מיהי האם של תינוק שנולד בפונדקאות?

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

ובני שמעון אימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר ושאול בן הכנענית (בראשית מו, י)

מיהו "שאול בן הכנענית"? על פי חז”ל (מדרש רבה ויגש מו, י), שאול היה בנם של שמעון ודינה אחותו. כשהגיע שמעון עם לוי להושיע את דינה מבית שכם, לא רצתה לצאת מחמת הבושה, עד שנשבע לה שמעון שהוא יקחנה לאשה. מנישואין אלה נולד שאול (לפי חלק מחז”ל שאול זה הוא זמרי בן סלוא).

גדולי המפרשים תמהו, שהרי גם אם לאבותינו לפני מתן תורה היה דין של בני נח בלבד, מכל מקום הרי אחותו מן האם אסורה גם לבני נח (סנהדרין נח, א), ואיך נשא שמעון את אחותו דינה?

אחד התירוצים על שאלה זו צריך למאמר חז”ל על אופן הלידה של דינה ויוסף. בתורה נאמר על לאה "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה" (בראשית ל, כא). רש”י שם מביא את דברי חז”ל: “פירשו רבותינו, שדנה לאה דין בעצמה: אם זה זכר – לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות?! (כלומר, בתחילה התעברה זכר, ומאחר שידעה שליעקב יוולדו שנים עשר שבטים, והיא ילדה כבר ששה, ובלהה וזילפה ילדו כל אחת שתיים, נמצא שאם אלד בן זכר יישאר לרחל ללדת בן אחד בלבד – פחות מן השפחות), והתפללה עליו ונהפך לנקבה”. היא דינה.

בחז”ל אנו מוצאים הרחבה של ענין זה. באותה שעה שנתעברה לאה בן זכר, נתעברה רחל בנקבה. כשהתפללה לאה שתזכה רחל לבן זכר, נתחלפו בין: הנקבה שבמעי רחל עברה ללאה – היא דינה. והזכר שבמעי לאה עבר לרחל – והוא יוסף. וכך מפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם): "ומן בתר כדין ילידת ברת … ושמיע מן קדם ה' צלותא דלאה, ואיתחלפו עובריא במעיהו, והוה יהיב יוסף במהא דרחל, ודינה במהא דלאה".

על פי תוספת זו, מבאר המרש”א את דברי הגמרא במסכת נידה (לא, א). בגמרא שם נאמר, כי כאשר האישה מזריעה תחילה – נולד בן זכר, וכאשר האיש מזריע תחילה – נולדת נקבה. המקור לכך הוא מן הפסוק בפרשתנו: "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם, ואת דינה בתו…" (בראשית מו, טו). הבנים מיוחסים ללאה ("בני לאה"), והבת ליעקב ("בתו"), ומכאן שעיקר הזרעת הבנים תלויה באישה, והבנות – באיש. מקשה המרש”א, הרי חז”ל לימדונו שבשעת ההזרעה והיצירה הייתה דינה זכר ולא נקבה, ורק לאחר מכן התהפכה לנקבה, ואם כן יש לייחס אותה ללאה כמו את יתר הזכרים! על פי התוספת שביארנו הדבר מבואר. דינה נוצרה כנקבה, בבטנה של רחל (על ידי הזרעת יעקב). הגיעה עברה ללאה. הזכר אדם במעיה של לאה הוא יוסף – והוא עבר אחר כך לרחל.

על פי ביאור זה, כתבו מן הראשונים, שאחרי שעיקר הריונה של דינה הייתה בבטן רחל, היא נחשבת לאימה, ולא לאה. לכן, היה מותר לשמעון בנה של לאה לשאת את דינה לאישה. [1]

מסורת מופלאה זו נלמדה במשך שנים רבות בלי שתהיה לה משמעות הלכתית. אך בדורנו, הדברים קיבלו משמעות מרתקת בשאלה הלכתית קריטית: מיהי האם בפונדקאות?

עד לדור האחרון, לא היה כל מקום לדיון על קביעת זהות האם. אבל כמו בהרבה התפתחויות רפואיות וטכנולוגיות אחרות, דורנו מעמיד פוסקי ההלכה אתגרים ושאלות שלא שיערום אבותינו. אחת הסוגיות המורכבות ביותר בדור האחרון עוסקת בשאלת קביעת זהות האם על פי ההלכה במקרה של פונדקאות.

שאיננה יכולה ללדת, יכולה לבקש מסויימים להסתייע בפונדקאות אישה. מורכב מהוצאת ביצית מגופה, הפרייתה בזרעו של הבעל, והדרתה לרחם של אישה אחרת, הנושאת את ההיריון עד ללידה. המטען הגנטי הוא כמובן של האישה בעלת הביצית. הפוסקים צריכים להכריע מי נחשבת על פי ההלכה לאם התינוק: האם האישה בעלת הביצית, או זו שהעובר גדל ברחמה וילדה אותו?

מיותר לציין כי לשאלה זו השלכות הלכתיות קריטיות. לדוגמא מצטייר מוטלת על העוברות כיבוד אם? מיהם קרוביו מצד אמו – שהוא אסור להתחתן עימם? במקרה שבו הפונדקאית איננה יהודיה – האם העובר זקוק לגיור? ושאלות הלכתיות נוספות.

בלב הדיון שתי שיקולים משמעותיים: מחד, אין להטיל ספק במשמעות של המטען הגנטי, שהוא הקשר הביולוגי הבסיסי שבין האם לגבי העובר. יש שדימו זאת להתייחסותו של העובר אל אביו, שמתבססת אך ורק על המטען הגנטי שהוא מעביר לו בזרעו, ללא כל התוספת. [2] לפי זה, יש להתייחס אל בעל הביצית כמו של העובר. יש להוסיף את החומר ששלב יצירת העוברת במעבדה, עוד קודם להתערבות הפונדקאית, ובשלב זה בעל הביטת היא השותפה הטבעית עם האב ביצירת העובר. לפי גישה זו, הפונדקאית אינה אלא מאחסנת ברחמה את העובר של אישה אחרת, בדומה לאינקובטור, ואין לה יחס אימתי לגביו.

מן הצד השני, יש מי שהעניק משמעות רבה יותר לתהליך התפתחותו של העובר. רק בשל היותו ברחמה של הפונדקאית הוא גדל ומתפתח. הוא ניזון ממנה. היא גם היולדת אותו אל אויר העולם. לגישה זו, אי אפשר להתייחס אל הפונדקאית כאינקובטור, מאחר שהעובר מתפתח אצלה באופן טבעי. למרות הייחוס המקורי של הביצית, כאשר העובר נטמע ברחמה של הפונדקאית מתבטל היחס המקורי של ההבצית והעובר נחשב לחלק מגופה של האישה הנושאת אותו ברחמה. בחז”ל לא מצינו התייחסות מפורשת המעדיפה את הערך הביולוגי על פני הערך המציאותי של גידול העובר ולידתו – ואלו המכריעים את הכף.

בהיעדר ראיות ברורות במקורות ההלכה מתאמצים הפוסקים לדמות את הנידון דידן למקרים דומים יכולים להביא מהם אולי עזרה לאחת מן העמדות. כבר בשעה זה נכר כי לדעת רוב הפוסקים בשאלה חמורה זו תלויה בסברא ובשיקול דעת. משום כך כמה מגדולי הפוסקים נמנעו מהכרעה בסוגיא בטענה שאין בכוחנו בדור זה להכריע בשאלות כבדות משקל כמו זאת.

נביא בקצרה כמה מן הסוגיות שעלו לדיון בשאלה זו.

יש שהביאו ראיה מן הדין של אישה נכרית שהתעברה בתאומים, התגיירה על ההיריון. על פי ההלכה, גרות האם מועילה גם עבור העוברים שברחמה. כעיקרון, הכלל ההלכתי הוא “גר שנתגייר – כקטן שנולד” (כלומר – כל קשריו המשפחתיים הביולוגיים מתבטלים. אם אחותו תתגייר גם היא – הוא מותר לשאתה לאישה). עם זאת, מבואר בגמרא ביבמות (צז, ב) שבמקרה של גרות עוברים נשאר היחס שלהם כאחים למרות שהתגיירו. יש שלמדו כתוצאה, שהיחס של לבנה נקבע על פי שעת הלידה (או חלק מהיבור), הם נחשבים לאחים בני האימא, לאחר ששאם היחס היה נראה על פי מקור הביצית, או על פי שעת ההתעברות, היה היחס נקבע כבר בשעה זו. וממילא אמור להתבטל הגיור.

אך ראיה זו אינה מוכרת: ראשית, דעת רש"י (יבמות צח, א) היא שהכלל "גר שנתגייר כקטן שנולד" אינו תקף לגבי עובר שנתגייר. שנית, יתכן גם אם נחשיב את המטען הגנטי כגורם המכריע בקביעת זהות האם, אין זה אומר שרגע קביעת היחס הוא ברגע הראשון בלבד. כשמדובר באם הטבעית, אפשר שהיחס בינה יכול להתחדש גם מאוחר יותר של ההיריון.

יש שרצו להתבסס על דברי הגמרא ביבמות (סט, ב) שם מבואר שעד יום הארבעים מתחילת העיבור העובר נחשב "מיא בעלמא", ואינו נחשב נפש העומדת בפני עצמה. בגמרא ביבמות עח, א מבואר שלשיטה שעובר אינו נחשב "ירך אמו" כלומר אחד מאבריה, העובר צריך גיירות בפני עצמו (אלא שטבילת הגירות של האם נחשבת טבילה גם עבורו והאם איננה חוצצת בינו ואמיתי מי המקווה). ובאמת יש מן האחרון שכתבו שבמקרה של גיור של האם ארבעים יום מן העיבור – בנה אינו צריך גירות בפני עצמו לכל הדעות. על פי זה יש מי שרצה לדון אחר שהשרשת הביצית המופרית ברחמה של הפונדקאית נעשה בתוך ארבעים יום מההפריה הראשונית – העובר ייחשב כבנה של הפונדקאית, שהרי תחילת קיומו כאדם שמקבל אצלה, וקודם לכן אין לו כל יחס בפני עצמו.

גם ראיה זו איננה מוכרעת: לאפשרות שלמות שאין לעובר בעניין זה חשיבות של אדם, או "נפש", עדיין בעל פוטנציאל להתפתח לעובר ולתינוק, וכבר הוא אפילו מסווג מבחינת יוחסין כבנה של האישה שהעניקה לו את ההגנטי שלו ואת היכולות להתפתח כעובר. , גם אם הוא עדיין אינו מוגדר ככזה.

ראיה יותר בענין נוגעת למה שמבואר בגמרא במסכת נדה (לא, א):

"תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שמנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב”ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל”.

בגמרא זו נראית בבירור, שהשייכות בין האדם להוריו היא על פי ההשפעה הגנטית-ביולוגית עליו. הפונדקאית איננה תורמת לעובר דבר (ומצד מה שהוא מתפתח ברחמה – הרי שם מתפתחים גם חלקים שהעניקו לו אביו, ובכל זאת איננו מייחסים אותם לאם מצד זה, אלא לאביו; וכיוצא בזה במה שנותנת בו האם – שאיננו מצד ההתפתחות ברחם אלא מצד המטען הגנטי-ביולוגי. ).

עם זאת, קיים סייג ידוע על שימוש בדברי אגדה להסכת הלכה.

לאחר שראינו מקצת מהסוגיות הן דנורח ונוכחנו בקושי להסיק ראיות מוכרעות בנידון, נשוב לראיה שעמה פתחנו מפרשתנו: שמעון נושא את דינה, והראשונים כותבים איננה נחשבת לאחותו מן האם (לאה), משום שאף שדינה התפתחה ברחמה של לאה – העיבור שלה באייר. רחל. מכאןבע, הוא צריך ללמוד שהשלב הקו שלב ההתעברות (או המטען הגנטי).

אבל גם לראיה זאת יש כמה סייגים:

ראשית יש לזכור שבתורה מיוחס יוסף כבנה של רחל ודינה כבתה של לאה.

שנית, אין זה ברור מתי התבצעה ההחלפה בין רחל ללאה, ויתכן שהדבר נעשה בסוף ההיריון, כך שרחל גם גידלה את דינה ברחמה ומשום כך היא מיוחסת אליה, מה שאין כן בפונדקאות.

שלישית, יתכן שבתהליך ההתחלפות לא רק הגוף עבר מרחל ללאה, אלא גם המטען הגנטי. רביעית, כלל נקוט בידינו שאין למדים ממעשי ניסים.

לא ניכנס כאן להכרעת ההלכה של הפוסקים בנידון, לאחר שקיימת בנושא מחלוקת גדולה. בהערה נציין לכמה מקורות שהמעיין יוכלו למצוא את מבוקשו [3] .

כל, ישנן שלש שיטות:

לשיטה אחת הגורם המכריע הוא המטען הגנטי – בעלת הגישה היא האם. לשיטה שניה ההיריון הוא המכריע – הפונדקאית היא האם. לשיטה השלישית אין דרך להכריע בנושא יש להחמיר לשתי הכיוונים.

לבסוף נספר עסקנו רק בשאלה של קביעת האמות, ועדיין יש שאלות רבות בנושא: האם מותר לאישה להיות אם פונדקאית? מה דינה של אישה רווקה? גרושה? נשואה? נכרית? הלכתיות משמעותיות בכל מקרה שבו הדיון עולה בהקשר אקטואלי יש לפנות לשאלת גדול בתורה לקבלת הדרכה הלכתית.

 

 

 

[1] פירוש מושב זקנים מבעלי התוספות, ותוספות השלם על התורה בראשית מו, בשם ריב”א.

[2] לדעת רבים מהפוסקים אין משמעות בין איש לאשתו בדווקא כסיבה לייחוס העובר לאביו.

[3] ציץ אליעזר חלק ט”ו סימן מ”ה, חלק י”ט סימן מ', חלק כ' סימן מ”ט, חלק כ”ב סימן נ”ה. נשמת אברהם חלק ד' אבן העזר סימן ב' בשם הגרש"ז אוירבאך זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל. בשם הגרי”ש עיין עוד ישורון חלק כ”א עמ' תקל”ה בדברי הרב אברהם שרמן. עיין ישורון שם גם בדברי הרב אביגדור נבנצל. הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב על כך בשני מאמרים: הראשון בתחומין חלק ה' עמ' 248 ואילך, והשני באסיא סה-סו עמ' 45.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…