מדריך מצוות האכילה והשתיה בליל הסדר לחולים

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/WhatsApp_Image_2022-07-06_at_19.27.21_11.jpeg

הרב ישראל מלכה

במהלך ליל הסדר מחויבים כל אדם ואשה לאכול ולשתות מצה, מרור (כולל כורך ואפיקומן) וארבע כוסות. עבור זקנים או חולים במצבים שונים, עלולות להיות מצוות אלו כרוכות בקושי, ולעתים אינן ניתנות לקיום כלל, אם בשל קושי פיזי, אם בשל סיכון בריאותי. בפרק זה נעסוק באתגרים והקשיים המצויים בקיום מצוות אלו, ופתרונות והנחיות לכל אדם ע"פ מצבו ויכולותיו.

בליל הסדר ישנן כמה מצוות עיקריות, מהן מן התורה ומהן מדרבנן, וכדלהלן:

[א] סיפור יציאת מצרים – מצוה מן התורה. [ב] אכילת מצה ומרור, כורך ואפיקומן. בימינו, רק מצוות אכילת המצה היא מן התורה. [ג] הסיבה – שתית ארבע כוסות, ואכילת המצה, הכורך והאפיקומן, צריכים להעשות בהסיבה על צד שמאל. מצוה זו היא מדרבנן. [ד] שתיית ארבע כוסות – אף היא מדרבנן. כל כוס מארבע הכוסות צריכה להכיל לפחות רביעית יין או מיץ ענבים.

מלבד המצוות הללו, קיימת בחג הפסח גם מצוות שמחת יום טוב, אותה יכול לקיים גם חולה שאינו מסוגל לקיים דבר ממצוות הלילה. בסעיפים הבאים נעסוק במקרים שונים בהם החולה מתקשה מפאת מצבו לקיים את מצוות הלילה. לדוגמה: חולה סוכרת שאסור לו לשתות יין, או חולה המתקשה להסב.

הסיבה

  • א. יש להסב[1] בשתיית ארבע כוסות, באכילת המצה וכן באכילת האפיקומן[2]. זקן או חולה שקשה לו להסב – יחפש אופן שבו יוכל להסב בנוחות, אך אם אינו מוצא עצה, ואינו מצליח להסב או שההסיבה גורמת לו צער – פטור מלהסב[3].
  • ב. יש הסוברים, שבזמננו יוצאים בהסיבה מועטת, כלומר באופן בו משעין את גופו וידו על צד שמאל של הכסא (ע"ג ידית הכסא, או כל מסעד אחר), ואין צריך להטות גם את ראשו לצד שמאל[4].

ארבע כוסות

  • ג. שיעור הכוס של כל אחת מארבע הכוסות הינו רביעית[5]. ונחלקו גדולי הפוסקים במידת כמות זו למעשה: יש אומרים שהיא 150 סמ"ק[6], ויש אומרים שהיא 86 סמ"ק[7], ואיש איש על מחנהו ודגלו כמנהג אבותיו ורבותיו. ויש שהכריעו שבמצות ארבע כוסות – שהיא מדרבנן, יש להקל לסמוך על השיעור הקטן[8], מלבד כשחל ליל הסדר בשבת שאז נכון להחמיר שהמקדש בעצמו, יקח לכוס הראשונה כשיעור הגדול[9]. ויש שכתב שהמהדר לשתות ארבע כוסות בשיעור הגדול תבוא עליו ברכה, אך מי שקשה לו יכול לסמוך על השיעור הקטן[10].
  • ד. לכתחילה, צריך לשתות את כל הכוס, ובדיעבד אפשר לשתות רוב כוס[11], אולם בכוס הרביעית צריך לשתות את כל הכוס[12].
  • ה. יש הסוברים שלמצות ארבע כוסות אפשר לשתות גם מיץ ענבים[13], ויש הסוברים שיש לקחת דוקא יין[14]. ויש שכתבו שאדם שקשה לו לשתות יין, יוצא במיץ ענבים[15].
  • ו. גם אדם ששתיית יין גורמת לו לצער וכאב ראש, ידחוק את עצמו לקיים את מצות ארבע כוסות[16]. אולם אם השתייה תגרום לו לחולי או שיפול למשכב – אינו חייב לשתות יין[17], [ובודאי שאין לאדם להכניס את עצמו לידי סכנה כדי לשתות דוקא יין לארבע כוסות[18]]. במקרים אלו, ישתה מיץ ענבים או יין צימוקים או 'חמר מדינה'[19]. ואם אף אלו יגרמו לו לחולי או לנפילה למשכב – פטור, ואינו רשאי להחמיר[20].
  • ז. אדם שאינו יכול לשתות בעצמו כלל, וכגון שהוא ניזון שלא באמצעות פיו אלא באמצעות זונדה וכו' – ישתדל לשמוע מאחר את חלקי ההגדה והברכות הנאמרות על הכוסות (קידוש, הגדה, ברכת המזון והלל) ולכוון לצאת ממנו[21].
  • ח. אדם שבשל סיבה רפואית[22] אסור לו לשתות כוס שלמה של יין או מיץ ענבים, אך רוצה לקדש ולהוציא אחרים ידי חובה, יטעם קצת מהיין ויתן לאחרים לשתות את הכוס[23].

דיני אכילת מצה

  • ט. כתב השולחן ערוך[24] שב'מוציא מצה' יש לאכול שני כזיתים, כזית של המוציא וכזית של אכילת מצה, ומי שאינו יכול לאכול שני כזיתים יחד, יאכל תחילה מהמצה השלימה של 'המוציא', ואח"כ מהפרוסה של 'על אכילת מצה'. ובדיעבד גם אם אכל רק כזית אחד, בין מהשלמה ובין מהפרוסה, יצא[25].
  • י. בני הבית שאינם אוכלים כזית שלם מן המצות של קערת עורך הסדר, אם קשה להם יכולים הם להסתפק באכילת כזית אחד[26].

אפיקומן

  • יא. באכילת האפיקומן – זקן או חולה שקשה לו לאכול שני כזיתים – יאכל לפחות כזית אחד ויצא ידי חובה[27].

שיעור הכזית למצת המצוה, לכורך ולאפיקומן

  • יב. בענין שיעור הכזית יש דעות שונות: יש אומרים שהוא כחצי ביצה[28], ושיעורו הוא 28.8 סמ"ק[29], ויש אומרים ששיעורו הוא כ-50 סמ"ק[30]. ויש אומרים שכזית הוא כשליש ביצה[31], ושיעורו 33.3 סמ"ק[32], ויש אומרים ששיעורו הוא 19.5 סמ"ק[33]. וכתבו הפוסקים שבמצוה דאורייתא יש להחמיר כשיעור הגדול[34]. ולכן באכילת כזית מצה הראשון יש להחמיר ולאכול כשיעור הגדול[35], אבל במצוות דרבנן אפשר להקל כשעור הקטן[36], ולכן במצה הנאכלת בכורך די בכזית בשיעור הקטן[37], וכן במצה הנאכלת באפיקומן אפשר להקל כשעור הקטן.

שיעור הכזית במצות יד ומכונה

  • יג. על מנת להקל על מדידת שיעור כזית מצה, יש שמדדו את המצות המצויות בזמננו וציינו מהי הכמות שיש בה שיעור כזית, וכדלהלן: במצות יד בעובי בינוני[38] – שיעור כזית מהודר הינו כחצי מצה[39], ואפשר להקל ולקחת כרבע מצה[40], במצות עבות[41] – שיעור מהודר הינו קצת יותר משליש מצה, ואפשר להקל ולקחת כשישית מצה[42]. במצות רכות – שיעור מהודר הינו 65 גרם, ואפשר להקל לקחת 35 גרם[43]. במצות 'ציטרין' שהן דקות מאוד – שיעור מהודר הינו קצת יותר מחצי מצה, ואפשר להקל שיקח כשליש מצה[44].
  • יד. במצות מכונה המצויות – שיעור כזית מהודר הוא קצת יותר משני שליש מצה[45], ואפשר להקל ולקחת שליש מצה[46].

השיעור לחולה

  • טו. חולה שקשה לו לאכול כשיעור הגדול, יש להקל שיאכל לפי השיעור המיקל של שליש ביצה[47]: יש אומרים שהוא 17 סמ"ק[48], ויש אומרים שהוא קרוב ל-20 גרם[49]. ויש שכתבו שיכול לשער לפי זית של זמננו[50].
  • טז. חולה וזקן שאינם מסוגלים לאכול אפילו את השיעור הקטן של כזית, צריכים לאכול כמה שיכולים[51], אך במקרה כזה לא יברכו "על אכילת מצה" אלא יאכלו בלי ברכה זו או שישמעו ברכה זו מאחר, אבל ברכת המוציא מברכים אפילו בשיעור מועט[52].

שקילת המצות

  • יז. המתקשה במדידת שיעור הכזית, ומעוניין לברר זאת על ידי שקילת המצות, לכתחילה עדיף שישקול את המצות קודם החג[53]. אם לא שקל קודם החג, יש אומרים שיכול לשקול אף בחג[54], ויש שחשש בזה לאיסור[55].

אופן אכילת המצה

  • יח. לכתחילה צריך להכניס לפיו בבת אחת את שני הכזיתים וללעוס אותם ולבלוע בערך כזית בבת אחת, ואחר כך לבלוע את השאר[56]. ובדיעבד גם אם בלע את הכזית מעט מעט – יצא[57]. אך יש שכתב שאם הדבר דורש טורח והתאמצות יתירה – אין לבלוע כזית בבת אחת, משום שאין זו דרך אכילה, אלא יאכל במהירות כפי יכולתו[58]. ועל כל פנים יש להיזהר לאכול את הכזית מצה בתוך זמן אכילת פרס[59]: יש שכתבו שלכתחילה יש לאכול בתוך 2 דקות, ועל כל פנים בתוך 4 דקות[60], ויש שכתבו שאפשר לאכול בתוך 4 דקות[61]. זקן או חולה שקשה לו לאכול מהר, אפשר להקל שיאכל ב-9 דקות[62]. יש אומרים שיש למדוד את הזמן מתחילת הלעיסה[63], ויש אומרים שיש למדוד את הזמן מתחילת הבליעה הראשונה[64], וכך מורה רבינו הגר"א וייס שליט"א.
  • יט. אדם שיודע שלא יצליח לאכול את הכזית מצה תוך 9 דקות, לא יברך על אכילת מצה[65], ויש שכתבו שמכל מקום יש ענין שיאכל מצה אף בלא ברכה[66].

לפורר את המצה או לשרותה

  • כ. המתקשה לאכול את המצה עקב בעיות בשיניו, יכול לפורר את המצה ואף להרטיב אותה כמבואר להלן, ולבלוע אותה בלא לעיסה, ויוצא בזה ידי חובה[67].
  • כא. המתקשה לאכול כזית מצה כצורתה, יכול לפורר את המצה דק דק[68], ואף ביום טוב יכול לפורר את המצות ואף באמצעות כלי המיוחד לכך[69], אולם בשבת אין לפורר את המצות אלא ביד או בכלי שאינו מיוחד לכך, כגון סכין[70]. אם קשה לו לאכול את המצה כשהיא יבשה, יכול לשתות תוך כדי אכילתו[71].
  • כב. וכן מותר לשרות את מצת המצוה זמן מועט במים קרים [בלי שתימס ותאבד צורתה] כדי להקל על אכילתה[72], אבל לא במים חמים שהיד סולדת בהם ואפילו אם הם בכלי שני, ובשעת הצורך אפשר להקל לנותנה בכלי שני אף כשהיד סולדת בו[73]. וזקן או חולה שהשרייה במים אינה מספיקה עבורו, יכול לשרותה אף בשאר משקים[74]. ובמרק יש להחמיר שלא להשרות את המצה, אפילו אם אין היד סולדת בו[75].
  • כג. הרוצה לשרות מצה במרק בשבת בכדי לרככה [בשאר המצות שהוא אוכל בפסח, ולא במצת המצוה שדינה נתבאר בסעיף הקודם], לבני אשכנז אין לו לתת אותה בתוך מרק חם [שהיד סולדת בו] המונח בכלי שני, אך יש להקל לתת אותה במרק המונח בלי שלישי. לפיכך, אם עירה את המרק מהסיר לצלחת ישירות, שאז דינה ככלי שני, לא יתן בתוכה מצה כל עוד המרק יד סולדת בו, אך אם עירה מהמצקת לתוך הצלחת, יש להקל שדין הצלחת ככלי שלישי ואפשר לתת לתוכה מצה. ויותר טוב לשהות מעט לאחר שמוזג המרק לצלחתו בכדי שתפוג רתיחת המרק במידה שמאפשרת אכילה רציפה, שאז אין דינו כיד סולדת בו, ובאופן זה יוכל לתת לתוכה את המצה – אפילו אם יצק ישירות מהסיר לצלחת המרק[76].
  • כד. יש שכתבו שאף בני ספרד נהגו להחמיר בזה שלא לתת דבר אפוי בכלי ראשון או שני, ולכן אף בני ספרד לא יתנו את המצה אלא בכלי שלישי וכנ"ל[77]. ויש אומרים שמנהג בני ספרד להקל בזה, שמעיקר הדין אין בישול אחר אפיה, ולכן מותר לתת את המצה אפילו בסיר המרק שהוא כלי ראשון – כשאינו על האש, ואף על פי כן אם אפשר טוב ונכון שיתנם רק בכלי שלישי[78].

החושש לנזק מאכילת מצה

  • כה. חולה הטוען שלפי הרגשתו אכילת מצה תסב לו נזק, והרופא אומר שלא יגרם לו שום נזק, יש מי שאומר ששומעים לדברי הרופא[79], ויש מי שאומר ששומעים לדברי החולה[80].

חולה צליאק

  • כו. חולה צליאק [81]שעל ידי אכילת מצה עלול להינזק במערכת העיכול ובמערכות אחרות, פטור מאכילת מצה אף שהנזק אינו מיידי ובשעת אכילת המצה לא יסבול אלא ממיחושים קלים[82]. אמנם כיון שבדרך כלל אכילת כזית אחת למצוות מצה ואחת לאפיקומן איננה מזיקה כל כך, ובפרט שבימינו קיימות מצות מיוחדות משבולת שועל לחולים אלה, שנזקם פחות משאר דגנים, אם הרופא מאשר שאכילה מועטת ממצות אלו לא תפגע בבריאותו, אזי אם ייגרמו לו מיחושים ברמה שמחמתה יפול למשכב, פטור מאכילת המצה אך רשאי להחמיר על עצמו[83]. ואם לא יסבול אלא מכאב ראש או בטן קלים, חייב לדחוק עצמו לאכול לפחות את הכזית הראשון, ויכול הוא להקל בשיעור כזית[84].

[ואם יכול לאכול רק כזית אחד, לא יאכל בתחילת הסעודה, אלא ינהג כמבואר להלן].

  • כז. אין לאכול למצת המצוה מצה העשויה מקמח שיבולת שועל קלוי[85], אולם אם אין לו אפשרות אחרת יאכל מצות אלו[86], וישמע את ברכת 'על אכילת מצה' מאחר[87]. אמנם אם הוא עורך את הסדר ומוציא אחרים בברכותיו – יכול לברך בעצמו.

חולים במחלת מעי דלקתית – קרוהן וקוליטיס

  • כח. עבור[88] חולים במחלת מעי דלקתית מומלץ באופן כללי שלא להרבות באכילת מצה.
  • כט. ברם, אכילה בכמות שנדרשת לצאת ידי חובה בליל הסדר, גם בשיעור לחומרא, לא תעשה נזק ברוב המכריע של המטופלים. ייתכן שיש שיעור קטן מאוד של מטופלים שאצלם יש היצרות משמעותית שאולי כדאי להימנע, אך גם אצלם, אכילה של 30 גרם מצה, בתוספת סיבים של ירקות ושתיה ואכילה איטית – אינה אמורה לגרום לנזק כלשהו.
  • ל. רק במקרים חריגים של היצרות שדורשת גם כך טיפול בפני עצמו (כגון ניתוח) יש מקום להימנע מאכילת מצה, ובמקרים אלו יש להתייעץ ברופא ובמורה הוראה.
  • לא. בודאי שאין להמליץ לקחת משלשלים (כפי שיש שהמליצו), ובודאי לא בהורייה רפואית בחולי מחלות מעי דלקתיות ובודאי לא באופן מניעתי.
  • לב. חולה אפילפסיה המטופל בדיאטה קטוגנית [שאין אוכלים בה פחמימות], מאחר ובדרך כלל ניתן לשלב בה מעט פחמימות [כ- 10%] יש להתייעץ עם הדיאטן כיצד להמיר את שאר המאכלים שביום זה למאכלים שאינם מכילים פחמימות בכדי שיוכל לאכול מצה ולשתות יין, וכמובן יאכל וישתה בשיעור הקטן[89].

יכול לאכול רק כזית אחד של מצה

  • לג. אדם שביכולתו לאכול רק כזית אחד של מצה, לא יאכל את המצה במקומה הרגיל בסוף "מגיד", אלא יאכל תחילה את סעודתו, ובגמר הסעודה יטול את ידיו בלא ברכה[90], ויברך ברכת המוציא ו"על אכילת מצה" ויאכל כזית מצה, ובכך יצא ידי חובת מצה ואפיקומן[91].

אכילת מרור

  • לד. חולה המתקשה לאכול מרור כשאר בני אדם, יכול לקחת למרור מהמין שערב עליו ביותר[92], וגם יאכל את הכזית לאט, בכדי שיעור אכילת פרס[93]. השיעור הנצרך לאכילת המרור: אם אוכל חסה, לכתחילה יקח עלה אחד גדול או שניים בינוניים[94], ואם הוא חלש וקשה לו יכול לקחת כשיעור הקטן בנפח 17 גרם[95], וכן אם נוהג לאכול חזרת (חריין) – יכול לקחת כשיעור הקטן הנ"ל[96].
  • לה. אדם שמחמת מצב בריאותו לא יכול לאכול מרור בכמות ובשיעור הזמן האמורים – יאכל קצת או ילעס בפיו לזכר טעם מרירות, אך לא יברך על זה[97].
  • לו. בענין שיעור זמן 'כדי אכילת פרס' ראה במה שנתבאר בדיני אכילת מצה. ובמרור וכן בכורך שהם מדרבנן, נראה שיש להקל ולהחשיב את הזמן הקצוב לאכילה כפי שיעור המקלים בכדי אכילת פרס, אך אין להקל כפי השיעור של תשע דקות[98], למעט חולים, וכאמור שם.

אכילה דרך זונדה

  • לז. אין אדם יוצא במצוות אכילה ושתייה בהזנה מלאכותית דרך זונדה וכדומה, ואי אפשר לברך על כך[99].
  • לח. לאחר אכילת אפיקומן אין לאכול[100], וכן שתיית יין אסורה[101], ויש להיזהר אף בשאר משקים, אולם יכול לשתות מים[102]. וכן שתית תה או כל מים שיש בהם טעם קלוש שאינו מבטל טעם המצה[103]. וראה בהגדה של פסח "מבית לוי" (עמ' רנ"ח) שהגרי"ז היה שותה כוס תה אחר הסעודה. ובמקום צורך גדול יש להתיר כל משקה שאינו משכר ובפרט בחו"ל ביו"ט שני[104]. ויש שכתב, שלאחר שסיים את הסדר מותר בשתיית כל המשקים שאינם משכרים[105]. ופשוט שחולה הנצרך לזה – יכול לשתות שתיה חמה לאחר האפיקומן.

כוס שלישי למי שאינו אוכל מצה

  • לט. מי שאסור לו לאכול מצה ואינו מברך ברכת המזון, אך אוכל מאכלים אחרים, יאמר את הברכה האחרונה שלאחריהם על הכוס השלישית. ונכון שיאכל דבר מה כדי לומר את הברכה אחרונה על הכוס השלישית[106]. ואם אינו אוכל כלל, יפסיק בין הכוסות באמירת דבר תורה או סיפור מסיפורי יציאת מצרים, ויברך בורא פרי הגפן וישתה כוס שלישי[107].

אכל או שתה והקיא

  • מ. מי שאכל מצה או שתה יין ותיכף לאחר אכילתו או שתייתו הקיא, יצא ידי חובה[108]. אולם לא יוכל לברך ברכת המזון עד שיאכל שוב כזית מצה[109], ולכן נכון שיאכל שוב כדי לברך ברכת המזון על הכוס השלישית[110]. אך אם כבר אכל את האפיקומן ואחר כך הקיא – לא יאכל שוב[111].

החולה במחלה שמחמתה אינו מרגיש טעם באוכל

מי שחולה במחלה הגורמת לו שאינו מרגיש טעם באוכל – מברך ברכות הנהנין על אכילותיו, ולענין ברכת המצוות – יברך 'על אכילת מצה', אך לא יברך 'על אכילת מרור'[112].

[1] דין אשה לגבי הסבה נתבאר בשולחן ערוך (או"ח סימן תע"ב סעיף ד') וברמ"א שם, כאשר כתב הרמ"א שנשים לא נהגו להיסב. כך שלבני אשכנז, נשים שההסבה קשה להן, בודאי יכולות להקל בשופי.

[2] שלחן ערוך (סימן תע"ג סעיף ב', סימן תע"ה סעיף א'); משנה ברורה (סימן תע"ב ס"ק י"ט).

[3] כף החיים (סימן תע"ב סקכ"ב), חוט שני (פסח עמ' קמ"ו).

[4]  רבינו הגר"א וייס שליט"א (הגדת מנחת אשר, עיוני הלכה סימן ה' אות ט'), וטעמו, שהסבה נקבעת כפי המקובל בזמנינו באנשים חשובים בסעודות חשובות, שמנהגם לישב ע"ג כסאות עם משענת ידים. ועיי"ש עוד.

[5] שולחן ערוך (או"ח סימן תע"ב סעיף ט').

[6] שיטת הצל"ח ועוד אחרונים, ובספר שיעורין של תורה (מהדו"ק, סימן י' אות י') מובא שכך הורה החזון איש.

[7] שיעור הגר"ח נאה זצ"ל (שיעורי תורה סימן ג' אות ו').

[8] עיין במשנה ברורה (או"ח סימן רע"א ס"ק ס"ח), ובביאור הלכה (שם ד"ה של רביעית), שבמצוות דרבנן אפשר להקל כשיעור הקטן. וכן כתב במשנה ברורה (סימן תפ"ו ס"ק א') לענין ד' כוסות. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ו' סימן ס'). אמנם בהגדה של פסח 'מבית לוי' (עמ' צ"ב) מובא שהגרי"ז מבריסק החמיר בכל ליל הסדר שהכוס הראשונה תהיה בשיעור גדול, משום שלדעת רבים מהפוסקים קידוש בליל יו"ט עיקרו מן התורה.

[9] עיין בביאור הלכה (שם) שבקידוש של ליל שבת שעיקרו מן התורה נכון לחוש לכתחילה לקדש על השיעור הגדול.

[10] הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הגדה של פסח 'הלילה הזה', עמ' 24).

[11] שולחן ערוך (סימן תע"ב סעיף ט'), ומשנה ברורה (שם ס"ק ל'). ומובא שהחזון איש נהג לשתות בכוס ראשונה ואחרונה את כל הכוס, ובכוס שניה ושלישית את רוב הכוס (דינים והנהגות פרק י"ז סעיף ל"ו).

[12] משנה ברורה (שם ס"ק ל'), כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה לכל השיטות.

[13] הלכות חג בחג (פסח פרק י"ט הערה 24) בשם הגר"ח קניבסקי זצ"ל שכך נהג החזון איש; תשובות והנהגות (חלק ב' סימן רמ"ג) שכך נהגו הגרי"ז מבריסק והרב מטשעבין; הליכות שלמה (פסח פרק ט' סעיף י"א); חוט שני (פסח פרק י"ז ס"ק י'), והוסיף שיש הידור לערב בו יין כדי שיהיה דרך חירות; שו"ת מנחת אשר (חלק ג' סימן ל"ז).

[14] קול דודי – הלכות ליל הסדר (סימן ג' אות ד') בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל; שו"ת ישא יוסף (או"ח חלק ג' סימן ק"ז) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכתב שמי שקשה לו יכול לערב ביין מיץ ענבים ובלבד שיהא ניכר טעם חריפות היין; ובספר אור לציון (חלק ג' פרק ט"ו סעיף ד') כתב שלכתחילה יש לקחת יין.

[15] חזון עובדיה (פסח חלק ב', קדש סעיף י"ד); ובאור לציון (שם) כתב שמי שקשה לו יכול לקחת מיץ ענבים, וישתדל שלפחות כוס אחת תהיה של יין או חציה יין וחציה מיץ ענבים. ועיין בספר אשרי האיש (או"ח חלק ג' פרק ס' סעיף כ"ה).

[16] שולחן ערוך (או"ח סימן תע"ב סעיף י'). ובספר סידור פסח כהלכתו (חלק ב' פרק ג' הערה 9) הביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל, שכל זה דווקא אם נהנה קצת מהיין בעת שתייתו, אולם אם לא נהנה מזה כלל והיין מאוס אצלו, לא ידחוק עצמו לשתות יין, שאין זה דרך חרות.

[17] משנה ברורה (שם ס"ק ל"ה). ובשער הציון (שם ס"ק נ"ב) ביאר הטעם משום שאין זה דרך חירות.

[18] עיין שו"ת מנחת יצחק (חלק ד' סימן ק"ב אות ב') שדן במי שהזהירו אותו הרופאים שאכילת מצה ומרור מסוכנת לו, והביא בשם המהר"י אסאד (או"ח סימן ק"ס) שאם אכל, הרי זו מצוה הבאה בעבירה, ובשם המהר"ם שיק (או"ח סימן ר"ס) כתב, שאין זה מצוה כלל אלא עבירה.

[19] משנה ברורה (שם ס"ק ל"ז); רמ"א (או"ח סימן תפ"ג סעיף א'); ומיץ ענבים עדיף על יין צימוקים, (חזון עובדיה פסח חלק ב', קדש, הערה י"ב). וראה להלן פירוט על אופן הכנת יין צימוקים, ומה נחשב 'חמר מדינה'.

[20] חזון עובדיה (פסח חלק ב' קדש סעיף י"ח).

[21] שו"ת חזון עובדיה (סוף סימן ד').

[22] דיני חולי סכרת מתבארים בנפרד.

[23] כף החיים (סימן תע"ב ס"ק ע"ד).

[24] סימן תע"ה ס"א.

[25] משנ"ב (שם סקי"א).

[26] שו"ת מנחת אשר (ח"ג סימן ל"ט אות ב').

[27] שלחן ערוך הרב (סימן תע"ז סעיף ג'). וראה בלשון השלחן ערוך (שם סעיף א') שמבואר שכזית אחד הוא לכתחילה [והמשנה ברורה (שם ס"ק א') כתב שלכתחילה טוב לקחת שני כזיתים]. ובבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת צו סעיף ל"ה) כתב שזקן או חלוש מאוד שקשה לו לאכול שני כזיתים, יאכל כזית אחד. ובספר ארחות רבינו (מהדורה חדשה, חלק ב' עמ' מ"ח) מובא שבעל הקהלות יעקב אכל לאפיקומן כזית אחד בשיעור הקטן.

[28] שולחן ערוך (או"ח סימן תפ"ו סעיף א').

[29] הגר"ח נאה (שיעורי תורה שער ג' סעיף י"ב), וכתב שם ששיעור הכזית הוא 25.6 סמ"ק, אך צריך להוסיף קצת נגד מה שנשאר דבוק בין השיניים.

[30] חזון איש (מובא בשיעורין של תורה, שיעורי המצוות אותיות כ"א וכ"ד).

[31] דעת הרמב"ם (מובא במשנה ברורה שם ס"ק א'), וכך נוקט החזו"א להלכה (או"ח סימן ל"ט ס"ק י"ז).

[32] לשיטת החזון איש (עיין שיעורין של תורה שם).

[33] הגר"ח נאה (עיין שיעורי תורה שם סעיף י"ג).

[34] משנה ברורה (שם, וסימן תפ"ו ס"ק א'), והיינו כשעור ביצה שלמה בינונית של זמננו.

[35] והנה השלחן ערוך (סימן תע"ה סעיף א') פסק שיש לאכול כזית מהמצה האמצעית הפרוסה וכזית מהעליונה השלמה. וכתבו הפוסקים שאפשר להקל לאכול מכל מצה כזית אחד בשעור הקטן שהם יחד כזית אחד בשעור הגדול [סידור פסח כהלכתו (חלק ב' פרק ח' הערה 24) בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"נ קרליץ זצ"ל]. ורבינו הגר"א וייס שליט"א הורה שבכזית ראשון מן הפרוסה יש לאכול כשעור החזון איש, ובכזית שני אפשר להקל כשיעור הגר"ח נאה.

[36] עיין במשנה ברורה (סימן תפ"ו ס"ק א') שבמצוות דרבנן אין צריך לחשוש לשיטות שהתקטנו הביצים, ודי בשיעור חצי ביצה בת זמננו. [ובמקרה של חולה יש להקל לקחת כשיעור שליש ביצה, כמבואר להלן].

[37] הגדת קול דודי (עמ' ל"א); סידור פסח כהלכתו (פרק ח' סעיף ד' אות ה').

[38] כ-20 מצות לק"ג.

[39] פסח כשר ושמח (הרב ויא, עמוד 30 ובהערה 81) שכך נהגו רבים מגדולי ישראל; וראה בספר סידור פסח כהלכתו (חלק ב' פרק ח' סעיף ד' ובהערות 21 ו-22); שבות יצחק (פרק כ"ב ס"ק ג').

[40] בארחות רבינו (מהדורה חדשה חלק ב' עמ' ע"ו) מובא שהחזו"א החשיב רבע מצת יד לכזית. וראה עוד בחזו"א (או"ח סימן ל"ט ס"ק י"ז) ששיעור הכזית מצה נקבע על פי אומד עין. מובא כל זה בקונטרס פסח כשר ושמח (שם הערה 82), ועל פי זה הם השיעורים המקלים המפורטים להלן בסוגי המצות השונים.

[41] כ-13 מצות לק"ג.

[42] פסח כשר ושמח (הרב ויא, עמוד 30).

[43] פסח כשר ושמח (שם).

[44] פסח כשר ושמח (שם בהערה *).

[45] בספר שיעורין של תורה (שיעורי המצוות אות כ"ו) מובא שעל פי מדידת החזו"א התברר שבחצי מצת מכונה יש כזית, אולם אחר כמה שנים מדדו שוב והתברר שלא כל המצות שוות, ומכיון שאכילת מצה היא מצוה דאורייתא ראוי שיהיה הכזית הראשון בערך שני שלישי מצה כדי לצאת ידי כל הדעות; פסח כשר ושמח (הרב ויא, עמ' 30) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

[46] חוקת הפסח (פרץ, עמ' נ"ג) בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל; פסח כשר ושמח (שם).

[47] משנה ברורה (סימן תפ"ו ס"ק א').

[48] הליכות שלמה (פסח, פרק ט' הערה 55); עלהו לא יבול (עמ' קע"ז); הלילה הזה (עמ' 26) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

[49] שו"ת יחוה דעת (חלק א' סימן ט"ז).

[50] עיין קהלות יעקב פסחים (סימן מ"ג) שלדעת החזון איש מעיקר הדין יש לשער לשער בזית של ימינו; וכן מובא בארחות רבינו בעל הקהלות יעקב (מהדורה חדשה, חלק א' עמ' קע"ב) שהעיקר כפסק הגר"ח מוולוז'ין שמשערים כזית ממש של זמננו, ורק לחומרא אומרים כחצי ביצה או שליש ביצה.

[51]  ברכי יוסף (אורח חיים סימן תפ"ב סק"ד), שכשם שחצי שיעור אסור מן התורה כך יש מצוה בחצי שיעור, וכ"כ ערוך השולחן (סימן תע"ז סעיף ג'), אך ראה משנה למלך (חמץ ומצה פ"א ה"ז) שהאוכל פחות מכזית לא עשה כלום, וראה שערי תשובה (סימן תפ"ב סק"א), ושו"ת שבות יעקב (חלק ב' סימן י"ח), ושו"ת חתם סופר (חלק א' סימן מ"ט) ומנחת חינוך (מצוה י').

[52] שערי ימי הפסח (עמוד קס"א)

[53] שמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ט סעיף מ').

[54] שמירת שבת כהלכתה (פרק כ"ט סעיף מ', ובהערה ק"ג). ובספר שולחן שלמה (הלכות יו"ט סימן ת"ק ס"ק א' ובהערה ב') מובא בשם הגרש"ז שמדידה שניכר שהיא לצורך מצוה כמו מדידת מצה, מסתבר שמותר. ופשוט שמותר למדוד שיעורים של מצה ומרור בכלי משקל קטנים ביתיים, שאין זה נראה כלל כדרך מקח וממכר. אולם עדיף לעשות זאת מערב יו"ט. וכן כתב בשו"ת אור לציון (חלק ב' פרק כ"ה סעיף ב') שמותר לשקול בשבת וביום טוב לצורך מצוה. וראה עוד בכף החיים (סימן ש"ו ס"ק ס"ג) שהביא מפתח הדביר (חלק ד' סימן ש"ו סעיף ט"ו) שלא ישקול במשקולות [במאזנים] כדרך שעושים בחול, אלא ישקול את המצות כנגד דברים שהם לא מוקצה או כנגד דברים ששקל בערב החג ויודע שהם במשקל הרצוי.

[55] כף החיים (סימן ש"ו ס"ק ס"ג).

[56] משנה ברורה (סימן תע"ה ס"ק ט').

[57] משנה ברורה (שם).

[58] חוט שני (פסח פרק י"ז ס"ק כ"א).

[59] משנה ברורה (שם).

[60] בשו"ת חתם סופר (חלק ו' סימן ט"ז וסימן כ"ג) כתב ששיעור כדי אכילת פרס לחומרא הוא שתי דקות. ובשיעורין של תורה (שיעורי המצוות אות ל') כתב על פי הוראת החזו"א שלכתחילה יש לחוש לשיעור זה ולאכול בתוך שתי דקות ועל כל פנים יזהר שלא לשהות באכילה יותר מארבע דקות. וכן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק נ"ד סעיף ל').

[61] שיעורי תורה (הגרא"ח נאה, סימן ג' סעיף ט"ו); פסח כשר ושמח (הערה 89) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל; שו"ת אור לציון (חלק ג' פרק ט"ו סעיף י"ג).

[62] עיין בשו"ת חתם סופר (שם) שזמן אכילת פרס הוא לא יותר מ-9 דקות. ובשו"ת אור לציון (שם) כתב שזקן או חולה יאכל בשש או שבע דקות, ולפחות תוך תשע דקות. ורבינו הגר"א וייס כתב (הגדש"פ מנח"א עמ' ר"כ) שיש להקפיד על ארבע דקות, "ובדיעבד יש להקל בזמן של תשע דקות רק לענין שלא יחזור ויברך".

[63] הלילה הזה (עמ' 19) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל; שו"ת שבט הלוי (חלק ט' סימן קי"ט אות ג').

[64] קול דודי (סימן י"ד סעיף ז'); אור לציון (חלק ג' פרק ט"ו סעיף י"ג); פסח כשר ושמח (ויא, הערה 92) בשם הגרח"פ שיינברג זצ"ל והגר"ח קניבסקי זצ"ל.

[65] עיין משנה ברורה (או"ח סימן תע"ג ס"ק מ"ג) שאין לברך על אכילת מרור הנמשכת יותר מזמן אכילת פרס.

[66] עיין לעיל בהערה לסעיף ט"ז.

[67] עיין שולחן ערוך (סימן תע"ה סעיף ג') שאם בלע מצה יצא.

[68] ברכי יוסף (או"ח סימן תס"א ס"ק א'); ביאור הלכה (שם ד"ה יוצא אדם).

[69] משנה ברורה (סימן תק"ד ס"ק כ').

[70] באר היטב (שם ס"ק ה'); ביאור הלכה (סימן שכ"א סעיף י"ב ד"ה לפרר לחם); שמירת שבת כהלכתה (פרק ו' סעיף י"א).

[71] קובץ מוריה (גליון תט"ו – תי"ז עמ' ע"ר) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל; שיעורי קנה בושם (פרק י' סעיף ט"ז); ובהגדת 'ארזי הלבנון' מובא שכך נהג הגר"מ פיינשטיין זצ"ל לעת זקנותו.

[72] ומוטב לצאת במצה מפוררת מבמצה שרויה (קיצור הלכות פסח, ספטימוס, עמוד יג, בשם החזו"א).

[73] משנה ברורה (סימן תס"א ס"ק י"ח וס"ק כ'). וראה שם שאין לשרות חתיכות קטנות מכזית אם שורה אותן זמן ממושך עד שהמים נעשים לבנים מהפירורים.

[74] משנה ברורה (שם).

[75] ראה משנה ברורה (שם) ושער הציון (ס"ק לד).

[76] עי' שו"ע או"ח (סי' שי"ח סעיף ה') ומשנ"ב (שם ס"ק מ"ה), ומה שכתבנו שיש להעדיף ולשהות שתפוג רתיחת המרק, הוא ע"פ דברי הגרי"ש אלישיב שהובאו בספר שבות יצחק (בישול פרק י' עמוד ק"ח), שמשמע מהמשנה ברורה שהיתר זה מרווח יותר, ואם מתאפשרת אכילה רציפה יש להקל בדבר שאינו ודאי קלי הבישול. ונראה שמצות דידן שהן קשות אינן בגדר קלי הבישול.

[77] כן כתבו הבן איש חי (שנה שניה פרשת בא אות ו'), כף החיים (סימן רנ"ג אות צ"א) והאור לציון (חלק ב פרק ל אות ד), שאף בני ספרד נהגו להחמיר לא לתת דבר אפוי בכלי ראשון או שני.

[78] כ"כ בהליכות עולם (חלק ד' עמוד מ"ד) כתב, שמדברי מרן המחבר עולה שפוסק שאין בישול אחר אפייה אפילו בכלי ראשון, והעידו האחרונים שכן מנהג בני ספרד, ולפי זה מותר לערות מרק מכלי ראשון על פת [או על מצה], או לנותנה בסיר המרק עצמו כשאינו על האש. אך הוסיף בהליכות עולם שמכל מקום אם אפשר טוב לעשות העירוי מכלי שני.

[79] שו"ת שרידי אש (חלק ב' סימן ל"ג).

[80] ציץ אליעזר (חלק ט"ו סימן ל"ב אות ח').

[81] סעיף זה הוא (כמעט) ציטוט מהגדה של פסח מנחת אשר עמ' ר"כ. בהערות הוספנו מקורות נוספים.

[82] שו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ט סימן כ"ב); שו"ת תשובות והנהגות (חלק א' סימן ש"ב); שו"ת מנחת אשר (חלק ג' סימן מ"ג). ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט' סימן מ"ט).

[83] ציץ אליעזר (שם) שאם לא צפוי להגיע לסכנה בעקבות האכילה, רשאי גם לברך; מנחת אשר (שם). אך בשו"ת תשובות והנהגות (שם) כתב שאם הסכנה שיפול למשכב והצער רב היא קרובה – אין לו לאכול, ואם אוכל – לא יברך.

[84] שו"ת מנחת אשר (שם) ושם ביאר שהיינו ששיעור כזית משתער לפי זית בינוני שלנו.

[85] הגריש"א (מובא בספר וישמע משה עמוד קנז).

[86] שבט הלוי (חלק ט סימן קיז). שיש לסמוך על הדעות שיוצאים בזה וגם על השיטות שרק בקמח קלוי אין יוצאים וגם לא ברור שזה נקרא קלוי.

[87] שבט הלוי (שם אות ד).

[88] ההמלצות לחולי קרוהן וקוליטיס מאת הפרופ' דן טרנר והד"ר אורן לדר.

[89] דברי פרופסור הרב אברהם שטיינברג.

[90] עיין בשולחן ערוך (סימן קנ"ח סעיף ב'), משנה ברורה (שם ס"ק ט').

[91] משנה ברורה (או"ח סימן תפ"ב ס"ק ו').

[92] ואף אם מנהג אבותיו לאכול חריין, יכול לכתחילה לאכול חסה – הוראת הגר"א וייס שליט"א.

[93] משנה ברורה (סימן תע"ג ס"ק מ"ג).

[94] פסח כשר ושמח (ויא, עמ' 31).

[95] עיין משנה ברורה (סימן תפ"ו סק"א) שלענין מרור שהוא דרבנן יש לסמוך בדיעבד אם אכל כשליש ביצה, אך לכתחלה כיון שצריך לברך על המרור אין להקל בזה אם לא שהוא אדם חלש וקשה לו שאז יכול לסמוך ולאכול רק כשליש וכנ"ל. ועיין מנחת אשר מועדים (ח"ג עמוד רפז).

[96] עיין בקהלות יעקב (פסחים סימן מ"ג) שמי שקשה עליו אכילת כזית גדול, יכול לשער בכזית של זמננו שהוא לכל היותר כשליש ביצה של זמננו. וכן מובא בספר סידור פסח כהלכתו (חלק ב' פרק ט' סעיף י"א) בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שהעיד שהחזו"א עצמו נהג באכילת חריין בשיעור של שליש ביצה.

[97] משנה ברורה (שם). וכתב השער הציון (שם ס"ק ס"א), שדין זה הוא דווקא אם מזיק לו לבריאות, אולם אם אכילת המרור לא מזיקה לו, צריך לדחוק את עצמו לאכול אף שקשה לו הדבר.

[98] על פי הגדת מנחת אשר (עמוד רכט).

[99] מנחת יצחק (ח"ג סימן י"ח), וכתב בתורת היולדת (פרק מ"ו סעיף י"א) בשם המנחת יצחק דאם יכול לשמוע את הברכות מאחר, מה טוב, ויכווין להוציאו. וכתב עוד בתורת היולדת, דיתכן דכוס ראשון של קידוש, יוצא ידי חובה גם בשתיה בצנורית, עיי"ש.

[100] שולחן ערוך (או"ח סימן תע"ח סעיף א). וראה משנה ברורה שם ס"ק א שאם אכל צריך לחזור ולאכול אפיקומן ובאליה רבה (תעז ג) כתב שרק באופן שעדיין לא בירך ברכת המזון חוזר ואוכל אפיקומן.

[101] שולחן ערוך (או"ח סימן תפ"א סעיף א).

[102] רמ"א שם, ומשנה ברורה תעח ס"ק ב.

[103] משנה ברורה תפ"א ס"ק א.

[104] משנה ברורה שם.

[105] חזון עובדיה (שו"ת סימן נ'). ושם שמותר אף לבני אשכנז.

[106] מנחת שלמה (פסחים קי"ז ע"ב); הליכות שלמה (פסח, פרק ט' סעיף ס"ב).

[107] אשרי האיש (או"ח חלק ג' פרק ס' סעיף נ').

[108] מנחת חינוך (מצוה י'); תורה לשמה (סימן קכ"ה); ארחות רבינו (מהדורה חדשה, חלק ב' עמ' פ"ב).

[109] תורה לשמה (שם); שבט הלוי (חלק א' סימן ר"ה הערות לאו"ח סימן ר"ח).

[110] תורה לשמה (שם).

[111] תורה לשמה (שם) וכתב שיברך ברכת המזון בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות במחשבתו [והיינו באופן שלא נותר כזית מהאכילה במעיו, כמבואר בבן איש חי (שנה א' פרשת חוקת סעיף י"ג)]; וכן מובא בספר קב ונקי (או"ח סימן קנ"ה) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאם הקיא אחר האפיקומן לא יחזור ויאכל כיון שאסור לאכול אחר אכילת אפיקומן, ואף שהקיא וממילא אין טעם מצה בפיו, מכל מקום ישנם עוד טעמים לאסור אכילה לאחר אכילת אפיקומן.

[112] מנחת אשר (שיעורים אגרות ומאמרים הנוגעים למגפת הקורונה, סימן ע"ב).

המדור בבניה ויעלה בקרוב…