כמו בכל חגי ישראל, גם בחג השבועות ישנם מנהגים מיוחדים המאפיינים את החג. הבולט בהם הוא מנהג אכילת מאכלי חלב. מה יעשו מי שרגישים לחלב?
מנהג זה נזכר בשולחן ערוך (רמ"א או"ח סימן תצ"ד סעיף ג'):
"בכמה מקומות נוהגים לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות".
הרמ"א מוסיף שם, שהטעם הוא בכדי שיצטרך להביא שתי לחמים, אחד למאכלי חלב ואחד לאחריו למאכלי בשר, ויהיה בזה זיכרון לשתי הלחם שהיו מקריבים ביום הביכורים.
בכלבו (סימן נב) כתב, שנהגו לאכול דבש וחלב מפני שהתורה נמשלה להם. וכעין זה בפרי חדש כתב שיותר נראה שהטעם הוא מפני שהוא יום שניתנה בו תורה, והתורה נמשלה לחלב, (וגם למים ויין).
טעמים אלו הובאו בכף החיים ובעוד פוסקים.
במגן אברהם הביא בשם הזוהר (אמור דף צ"ז ע"ב), שהטעם הוא, ששבעת השבועות בין יציאת מצרים למתן תורה היו לישראל כעין "שבעה נקיים" שסופרת הנדה המיטהרת מטומאתה, עכ"ל לשון הזוהר. וכידוע (נדה ט, א) ש"דם נעכר ונעשה חלב", כלומר, החלב מקורו בדם שעובר שינוי ומתהפך לחלב. בפנימיות התורה, דם הוא בבחינת דין, וחלב בבחינת רחמים, וכך גם אנו מציינים שהדין נהפך לרחמים. והוסיף שמנהג אבותינו תורה היא.
וביאר באגרות משה (חלק א' סימן ק"ס) שאין זה תקנה כמו שתיקנו לאכול שני תבשילין בליל הסדר זכר לקרבן פסח וקרבן חגיגה, לפי ששתי הלחם עצמו לא נאכל אלא לכהנים בלבד ולא היה נמצא בכל הבתים, ולכן אין טעם לקבוע לו תקנת חובה לאכול זכר לאכילתו. ומכל מקום למדו מתקנות אלו, שטוב לנהוג כן. והוסיף שהטעם שלא הנהיגו לאכול בסעודה אחת מאכלי חלב ואח"כ מאכלי בשר, (כהטעם שהביא הרמ"א), הוא מפני שיש שאינם אוכלים בסעודה אחת חלב ובשר.
ממקורות אלו אנו למדים, שאכילת מאכלי חלב בחג השבועות אינה דין ואף לא תקנה, אלא מנהג טוב. אף שכאמור, מנהג אבותינו תורה.
אנשים הרגישים לחלב, לפעמים יכולים לאכול מידה מעטה מאוד של חלב ואינם חשים כל צער מחמת כן, והם רגילים לכך מימות החול. ראוי להם לטעום מעט מאכלי חלב במידה שהם יודעים שלא תסב להם כל צער.
אך האדם היודע שאכילת מאכלי חלב אף במידה שאינה מזיקה לו בריאותית, עלולה לגרום לו לכאבי בטן, עדיף שיימנע מאכילתם, וזאת משום שבכך הוא עלול לבטל את המצוה מן התורה של שמחת יום טוב. [שהיא מצוה מן התורה (חגיגה ח, ב, רמב"ם חגיגה פרק א הלכה א), ובחג השבועות אמרו בגמרא (פסחים סח, ב) שלכל הדעות קיימת חובה לתת דגש אף לחלק הגשמי בשמחת החג].
ובפרט, שחובת השמחה המיוחדת והעונג המיוחד בחג השבועות נובע מקבלת התורה, וכפי שמצינו בשל"ה (שבועות, נר מצווה יח) 'חייב אדם לשמוח בזה החג ביותר, כי הוא יום שזכינו בו לכתר תורה'. ומטעם זה כתב הפרי חדש שאין להתענות בחג השבועות אף לא תענית חלום; ואין טעם לבטל שמחה זו על ידי אכילת מאכלים שיגרמו לו לביטול השמחה.
כעין זה כבר מצינו שכתב בעל "סדר היום" מהר"מ בן מכיר (סדר חג השבועות), אחרי שציין המנהג לאכול חלב ודבש, "והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי המוטעם לחיכו והערב לו, ואע"פ שלא יהיה בשר וין, כי אין הענין אלא לענג עצמו, אבל לא בעניין שיצטער".
אמנם, ישנם דרכים נוספות לקיום מנהג זה לפי חלק מטעמיו:
בארחות חיים (ח"א סדר תפילות הפסח י"ג) כתב שנהגו הנשים לעשות לחם ולו ארבעה ראשים זכר לשתי הלחם. מנהג זה יכול לקיימו גם מי שרגיש לחלב ובכך לקיים את דברי הרמ"א לעשות זכר לשתי הלחם.
נראה, שגם אכילת דבש, גם היא מזכירה את האמור "דבש וחלב תחת לשונך", שהוא אחד הדברים שאליהן נמשלה התורה, כאמור.
ובדרך חידוד נראה, שעל פי דברי הפרי חדש שהטעם שנהגו כן הוא כיון שהתורה נמשלה לחלב, אם כן גם מי שאינו יכול לאכול את המשל – חלב, יכול הוא בהחלט לאכול את הנמשל – לעסוק ולהתענג על התורה הקדושה עצמה.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…