"רבי ישמעאל בנו אומר: הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד; והלומד על מנת לעשות – מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות”
(אבות ד, ה).
תומך, יש לשאול, מדוע הלומד "על מנת לעשות" מספיקין בידו גם "ללמד"?
עוד יש לשאול, מהו הלשון "מספיקין בידו", מדוע לא נאמר "חפשה…"?

"רבי ישמעאל בנו אומר: הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד; והלומד על מנת לעשות – מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות” (אבות ד, ה).

תומך, יש לשאול, מדוע הלומד "על מנת לעשות" מספיקין בידו גם "ללמד"?

עוד יש לשאול, מהו הלשון "מספיקין בידו", מדוע לא נאמר "חפשה…"?

יתכן לפרש, שכוונת המשנה היא לאדם שחפץ מן הצד האחד להיות נטוע בעולמה של תורה, לעמול וללמוד תורה בעיון רב, ומן הצד השני ברצונו לעסוק במצוות כאלו שדורשות זמן והשקעה רבה. אדם כזה שואל את עצמו בכנות, האם הדברים הם בהכרח באים אחד על חשבון השני.

אפשר לו לאדם להשקיע את כל כוחו, זמנו ומרצו בלימוד התורה יו ולילה, להתגדל בתורה ולחדש בה, ואפשר מן העבר השני להקדיש את כל משאבי נפשו לעמל המצוות, למשל לעסוק חסד וצדקה עם הנצרכים, כאשר אם ברצונו לעשות זאת בשלימות, הדבר עשוי לדרוש. ממנו את מירב הממצים, באופן שלא יישאר לו זמן ללימוד התורה והעמקה בה. אדם יקר זה, מתמודד עם השאלה: האם עלי לבחור בין הדברים? האם רצוני להתגדל בתורה שלא להתגשם?

על כך המשנה מלמדת אותנו חשוב ביותר, והוא "הלומד על מנת לעשות".

בפשטות, מדברת הכי הרבה המשנה על הכלל אופטימלית בלימוד התורה, שחובה על האדם לכוון את מבטו בזמן הלימוד על המסקנה המעשית המחייבת מהלימוד. הלומד מתוך כוונה להנאה אינטלקטואלית בלבד, או אפילו לשם קיום מצוות תלמוד תורה, אך איננו מכוון לקיים ולעשות את מה שהוא לומד, אין כל מעלה בלימוד פרק זה, ואדרבה, חז”ל דיברו קשות בגנותו, עד שבירושלמי (ברכות א הלכה ב) אמרו. , שלמעשה הוא מאבד את זכות קיומו בעולם:

"הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות – נוח לו שלא נברא! ואמר רבי יוחנן, הלמד שלא לעשות – נוח לו אילו נהפכה ולא שילייתו על פניו יצא לעולם!"

ביטוי חריף כל כך לא מצאנו על מי שחלילה שקוע בעבירות. דווקא זה שלומד תורה, אבל אינו מכוון לעשות ולקיים את מה שלומד העולם, הוא זה שחותר תחת יסוד קיומו של, ומאבד את חלקו בו.

את הדברים מבאר בצורה עמוקה המשגיח רבי ירוחם ממיר (דעת חכמה ומוסר חלק ג מאמר קכח). אמרו, עיקר ענין הבריאה היא "התגלות", שהיא הוצאה מן הכח אל הפועל. זו השפעה של "בריאה". הקב”ה נתן כוחות בחדש שיכול גם הוא לברוא ולעולם, ולהוציא מן הכח אל הפועל. זאת עושה האדם באמצעות קיום המצוות. המצוות נעשות בעולם הזה, מקום ראה מכוסה ומוסתר ללא נוכחות אלוקית, ורק על ידי מעשי המצוות בעולם הזה הרבה ונבטא רצון השם בבריאה. זה חלקו ותפקידו של האדם בעולם הזה. המצוות נמצאות בתורה, וענין מתן תורה היה להוריד את ההזדמנות לגלות בעולם הזה את השם הרצון:

“וזהו ענין קבלת התורה. היינו שהוא רידה משה לארץ, מה שהיתה גנוזה בשמים ובשמי שמים, אשר אין סתר גדול מזה, וענין "ובא משה והורידה לארץ" (בר"ר יט, יג), זה עובד ובגלוי. וזהו "וירד ה' על הר סיני" (שמות יט, כ). ואם כן נמצא, שסוד קבלת התורה הוא סוד הגילוי. ומפני זה היה כל עניין מעמד הר סיני גם כן סוד של בגלוי ובפועל. וזהו "אתה נגלית בענן כבודך כו' מן השמים השמעתם קולך" וכו' וכו'. וזהו ענין שופר – בפועל ולא בכח. "בקולות וברקים" הם פועלים. וסוד מעשה המצות היינו שיהיה בפועל. וזהו ענין כל הלומד ואינו מקיים נח לו שנהפך שליתו כו', ונח לו שלא נברא. מפני שמכוון כל הבריאה הוא רק להוציא מן הכח אל הפועל”.

כלומר, זה ועשה מכוון לתכלית של המצוות מחטיא את המרכז של העולם ביראתו כיהודי שנדרש להביא את דבר ה' לכל פינה בבריאה. לכן, מדובר בטעות חמורה מצידו יותר מאשר אם הוא נכשל חלילה בעבירה.

במבט שטחי, נראה כאילו אנו רחוקים מתפיסה מוטעית זו, שהרי אנו מקפידים לקיים את המצוות. אבל כאשר נתבונן, נראה שתפיסה כזו עלולה לחדור אל עומק מחשבותינו. ישנה נטייה לא מבוטלת מנייתוק בין העולם הגשמי של העולם הרוחני. לחשוב כי קיום המצוות לחוד, ועולם המעשה לחוד. הפעילות הדתית, תפילה, לימוד תורה, שמירת השבת, וכיוצא בזה, עומדים בפניהם בזמן המוגדר שלהם ביום, והעבודה המקצועית וחיי המשפחה עומדים בפני אנשים בזמן המיועד להם. זו חשיבה שיונקת בשורשה מן התפיסה של "הלומד שלא צריך לעשות". כפי שראינו, החומרה בחשיבה זו כולל שהיא סותרת למטרה היא שימושית במתן תורה ובמצוות, שהם מוציאים מהכוח אל הפועל את רצון השם ודברו בתוך המציאות בעולם הזה. לכן, חובתו של האדם בכל שטחי החיים ובכל תחומי הפעילות לבחון כיצד ניתן להביא את דבר השם אל כל חלק וחלק בחיים.

ישנה תשובה להתלבטותו של היהודי שלה הצגנו את הדברים, איך עליו לנהוג במתח שבין רצונו ללמוד תורה ברמה גבוהה, ורצונו לעסוק בענייני העולם ובענקי המצוות, גם ברמה גבוהה. הפיתרון הוא "הלומד על מנת לעשות". עליו להקדיש את זמנו ללמוד בעיון את ההלכות והסוגיות הרלוונטיות לתחום עיסוקו. הוא ישיג כמה מטרות. ראשית, הוא ילמד איך לכלכל את צעדיו בעולם המעשה על פי ההלכה. אם הוא יועץ השקעות, הוא יצטרך לדעת איך מתנהלים בהשקעה בחברות מחללות שבת. אם הוא איש עסקים, הוא יידע את הכללים הנחוצים בהלכות ריבית עם נזק לאשראי. אם הוא שדכן, הוא יצטרך להיות בקי בהלכות לשון הרע. לכל תחום עשייה יש הלכות חשוב לדעת שלא להיכשל. אבל זו רק הבסיסית. בעומק הדברים, הלימוד של ההיבטים הקשורים מרו לעשייתו של האדם מם את כל העשייה עצמה ומקשרת לעבודת השם. בהקפדה על כל פרטי ההלכות, בלימוד מעמיק ויסודי של הדברים,

כשאדם מתנהל כך, מלמדת אותנו המשנה ש”מספיקין בידו”. הוא לא יצטרך לדאוג שמא פעילות אחת תבוא על חשבון השני. ההיפך הוא הנכון, כל צד יתרום ויפרה את רעהו. השילוב של הלימוד עם עולם המעשה הצמוד אליו יקיים בידו את תורתו, ויפרה את העשייה.

הדברים נכונים ביותר לכל תחומי החיים, רלוונטיים לעוסקים במלאכת הרפואה. העיסוק ברפואה הוא מצוה גדולה שמעטות כדוגמתה. הרופא זוכה להציל נפשות, לתמוך ולעזור לחולה ולמשפחתו, ולגמול חסדים ברמה הגבוהה ביותר. כל כולו “עוסק במצוה” מבוקר ועד לילה. אך כל עוד אינו זוכה לחבר לליה זו לימוד תורה מעמיק בקשר לעבודתו, הוא חשוף לסכנה לא מבוטלת של "כוחי ועוצם ידי". הוא יכול לחשוב כי בידיו הכח להחיות ולהמית, ולשכוח את האמונה הברורה כי המחלה והרפואה כאחד הינם ביד הבורא, והוא אינו אלא שליח המקום להביא רפואה לחולים. כאשר הרופא מעמיק בלימוד התורה בעניינים הקשורים לרפואה, הוא מחבר את פעילותו הגשמית עם הערך הרוחני שלה. הוא יוצר לתלמיד חכם שכל פעולותיו הן מצוה מתמשכת. הוא מתרגל לחשוב על הדברים מן ההיבט ההלכתי, גורם מודע לאינספור הלכות הנוגעות לענייני רפואה, ובכך מכניס אל תוך שגרת חייו את דבר השם בכל רובד של הפעילות.

כשיהודי פועל כך, הוא זוכה ליותר מאשר "ללמוד ולעשות". הוא זוכה גם "ללמד". איך? באמצעות דוגמה אישית. יהודי שכל רובדי חייו קשורים בהלכה, בולט בשטח בין חבריו כאישיות מוסרית מרוממת, כמי שהערך של מעשיו זכור לו בכל רגע ורגע. וחבריו, ללא ספק למד כיצד יש לנהוג.

ערב חג מתן תורה, חשוב לזכור את הלקח המאלף הזה. חשוב להביא את דבר השם אל תוך החיים ובכך להגשים את מטרתם.