו”ע הרב (סימן שי”ז א'):
"ומן התורה אינו חייב אלא על קשר של קיימא העומד להתקיים לעולם, דהיינו שקושרו על דעת שישאר כן כל זמן אפשר לו להיות קיים , וכל זמן שלא יצטרך להתיר, ואף על פי אפשר שירצו לו בזמן קרוב ויתירנו, אף על פי כן הואיל. וכשקושרו אינו קוצב זמן בדעתו מתי יתירנו, ואפשר שישאר כן לעולם – הרי זה נקרא קשר של קיימא, וחייבים על קשירתו ועל התרתו”.
ויש להעיר על דבריו שרש"י ביאר בסוף המסכת (שבת קנ"ז, ב') שמותר לקשור מנעל בגמי לח כיון שמנתק כשיבש, ואם כך מבואר שדבר המתנתק נחשב כמתיר את עצמו, ואין זה קשר של תורה.
מסתבר לחלק שרק זמן רב חשוב הקשר לעולם אבל בדבר נפסד שהקשר לא יחזיק בו הרבה זמן לא חייב, ולפי זה בקושר בחוט נמס נראה יחשב למלאכה המתקיים וכן העיר בספר הליכות שבת מלאכת קושר אות י”ז
לאחר נחלקו האם אפשר למצוא על ידי שהקושר יכוון להתירו מיד. רבי עקיבא איגר (על השו"ע (תחילת סימן שי"ז) עסק בשאלה למה המוצא תפילין לא יוכל לקשר על מנת להתיר במוצאי שבת, ומדבריו נראה שבאופן זה מותר לקשור. אין זמן במה שבדעתו להתירו, מפני שעיקר הגדרת הקשר תלוי בסוג הקשר ואיו.
הבית מאיר הוסיף שדוקא אם יש הכרח מצד הקשר להתירו חשיב קשר לזמן, אבל אם אין הכרח מצד הקשר הרי זה קשור לעולם אף שאין דעתו. וכן בקשר שנועד לזמן בינוני, אודינו שפטור עליו אבל אסור לעשותו, גם אין מועילה המחשבה להתירו מיד. אבל בדברי הביאור הלכה מבואר שבמצב אמצעי שיש ברור לכמה זמן קשר – יש לילך אחר דעתו, אלא יש לחוש לשיטת היראים בקשר אפשרי ויבטלנו לזמן ארוך, שאסורו לעשות שמא ישאיר אותו.
הארחות שבת (פרק י' סעיף ט"ז) הביא ראיה מהגמרא (קי"ב, א') ברב יהודה שהוא ובנו יצאו באותו נעל וכל אחד קשר לעצמו מחדש, ושמותר להם אף בשבת, אף שרוב העולם קושרים כן לעולם, אבל כיון שיש. הסיבה הפרטית שהקשר עם עצמו הוא לזמן מותר לעשות כן.
יש לדון בקשר שאין ידוע הזמן שיעמוד בו הקשר , וכגון בצמיד זיהוי שמניחים על ידי החולה, שיתכן שיותר מיד, ויתכן שיאושפז ליותר משבוע שיש בזה איסור קשר מדרבנן. ולדברי הבית מאיר נראה שאסור, כיון שאין הכרח שיתירו אותו, אלא שאף לדעתו יש לדון שמקרה זה קל יותר, כיון שהנידון אינו אם בהכרח ישאר , אלא מתי בהכרח יותר (שרי כשיצא מבית חולים לא ישאיר את הקשר על ידו), וכן יש לדון לדבר. הביאור הלכה שלדבריו לא שמענו אלא בקשר שדרכו לעולם אבל במה שאין דרך אפשר ויקל.
מדברי הגמרא נראה, שכל דבר שאינו עומד לזמן רב, אף שיתכן וישאר – אין זה קשר, וכמו לגבי קושרת אשה מפתח חלוקה, שאף שיש בה שני פתחים, בכל אופן כיון שאינו יודע באיזה ישתמש ובאיזה יבטל, מותר לבצע את ההקשירה. לעומת זאת לגבי הגדרת הדרגה האמצעית בקשירה, שהיא קשירת רצועת הגמל, כתב רש”י שכיון שלפעמים ישאירו שבוע או שבועיים פטור אבל אסור; ומשמע שדי בזה להיחשב קשר האסור, אף שאין לו הכרח שישאיר אותו.
וכן בהשגת הראב"ד (שם) ביאר שלא התירו חבל של גרדי בדלי שעל להשאירו יום או יומים, ורק בפרה התירו, שבו לא ישאיר אותו כיון שעלולה הפרה לקורעו, ומבואר שדעתו שכל שאין הכרח שיתירו באותו יום אסור.
להלכה – בשו”ע הרב כתב:
"אבל אם אין בדעתם כלום כשקושרין, אלא קושרים סתם – מותרים לקושרם בשבת, ואף שאח"כ אין מתירין שנשאר בלילה עד לאחר איזה זמן, אינן נקראים בשביל כך קשר של קיימא, הואיל ובשעת הקשירה לא היה הדבר ודאי שלא יתירו אותם בליל מוצאי שבת. , שהרי לפעמים גם תלמידי חכמים חולצים מנעליהם בלילה עוד ישכבו. וכן מותרין להתירן בשבת אם קשרו סתם אפילו קשרו לפני השבת זמן מרובה ולא התירו היום”.
נראה שדעתו שכל קשר שהוא לזמן בינוני ויתכן שיתירנו מיד אינו נחשב קשר של קיימא ומותר. אלא שכתב שבדבר שיתכן שיהיה לעולם הרי זה אסור מהתורה אף שיתכן ויתירנו כיון שאין ודאי שיתיר אותו.
ובארחות שבת חשש מכח הראיה מדברי רש”י שלא להתיר בזה.
כפי שנתבאר לעיל (אות ג'), דעת הרמב"ם היא שקשר של תורה הוא דוקא במעשה אומנות כקשר הספנים, והקשר קיים לעולם, אבל קשר של אומן שאינו לעולם, או קשר של קיימא ואינו של אומן אסור מדרבנן. יש בזה דבר מתמיה: היכן מצינו מלאכה שהיא אומנות דוקא? [4]
הפוסקים התלבטו בכוונתו מהו קשר אומן, ויש בדבר שני שיטות:
בדברי הרמב”ם יש צד קולא במלאכה דאוריתא, שלא כל קשר לעולם נחשב למלאכה, אלא אם הוא קשר אומן. אבל מאידך יש בזה גם חומרא, שכן איסור דרבנן יש במעשה אומן אף לזמן קצר.
אומר השלטי גיבורים יש משמעות גדולה לדבר זה, שכן כל קשר אומן הרי הוא איסור דרבנן ולדבריו בכל קשר כפול יש לחוש לאיסור דרבנן
לדעת הרמב”ם שאין מלאכה מהתורה בדבר שאינו אומנות, אפשר לבאר מה שפסק שכל שראוי למאכל בהמה מותר לקשור אותו בשבת “לפיכך אם נפסקה רצועת סנדלו בכרמלית נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה וכורך עליו וקושר הגמי”. ולא התבאר למה זה מותר יותר משאר קשרים דרבנן שאסורים אם זה לעולם או מעשה אומן, וברמב”ם נראה שיש כאן חדש. והטעם נראה, שאפילו שבדרך כלל קשר לעולם אסור מדרבנן אפילו אם אינו מעשה אומן, מכל מקום שתהיה אפשרות ומציאות של קשירת קשר כזה בדרך אומנות, ובסוג דבר שמופקע לחלוטין מקשר אומנותי, וכגון קשירה בגמי לח, אין איסור אפילו אם יתכן שהקשר יעמוד לעולם. [5]
אומר הרמב"ם לא מצינו שיעור של "זמן בינוני" כלל. ויש להסתפק האם זמן בינוני הוא כל העולם, כל מלאכות שבת שכל שעושה לזמן חשוב הרי זה מלאכה גמורה, או שמא כל שלא נעשה לעולם אינו חשוב מלאכה. אם כך תעשה קולא שבזמן בינוני במה הדיוט מותר לכתחילה.
[ומאידך יש בזה גם חומרא, אם זה לזמן ארוך הוא מלאכה מהתורה אף שלא לעולם, חשיבות הקשר היא בהיותו מעשה אומן ולאו דוקא מחמת שעומד לעולם].
כתב השלטי גיבורים (שבת דף מא, א' מדפי הרי”ף) בדעת הרי”ף, שאין אנו בקיאים מהו קשר של אומן, ויש לחוש שכל קשר שהוא אמיץ הרי הוא כמעשה אומן, זה משום שמעשה אומן אינו נמדד באומנות הקשר אלא בקושי להתירו. , וכן הבין הט”ז (ס”ק א’) כדבר פשוט.
הרמ”א הביא את החומרא של השלטי גיבורים, והוסיף עליה את דברי הסמ”ג שאף בקשר אחד בראש חוט יש לחוש לדברו, כיון שזה קשור אמיץ.
ולדבריהם יש תימה גדולה באיזה קשר נאמר החלוקה בין זמן קצר לזמן מרובה, הרי קשר עניבה אינו קשר, ובקשר כפול יש לחוש לקשר אומן.
יש שתירצו בקשר בקשר בקשר כרצונך, ועל כן אינו בכלל קשר אמיץ, ויש שתייבה, אם בקשר על גבי ענ וכשיטות שיש בדבר איסור הוא לעולם, אבל אין זה בכלל קשר אמיץ.
הרמ”א כתב שבמקום צער מותר להתיר קשר כפול, ונחלקו אחר דבריו. הגר”א ביארן זה לעבור על איסור דרבנן במקום צער, אבל בתהלה לדוד ביאר שאין זה כוונת הרמ”א כאן [אף שהטעם נכון לדינא] אלא שכל שיטה זו היא חומרא גדולה כדברי השלטי גיבורים ועל כן אין לחוש אף במקום צער קצת.
וכן בחזון איש (אורח חיים סימן נ”ב אות י”ז) כתב שדברי השלטי גיבורים הם רק חומרא, ומכח הקושי הגדול באיזה קשר דיברו בעלמא, וכתב שעל כן הקילו בכל מקום שהקשר נקשר, ומצטער מחמתו.
[1] למה היא קשורה מעצם טבעו אינו מלאכה עצמה אלא חלק מצורת ההשתמשות בחפץ. מלאכה, לענין שבת, היא פועלת יצירתית בגין בדבר. לכן, קשר שאינו קבוע אינו נחשב מלאכה (עיין שבת, ב), זאת ועוד מלאכות עד שנחשבות משמעותיות בפני עצמן המקרים אין צורך במלאכה שתתקיים לעולם, אלא בתוצאה חשובה שיוצאת מהפעולה. השווה גם לדיון שביצענו על מלאכת תופר.
[2] אפשר להציע פירוש נוסף, שקירת קצה החוט במטרה למנוע ממנו לצאת מהמנעל נחשבת קשירה של החוט למנעל. אלא שלגבי חוט תפירה רואים שחייבים עליו אף לפני חיל לתפור, ובאמת בזה יש שביארו ברמב"ם (מרכבת המשנה שבת פרק י') שאין לחייב על זה.
[3] ונחלקו הזה אם הכל תלוי בדעת הקושר, ואם אין דעתו לעולם שרי, או שהכל תלוי ברגילות של סוג הקשר (הכל תלוי ברגילות של סוג הקשר.
[4] לדוגמא, במלאכת כותב גם מי שיכתוב בכתב הדיוט חייב, ורק במלאכת חול המועד מצינו חילוק אם הכתיבה היא דרך אומנות או לא.
[5] עיין עוד משנה ברורה סימן שכ”ד (ס”ק י”ב).
המדור בבניה ויעלה בקרוב…