מדידת חום כהגנה מוירוס הקורונה בכניסה לבית החולים בשבת

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

"להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא יא, מז)

מצוה זו שבפרשתנו אוסרת על הכשלת אדם מישראל בכל סוג של מכשול, החל ממכשול פיזי, דרך מכשול בעצה שאינה הגנתית, וכלה בהכשלתו באיסור. זו הלכה רחבה שיש לה משמעות מעשית רבה. להלן ננסה לדון בהיבט מעניין במיוחד בהלכה זו, באמצעות דיון אלה הלכתית מעשית בת תקופתנו.

כידוע, התפרצות מגפת הקורונה. אחד הצעדים הבולטים בהקשר זה הוא חיוב מדידת חום בכניסה למקומות ציבוריים (אלו מהם שנותרו נגישים לציבור). מדידת החום בשימוש ברוב המקומות באמצעות מכשיר למדידת חום המודד את הקרינה התרמית (בשיטות שונות), ללא מגע בין מכשירי הבדק.

כעיקרון, מדידת חום בשבת לצורך רפואה מות אף שישנו איסור מדרבנן על מדידה, משום שהדבר נחשב מדידה של מצוה (שו"ע אורח חיים סימן שו, ז, ומשנה ברורה ס"ק לו). אך במדחום דיגיטלי הפועל באמצעות סוללות ישנו חשש איסור תורה של מלאכת "בונה" או "מכה בפטיש", מה גם שהספרות נכתבות על הצגת מכשירים ויש בזה חשש מלאכת "כותב". לכן, בעיקר הדין לא להשתמש במדחום זה אלא במקום חשש פיקוח נפש וכשאין בנמצא מדחום כספית. [1]

דברים אלו מביאים אותנו לנידון השאלה, באדם שרוצה להיכנס לבית החולים בשבת ולבקר את קרובו המאושפז שם, ויודע שבפתח בית החולים מוצב שומר שתפקידו הוא למדוד את חומם של כל הנכנסים ללא יוצא מן הכלל. האם מותר להגיע לבית החולים, ולהיבדק לפני הכניסה?

שאלה זו מצריכה אותנו לתת בראשית הדיון בה שתי הנחות יסוד:

ראשית, אין ספק כי הבודק איננו עושה איסור במלאכתו, ואף מצוה בידו. למה הוא מודד את החום של המבקרים היא חלק בלתי נפרד מהצעדים במלחמה בנגיף שמסכן חיים, ואלו ראויים לתואר "פיקוח נפש". וכל שכן שכך הם פני הדברים כשמדובר בהגנה על חולים המאושפזים בבתי החולים, מצב בריאותם אינו תקין בלאו הכי, והסיכון גדול בהרבה מאשר בכלל הכמות. אמנם מסתבר הדבר, כי אילו היו בתי החולים מתנהלים על פי ההלכה, היה צריך לגור את בית החולים לכניסת מבקרים בשבת, לבעלי תפקידים קטנים או בכניסה לרפואה דחופה, או כל דבר אחר שיש בו משום פיקוח נפש, ולא היה להם לאפשר למי שאינו חיוני לבקר. בבית החולים. אתה יכול לקבל חשש איסור תורה. אבל זה ברור הדבר, זה לא בידם של מנהלי בתי החולים, אפילו היו רוצים. היא מציאות שמבקרים יכולים לבוא בשערי בית החולים בשבת כדרכם בחול. משזה מצב העניינים,

שנית, ברור כי המבקר בבית החולים איננו שותף בעצמו במלאכת האיסור הכרוכה במדידת החום. הוא רק ניצב, פסיבי, ואינו עושה, והמודד הוא זה שמפעיל את החומר ומודד את חומו. משום כך, הדיון ההלכתי מתחיל בשאלה האם יש כאן איסור של "לפני עוור לא תתן מכשול", בגרימתו למודד לבצע את פעולת המדידה.

בלב הדיון נשאלת השאלה, היכן כאן המכשול? אם הנחנו שהמודד מבצע מצוה ולא איסור, והנבדק עצמו אינו עושה איסור בעצמו, מדוע נתייחס לבדיקה כולה אסורה?

הנחת היסוד היא, שמאחר שמצד המבקר אין כל פיקוח נפש בביקורו, והוא יכול ממנו, ברור שחובתו היא שלא לבוא לפתח בית החולים ולאלץ את השומר לבצע את הבדיקה, ואם הוא בכל זאת מגיע והשומר יבצע פעולה האסורה מן התורה, יש בזה משום מה. “לפני עור לא תתן מכשול”.

נראה איך דנו הפוסקים דומים, וננסה לברר האם יש לחלק בין שני מקרים דומים. את המקרה הראשון נכנה "הכשלת חברו באונס", והשני "הכשלת חברו בהיתר".

"הכשלת חבירו באונס" איך? לדוגמא: ראובן מגיע לשמעון ואומר לו: "אכול את מאכל האיסור הזה או שאהרוג אותך!". על פי ההלכה שמעון אוכל את דבר האיסור, מאחר שפיקוח נפש דוחה את כל התורה. יוצא, אם כן, שמעון לא עבר איסור באכילה זו שראובן גרם לה. אבל האם ראובן עובר על "לפני עוור לא תתן מכשול"? החלקת יואב (סימן א') מניח בפשיטות שאין בדבר משום לפני עוור, מכיון שאצל הנכשל לא היה חטא. אבל רוב דחו את דבריו. ידועה בנושא תשובתו של האגרות משה (יו”ד חלק א סימן ג), הכותב:

"וגם פשוט שאם אחד יאנוס את חברו איסור בדרך כלל שיהיה פיקוח נפש, שהעובר לא יעשה איסור דאונס רחמנא פטריה, וגם מותר לכתחלה לעבור ולא ליהרג, נמי יעבור המאנס באיסור דלפני עור, אף שלכאורה הא לא הכשיל את חברו באיסור, משום דעל כל פנים. נעשה על ידו איסור – והוא אינו אנוס”.

כלומר, לאחר שסוף סוף נעשה ברמתו איסור, והוא לא היה אנוס על כך, שייך בזה איסור לפני עור. למה באמת נחשב כאן איסור? האגרות משה ידע את דבריו על פי יסוד שבו הוא מחלק בין איסור לפני עיור הבסיסי, בהכשלת עיור בדרך או בנתינת עצה רעה, שזהו איסור שבין אדם לחבירו, אם איסור לפני עיור בהכשלת חבירו באיסור, שזהו לדעתו איסור שבין למקום, והגדרת האיסור אינו אדם. שלא לגרום לחברו נזק ודבר רע, אלא אחריות כלפי שמיא "שאסור לעשות מכשול דחטא בעולם".

האגרות מביאה לכך ראיה נפלאה. בהלכות ריבית ישנה חלוקה בין ריבית קצוצה האסורה מן התורה, כי ריבית אינה קצוצה שהיא איסור מדרבנן. מידע, המלוה בריבית מכשיל את הלוה ב”לפני עור” שהוא מציע לו את ההלוואה האסורה. אם האיסור להכשיל את חברו בעבירה הוא איסור שבין אדם לחברו, בדומה להכשלתו באבן נגף ברחוב, למה לא יהיה הדבר אסור מהתורה כדין "לפני עור"? וכי מכשול מדרבנן אינו נחשב מכשול מספיק שהיה הדבר נחשב "לפני עור" מן התורה? מכאן מוכיח ר' משה זצ"ל, כי האיסור להכשיל את חברו באיסור שונה מן האיסור להכשילו בדרך, וזהו איסור שבין אדם למקום וגדרו הוא למנוע מכשול בעולם בהוספה של חטא. משום כך, כאשר המכשול הוא דבר שאינו אסור מן התורה, אין איסור של "לפני עור" מן התורה, לאחר שמן התורה אין זה מכשול.

על כל פנים, בהתבסס על הנחה זו, מניח הגאון ר' משה זצ"ל, גם באופן שבו חבירו עשה את העבירה באונס, אין זה אומר שלא היה תורת חטא על המעשה, אלא שאצלו, מבחינתו, אין עון בידו; אבל למי שהכריח אותו בגלל זה וגרם שייעשה את זה בעולם, הדבר נחשב כגרימה של חטא, ולפיכך יש בזה משום "לפני עור".

רבינו הגאון הגדול רבי אשר וייס, בשו"ת מנחת אשר (חלק בסימן לא) מסכים לעיקרון דברי האגרות משה גם זה יש איסור לפני עוור, אך אם יש צורך בכך לחדש את החילוק שכתב ר' משה, אלא:

"אין גדר המכשול תלוי בעונשו של הנכשל, אלא בעצם מציאות העבירה שהיא נגד רצון ה', ובודאי שאין הקב"ה חפץ שתיעשה העבירה אף באונס, דמסתבר דכל מעשה עבירה מצד עצמו יסודו חרון אף והסתר פנים שוליים בעולם, וכל המרבה חרון אף ה'. גמור הוא ועובר בלפני עור”.

אנחנו צריכים לחשוב, האם יש הב בין הנידון הזה, דל הנידון בו פתחנו. במקרה זה מדובר על "אונס". כלומר, מצד עצמו המעשה הוא אסור לחלוטין. אין בו שום קולא. ההיתר של האנוס לעשות את העבירה נובע מהסיטואציה שבה הוא נמצא, שבו מכריחים אותו לעשות את המעשה. לכן, קל יותר להניח שהאחראי שגרם מצב האונס שבידו היה למנוע את ההתרחשות ייחשב כמי שהוסיף חטא בעולם, יעבור על לפני עוור, בין להגדרת האגרות משה, משום שבכך התווסף חטא בעולם, ובין להגדרת המנחת אשר, שבכך נסתר רצון השם שלא חפץ במעשה זה. אפילו באונס. לעומת זאת, על פי ההנחות שכתבנו לעיל, מקרה זה עשוי להיות שונה. השומר בפתח בית החולים אינו אנוס על פעולתו, אלא עוסק במצוה של הצלת נפשות במצב של פיקוח נפש. במצב הנתון שבו הוא אינו יכול למנוע ממי שמעוניין להיכנס לבית החולים את הכניסה, הוא חייב לבדוק כל אחד ואחד. כשהמבקר בבית החולים בשער, הוא מגיע בגלל זהמצד מהותו, ולא מעשה איסור. ובפרט, יש מצב שבו האדם הבין מה הוא מכשיל את חברו "בידים", כמו במקרה שדנו בו הקים שבו הוא אינו מאיר חברו, אלא לעבור את העבירה, כפי שהאדם רק מתהלך כאל בית חולים ומבחינתו שלא תתבצע בדיקה, גם אם הוא מודע לכך שהשומר יצטרך לבצע את הבדיקה. סביר לומר שהאחריות המוטלת על האדם שלא ייגרם איסור מחמתו אינו שווה בין מקרה שבו הוא הגורם הישיר לאיסור על מקרה שבו הוא גורם עקיף. לכן, ייתכן שמצב זה הוא קל יותר מהמקרה שבו דנו הפוסקים. אמנם, הסברא נותנת שמאחר שסוף סוף בידו של המבקר למנוע את הפעולה, אם כן המדידה הספציפית הזאת לא הייתה מוכרחת, והיא נחשבת כפעולה שאינה נובעת מפיקוח נפש, בהתבסס על שהיא פשוט יכולה להיות מסוגלת אם לא היה המבקר מתעקש לבצע את הביקור. לכן, סביר להניח כי משום "לפני עור לא תתן מכשול". אם נשתמש בסברטו של המנחת אשר,

עוד יש לדון במקרה שבו השומר המודד את החום איננו יהודי. במקרה זה נראה פשוט שמותר להיכנס לצורך מצוה (כמו מצות ביקור חולים), וכן לבית הכנסת לתפילה. אין כאן משום אמירה לנכרי, שהרי העובר בשער אינו רומז דבר לנכרי, גם אינו פועל עבורו. יש שטענו כי עם מכשיל העובר את הנהלת בית החולים הממנה את הנכרי. אבל נראה שאין בטענה זו ממש. כפי שביארנו לעיל, זהו מצב נתון שבו אנשים יכולים להיכנס לבתי החולים. אין חיים בעולם אוטופי שמאפשר לחשוב על מציאות אחרת. במצב עניינים זה, בית החולים חייב למנות שומר שימוד את החום לנכנסים, ומצוה בידם. מכאן ואילך אין להם או למבקר כל חשש איסור בדבר.

[1] לצורך הדיון כאן נסתפק בהנחות אלו ולא נדון אף שאלו אינן מוסכמות, בעיקר בעניין בסוללה, חלק מהדעות אין בה אלא איסור מדרבנן, וכן מצד שהרישום על גבי הצג אינו מיועד להתקיים. עוד צריך לדעת האם ישנה נורת ביקורת, ואם היא עשויה מ”לד” או מנורה אחרת.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…