סליחות לרופא

שלום הרב שפרונג,

רציתי לשאול, מאחר שאני עובד במשמרת הבוקר בבית החולים, ומתחיל לעבוד מאוד מוקדם, אין לי אפשרות להישאר בכל הסליחות, וגם ביחידות אני יכול לומר רק חלק מהסליחות.

מה החלק בסליחות הכי חשוב שעליי לאומרו?

ומה בסליחות אסור לומר ביחידות?

תודה רבה

ד"ר…….

תשובה:

אם ביכולתך, הטוב ביותר למצוא מנין לסליחות בשעות אחרות, כגון בשעת צהריים, או לאחר חצות הלילה. אך בכל מקרה אין לומר סליחות בין השקיעה לחצות הלילה.

הכי חשוב לומר במניין הוא י"ג מידות של רחמים.

פירוט על שאר הסליחות, להלן בס"ד.

התשובה בהרחבה:

העיקר של הסליחות הוא הזכרת י"ג מידות של רחמים שעליהם כרת הקב"ה עמנו ברית, שנאמרם לפניו בעת צרתנו, והוא ירחם עלינו.

אמנם ביחידות לא אומרים י"ג מידות, כמו שכתוב בשו"ע (סי' תקס"ה סעיף ה'), ולכן תאמר אותם עם הציבור.

והנה, נפסק בשו"ע שם:

"אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם; אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם".

אמנם, אף שהיחיד יכול לומר י"ג מידות דרך קריאה בעלמא, רבינו הרב וייס שליט"א כתב, שנראה פשוט שכשאומר דרך קריאה אינו אלא כקורא בתורה ואין בו מעלת י"ג מידות שאינן חוזרות ריקם.

על כך יש להוסיף שידוע מהאריז"ל שאין לומר י"ג מידות סיחיד אף בדרך קריאה, (ואמנם בכף החיים (סי' קל"א ס"ק כג) כתב שיכול לאמרן אחרי התפילה בטעמים).

אגב, במקרה כזה, יש אומרים שצריך לומר עד סוף הפסוק ("רבעים") ולא לקטוע אותו במילה "ונקה", ויש שיותר הקילו בזה, ולא כאן המקום להאריך בעניין.

משום כך זאת החשיבות הגדולה ביותר, לומר י"ג מידות עם הציבור.

בהמשך סדר החשיבות, כתב רבינו שליט"א, שאחרי י"ג מידות הדבר הבא במעלה הוא אמירת התפילות המוזכרות במשנה ובגמרא. במשנה בתענית מצינו את תפילת מי שענה לאברהם אבינו (תענית טו, א), ובגמרא (שם יד, א) מצינו את תפילת עננו אלקי אברהם עננו.

מאחר שתפילות אלו הן קדומות יותר, יש להן קדימה יותר במעלה.

אחריהן, ישנם הפסוקים שמזכירים באמירת הסליחות, כגון אשרי, לך ה' הצדקה, שמע קולנו וכדומה.

ואחריהן, שאר פיוטי הסליחות.

הפסוקים שמקדימים לומר לפני הפיוטים – חשובים יותר מהפיוטים עצמם.

והנה, הרמ"א שם הוסיף: "וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור" (מהרי"ל בשם א"ז).

אך כבר כתב במשנה ברורה (ס"ק יג):

"אבל האחרונים תמהו על עיקר הדין דלמה לא יאמר היחיד סליחות דהוא תחנונים בעלמא, והסכימו דסליחות בלא י"ג מדות יכול יחיד לומר".

עוד יש לדעת, מה שכתב במשנ"ב בסימן תקפ"א ס"ק ד, בשם האליה רבה, שסליחות שיש בהן תרגום ארמי, כגון "מחי ומסי", "מרן די בשמיא", אין לאמרן בלי מניין.

בכל מקרה, מקובל בפוסקים כדעת המשנ"ב בסימן תקס"ה שם, שאין לומר בשום מקרה סליחות מאחרי שקיעת החמה ועד חצות הלילה, ואף שכידוע האגרות משה היקל בזה בשעת הדחק, רוב הפוסקים הכריעו שלא כדבריו.

וכמובן אם האדם יכול לומר סליחות בציבור מחצות הלילה ועד שקיעת החמה, כך ראוי לעשות.

 

תקיעת שופר בחודש אלול ביחיד

נשאלתי על ידי רופא שעובד בחדרי הניתוח, והרבה פעמים מזדמן שניתוחים מתארכים במשך שעות רבות באופן בלתי צפוי כך שהוא אינו מספיק את התפילה במנין בבית הכנסת בבית החולים, והולך אל בית הכנסת להתפלל שחרית ביחידות, האם בסוף התפילה יתקע לעצמו בשופר כמנהג ישראל לתקוע בחודש אלול, או שמא אין לתקוע אלא במניין.

בשאלה דומה עסק הגאון בעל הציץ אליעזר (חלק יב סימן מח). השואל טען כי גם היחיד בכלל התקנה, והוכיח זאת ממה שכתב המג"א (תקפא, יד) לגבי דברי הרמ"א שאין תוקעים בערב ראש השנה, שבביתו מותר לתקוע להתלמד שדי בזה שמפסיק בבית הכנסת, לעשות היכר על ידי זה, ודן להוכיח שהתקנה שייכת גם ביחיד, כי אם לא כן, הרי לא ציוו עליו לתקוע ואין לו ממה להפסיק.

אמנם הציץ אליעזר סירב לקבל הוכחתו וטען כי מבואר מדברי המג"א להיפך, שהיחיד כלל אינו בכלל התקנה של תקיעת שופר, רק שהיה מקום לחשוב שכשאמרו שלא לתקוע בציבור בער"ה כדי להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחיוב (כלשונו של המג"א) כלול בזה לרבות שגם יחיד לא יתקע בביתו, כי המכוון היה שלא ישמע ביום זה של ער"ה קול שופר בכלל כדי שיהיה ניכר על פני כל ההפסקה שבין תקיעות – התקנה לבין התקיעות דר"ה שדהם דאורייתא, (עיין לבוש וט"ז), כי גם כשיחיד תוקע בביתו ציבור שומעים מבחוץ, ע"ז בא המג"א ומשמיענו שמספיק בזה ההפסקה בבהכ"נ, שהיא ההפסקה בציבור, והיינו מפני שגם תקנת התקיעה הרי היתה רק בציבור, ולכן בביתו ביחידות מותר לתקוע להתלמד, ומדייק להזכיר רק להתלמד, כי תקיעה חיובית אין בכלל בבית, ביחיד, אפילו לא ביום זה של ער"ה וכנ"ל, (ורק מטעם עירבוב השטן אוסר להלן בדבריו מלתקוע כלל). עכת"ד.

ולעצם השאלה כתב הציץ אליעזר, "הנה מעולם לא שמענו בכזאת שמי שהוא אפילו מהמדקדקים ביותר יהדר בחדש אלול כשמתפלל לעת הצורך ביחידות שיביאו שופר לתקוע לפניו כדי לקיים התקנה לתקוע בחדש אלול, וישראל אם אינם נביאים הם וכו' ותמיד כשדבר מסופק לנו אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר".

ומבאר הציץ אליעזר את הדברים באופן נפלא, שהרי יסוד התקנה היא משום שכך עשו ישראל בשעה שעלה משה להר בר"ח אלול, ונאמר שם שהעבירו שופר במחנה, ומחנה הוא ציבור בדווקא ולא ביחידות, וגם לפי הטעם שהביאו הפוסקים שהוא משום "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" – לעורר על התשובה, גם כן זהו באופן של "בעיר" – בציבור דווקא. משום שההתעוררות לתשובה מקול שופר היא רק בציבור.

 

עמידה בתקיעת שופר בחודש אלול

 

לשאלת חולה המרותק לכסא גלגלים, אבל יכול להתאמץ לעמוד לזמן מועט, האם עליו לעמוד בתקיעת השופר הזאת.

לא מצינו בזה מפורש בפוסקים, אבל המנהג הרווח הוא לעמוד בתקיעת השופר, וכן כתב בפסקי תשובות בשם שבט הקהתי (ח"ג סי' קפ"ג), ולכאורה מי שקשה לו לעמוד אינו צריך לטרוח לעמוד לתקיעות אלו.

 

אבל כחזן בסליחות

 

נשאלתי ע"י אבל ל"ע, האם מותר לו לעלות חזן בסליחות.

במשנה ברורה (סימן תקפא ס"ק ז) כתב: "אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו [או תוך שלשים על שאר קרובים] אסור לעבור לפני התיבה בר"ה ויוה"כ דהא דינם כרגלים לכל מילי אבל בימי הסליחות אפילו בער"ה ועשי"ת מותר [ובדליכא חזן אחר שרי אפילו בר"ה ויוה"כ]".

אמנם במטה אפרים (סכ"ג) כתב שיש נוהגים שבעשרת ימי תשובה לא יעלה האבל לא לסליחות ולא לשאר התפילות. והביא שיש שנוהגים כך גם בסליחות שלפני ראש השנה. אמנם בנודע ביהודה (קמא סי' ל"ב) כתב שזהו מנהג טעות ואין בימי הסליחות מעלת ימים טובים שאסור להעלות בהם אבל.

ובכל אופן כתב שם המט"א וגם בקיצור שו"ע שבימי השבעה לא יעלה כיון שמידת הדין מתוחה עליו עיי"ש.