בשבת שבחג הסוכות נהוג לקרוא בקהילות אשכנז, את מגילת קהלת. לכבוד שבת זו ולכבוד המועד נעסוק בפסוק נפלא מתוך המגילה.

אחד האתגרים הגדולים לאמונתו של האדם הם ייסורים. כשאדם נמצא במצב שהוא סובל ייסורים קשים, הוא עלול להתייאש ממצבו, ולהיחלש מאמונתו. הוא עלול לתהות מדוע הגיעו הייסורים דווקא אליו, שהוא משתדל להקפיד על שמירת התורה והמצוות, בעוד שכנו ההולל חי חיים טובים ובריאים. מצד שני, האדם המחזיק באמונתו, יכול דווקא בתקופת ייסורים להתחזק ולהתעלות במעלות האמונה הזכה, יותר מאשר בתקופות שלוות אחרות.

כך אומר שלמה המלך בחכמתו במגילת קהלת (י, ד):

"אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח, כי מרפא יניח חטאים גדולים".

ומפרש רש"י:

"אם רוח המושל – מושל העולם תעלה עליך לדקדק אחריך במדת הדין; מקומך אל תנח – מדתך הטובה אל תנח לומר לו מה יועיל צדקתי לי; כי מרפא – דקדוקי הדין ביסורין הבאין עליך מרפא הוא לעונותיך ויניח לך חטאים הגדולים".

רש"י מפרש, כי ה"מושל" הוא הקב"ה, שלפעמים עולה לפניו לרצון לדקדק עם האדם במידת הדין. בשעה זו עלול האדם לתהות על מהות ייסוריו, ולתמוה מדוע לא עמדו לו כל צדקותיו בכדי למנוע ממנו את הייסורים. אמנם, דווקא בשעה זו הוא נדרש שלא לבעט בייסורים, משום שיש להם מטרה ותכלית, הם נועדו לכפר לו על עוונותיו, ומאחר שכך הם למעשה באו מתוך מידת הרחמים. מעניין לשים לב לכך שהפסוק מכנה את הייסורים עצמם "מרפא", כלומר, ההגדרה של מאורעות אלו אינם אלא רפואה.

הדבר דומה לאדם שעקב מצב רפואי מסוים נדרש לעבור ניתוח. בעקבות הניתוח הוא עלול לסבול ייסורים. אך כפי שכל בר דעת מבין, כלל התהליך, כולל הייסורים, מוגדר "פעולת רפואה", ולא פעולת כאב, ומשעה שהוא מבין זאת קל לו יותר לקבל את ייסוריו באהבה.

ואכן, ההתמודדות עם כאב ועם ייסורים תלויה הרבה מאוד בגישה של האדם הסובל אליהם. על כך אמר שלמה המלך בספר משלי (יח, יד):

"רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה".

כאשר האדם נוטה 'לשקוע' בתחושותיו הקשות, ביגונו ובסבלו, מתוך תחושה של חוסר תקווה, הוא מאבד את היכולת הרוחנית המיוחדת להיחלץ ממצבי משבר באמצעות התעלות רוחנית מעל מצב זה. בכדי להתאושש ממצבים קשים, רפואיים ואחרים, צריכה להיות לאדם יכולת של גמישות מחשבתית ומנטלית בכדי "להרים את עצמו" ולהתאושש. גם במצבים רפואיים קשים ביותר, כאשר המצב נראה כמעט מייאש לחלוטין, יש לאדם את הכוח להיאחז בתקווה ובאמונה ובאמצעותם להשפיע גם על הגוף ובכך ל"כלכל מחלהו", כלומר להחלים ולהתאושש במהירות גדולה יותר. לעומת זאת, כאשר משתלטת על האדם "רוח נכאה", כלומר תחושת ייאוש ומלנכוליה, גם יכולתו של הגוף להתאושש מן המחלה קטנה לאין שיעור.

המפתח ליכולת ההתעלות במצבים קשים ולשמירה על התקווה והאופטימיות היא האמונה. אין כמותה בכדי לעודד את האדם, שהרי לעיתים האדם ניצב מול אבחנה רפואית קשה ומייאשת, שאינה צופנת טובות עבורו. אדם שרגיל לבחון כל דבר במשקפיים רציונליות בלבד יתקשה מאוד לשמור על רוח חיובית ועל אופטימיות. לעומת זאת אדם הנאחז באמונה יודע כי אין שום מצב שבו אין ביד השם להושיעו, והוא מתמקד בתפילה ובמעשים טובים ואינו מתייאש.

יתרה מכך. האדם נוטה מטבע כוחות נפשו לתאר לעצמו את העולם ואת מצבו על פי תיאוריה מסוימת, המאפשרת לו לחיות בביטחון נפשי וברוגע. אך כאשר מגיע רגע משבר, חלילה, דווקא החיים על פי תאוריה פלונית הם העומדים בלב הקושי שלו, מפני שאם עד עתה הוא התבונן על עצמו כאדם בריא וחזק, כעת הוא צריך להתמודד עם השינוי הרדיקלי שחל במצב זה. הוא אינו מכיר את עצמו ומתקשה להסתכל על העתיד. מצב זה גורם לו חשש רב מפני הצפון לו והוא מאבד את התקווה. ולא פחות קשה מכך, כאשר לאחר זמן הוא מתרגל למצבו הקשה, וכבר שוכח את הסיפור הקודם שלו, ובטוח שהוא "אבוד". הוא לא מצליח להביט מתוך המצב שבו הוא נמצא אל עבר עתיד טוב יותר שבו הוא מחלים ועובר את מצב הקושי.

כנגד שני מצבים אלה צריכה לעמוד האמונה. נלמד זאת מתוך שני פסוקים בספר תהילים, הדומים מאוד אחד לשני. כך אמר דוד המלך עליו השלום:

מצד אחד:

"ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם. ה', ברצונך העמדת להררי עז, הסתרת פניך הייתי נבהל".

ומצד שני:

"ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך, אכן שמעת קול תחנוני בשוועי אליך".

בת קול יוצאת מבין כותלי פסוקים אלו ומשייכת אותם זה לזה. דומה כי שתי שעות בחייו של אדם, שני שלבים בהתפכחותו, ולכל שעה ה'ואני אמרתי' שבה.

'ואני אמרתי!' בהפתעה, בתימהון, יאמר מי שמביט אחור מתוך הבנה שהתחדשה לו. נזכר הוא ב'ואני אמרתי' שהורגל אצלו, באמירה המורגלת של שטפון חייו הקודם, ותוהה להיכן הוא נעלם, איך קרס ונגוז. אבל מיד הוא מתעשת, הוא אינו יכול בלי איזה 'ואני אמרתי', והוא מחדש לעצמו אחד אחר.

ומכאן, שמוכרח הוא 'ואני אמרתי' שיהיה טעות. שיבא אחריו 'אכן'. שכל 'ואני אמרתי', אינו מגיע מתוך תשומת לב ומתוך חשבון ומחשבה, אלא מהנחה מדומה ועצלה. האם יודע האדם היכן הוא מוטל, באיזה מסלול הוא עובר, מה מתכנן עבורו קודשא בריך הוא? האם הצלחה של שנה או שנתיים מעידה שהוא קיבל כרטיס קבוע במחלקה ראשונה? האם כשלון מתמשך אומר שנסגרו בפניו השערים? כמה מתוך זה מגיע מיאוש, או מגאווה ושכחת אלוקים?

נזכר הוא באותה שעה של שלווה, של מנוחת הנפש ורבות הטובה, ונזכר איך זה קרה. איך נוצרה התאוריה שהיה לו למשען. מקור הצורך להמציא תאוריה על מצבו של האדם נובע מפחד מכל מיני דברים רעים שעלולים להתרחש. מתוך פחד זה האדם מתבונן בחייו, וכשרואה את הטובה נמשכת, ואת מזלו משחק לו, הוא מגיע לאיזה 'ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם'. אפשר להירגע. אני במצב טוב. אני לא מאלה שסובלים, או מאלה העניים, או מכל אלה ששומעים עליהם את הסיפורים הנוראים בבית הכנסת "שמעת מה קרה לפלוני, ומה אירע לאלמוני".

אבל כשמתהפכת אותה שעה, ומתוך 'ברצונך העמדת להררי עז', הוא בא לכלל 'הסתרת פניך הייתי נבהל', הוא נבהל עד כלות, שהרי אם הפסיקה שעה לשחק לו, אם נכנס גם הוא לחשבון העולם, בטח 'יגלגלו עליו את הכול'. שעת פירעון באה  וכבר לא יראה טובה בימיו עוד.

במקום להסיר את הגישה הפסולה הזאת, 'ואני אמרתי' חדש יש בידו, 'ואני אמרתי בחפזי'- באותה שעת חיפזון של 'הייתי נבהל' – 'נגרזתי מנגד עיניך', יותר איני שייך לאותה מחלקה הנסתרת מאימי עולם, שאם שלוותי עמדה לי בלא שאשווע אליה, בלא שאזכה בה, מה יעמוד לי בשעת חיפזון, הנה הושלכתי אל מקום החיות הטורפות, מקום ההתמודדות, ההפסד, הפחד, ולא אראה טובה עוד.

על כך אומר דוד המלך, לא 'ואני אמרתי' זה צודק, ולא 'ואני אמרתי' זה מדייק.

חדל מ'ואני אמרתי', חדל מפרשנות, די לך מלתלות פחדיך וחולשתך למול אלוקיך. בשעת צרה אל נא תאמר 'ידעתי', בשעת שלווה אל תקבע 'בל אמוט לעולם'. אמת שאין בידך שלווה בלא 'בל אמוט לעולם', אבל סלק ידיך מחשבון זה. תמים תהיה עם השם אלוקיך.

כי אין לך שעה שהיא שעת שלווה, ואין לך שעה שהיא של 'הסתרת פניך', אלא הכול גזירת עליון על כל רגע וכל מאורע, ואין לך אלא שער של תפילה. מה לך נבהל? תלה עצמך בשומע השוועה, במי שבידו המפתח לכל שעה המתרגשת לבא. אבד בידיו את ביטחונך העצמי, אבד בידיו את פרשנותך והבנתך, היתלה בו. צפה לו. אם יביאך הטובה – שמח בה עצמה. אם יביאך הסתר הפנים – שווע לו. ודע כי לעולם לא תדע. תמים תהיה עם השם אלוקיך, אף אם חכם אתה לא תוכל לחקור אחר העתידות לידע דבר מתוך דבר.

מתוך גישה כזאת, האדם כשיר יותר להתמודד עם כל מאורע שמתרחש בחייו. גם אם "רוח המושל" תעלה עליו, לרגעים קשים חס ושלום, הוא לא יניח את מקומו ולא יאבד את התקווה.

בתפילה לרפואה שלימה לכל חולי ישראל ולבשורות טובות וגאולה קרובה במהרה בימינו אמן!