יסוד הסמכות של קרובי משפחה בטיפול בחולה הסופני

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/123.jpg

הרב יוסי שפרונג

במצבים מסוימים, אצל חולה סופני שלא נותרו לו אלא "חיי שעה" והוא סובל ייסורים קשים, יש ומותר להמנע מטיפולים מסויימים על אף שהם עשויים להאריך את חייו במידת מה.

ההחלטה בענין זה, לאחר קבלת הוראה הלכתית, מסורה לשיקול דעתו של החולה. אך פעמים רבות החולה הסופני שרוי במצב בו אין אפשרות לשמוע ממנו מהי עמדתו בענין. לדוגמה: חולה השרוי בתרדמת, חולה אלצהיימר, וכדומה. במקרים אלו עולה השאלה מיהו הגורם המוסמך לקבל את החלטה בענין ביצוע הטיפול או ההימנעות ממנו.

על פי הנוהל הקיים במקומות רבים, כאשר החולה אינו כשיר, יש התחשבות בדעתם של בני המשפחה. כך לדוגמה, בבתי החולים כאשר הרופאים מבחינים שהחולה נוטה למות, הם פונים לבני המשפחה בשאלה כיצד לנהוג במקרה של הדרדרות במצב – האם לחבר למכונת הנשמה, האם לבצע החייאה, וכדומה.

מובן מאליו כי ההחלטה בענין צריכה להתקבל אך ורק על פי טובת החולה, ואין להתחשב בשיקולים אחרים כגון הקושי של בני המשפחה לטפל בחולה וכדומה[1]. אמנם לפעמים שיקול הדעת של בני המשפחה עלול להיות מוטה, ולכן תמיד רצוי לפנות לפוסק הלכה מובהק המבין גם בעניני רפואה, להציג בפניו את המצב הרפואי ואת דעתם של בני המשפחה, ולקבל את הכרעתו כיצד לנהוג למעשה.

במאמר זה לא ננקוט גישה מעשית, אלא רק נציג שלוש שיטות בדברי פוסקי הדור, בביאור גדר ומהות סמכות זאת של בני המשפחה.[2]

 

שיטת האגרות משה

בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק ב' סימן ע"ד אות ב' ג' וה') דן בענין חולה שאין אפשרות לרפאותו, אלא רק להאריך את חיי יסוריו בזמן מה, וכתב שבמקרים בהם אין אפשרות לברר את דעתו של החולה, הרי ההחלטה אם לטפל בו או להמנע מטיפול, מסורה בידיהם של בני המשפחה הקרובים.

 

בהמשך אותה תשובה (באות ה') דן האגרות משה בחולה מסוכן שאם לא ינותח – יחיה חיי שעה בלבד, ואילו על ידי הניתוח קיים סיכוי להצילו לחיי עולם, אך אפשר שימות באופן מיידי. וכתב, כי אין חובה לבצע את הניתוח, אך החולה רשאי לבחור לבצע את הניתוח. והוסיף האגרות משה, שבמקרה שהחולה הוא תינוק, או אף מבוגר שאינו יודע להחליט, רשאים בני המשפחה הקרובה – כגון הורים, אחים או ילדים – להחליט בענין. וזאת משום שעל פי רוב החולה סומך על דעת בני המשפחה הקרובים, היות והם יבחרו באפשרות הטובה ביותר עבורו, ויש להניח שהוא מסכים לכך שהם יהיו הגורם המחליט בענינים אלו.

 

שיטת הגרש"ז אויערבאך

בספר נשמת אברהם (מהדו"ב חלק ב' עמ' י"ד) דן בענין ביצוע טיפול נסיוני שיש בו סיכון, אך קיים סיכוי גדול יותר שהוא יועיל לרפא את החולה. וכתב בשם הגרש"ז זצ"ל שבמקרה בו אין אפשרות לדבר עם החולה ולשמוע את דעתו – אפשר שניתן לסמוך על בני המשפחה, אשר ידוע בבירור שהם חפצים מאוד בטובתו של החולה. וכן מובא בספר שולחן שלמה (ערכי רפואה חלק א' עמ' ע"ה) שבמקרה של חולה מחוסר הכרה, אפשר שניתן לסמוך על בני המשפחה אשר ידוע בבירור שהם חפצים בטובתו של החולה ויכולים לאמוד את דעתו אם היה מסכים לטיפול או לא.

 

[לעומת זאת, בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל מובא כי במקרה של חולה סופני מחוסר הכרה[3] וכדומה, אין מעמד מיוחד לשיקול דעת משפחת החולה בנדון רצונו להמשיך בטיפול, והקובע הוא רק דברים מפורשים מפיו או אומדן מורה הוראה – ספר אסיא (חלק י"א עמ' 216)].

 

שיטת רבינו המנחת אשר

ובשו"ת מנחת אשר (חלק א' סימן קט"ז) הביא רבינו הגר"א וייס את דברי האגרות משה והגרש"ז זצ"ל, ועמד על כך שיש שוני ביניהם, וכתב שנפקא מינה בזה במקרה שבני המשפחה אינם יודעים להעריך מה היה רצון החולה, אך מביעים את דעתם להמנע מהטיפול [כמובן, על פי שיקולים ענייניים בלבד]. לדעת האגרות משה – גם במקרה כזה יש להתחשב ברצונם, משום שיש להניח שרצון החולה הוא שיפעלו על פי החלטת בני משפחתו. אך לדעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל – במקרה כזה אין משמעות לדעתם של בני המשפחה.

 

ובשו"ת מנחת אשר (חלק ג' סימן קכ"ד) דן בענין בן הלוקה בשכלו, וכתב שיש לאביו סמכות לקבל החלטות עבורו בעניני רפואה, ומדין אפוטרופוס. והוסיף לבאר ביסוד דין האפוטרופוס, שדין זה שחידשו חז"ל מושתת על טבע העולם, שכאשר יש אדם שאין באפשרותו להחליט החלטות שיש בהן צורך חיוני – יש לזולתו להחליט עבורו. וכאשר יש הורים – הרי הם העומדים במקומו (וציין לדברי החתם סופר בכתובות (י"א ע"א) שכתב שמן השמים מינו את האב כאפוטרופוס על בנו). ובמקרה של קטן שאין לו אב ואם – על בית הדין להעמיד אפוטרופוס עבורו.

בתשובה אחרת שטרם ראתה אור, כותב הרב וייס שליט"א:

"וכבר דנתי במק"א (שו"ת מנחת אשר ח"ג סימן קכ"ד) האם סמכות זו מושתתת על דין זכין לאדם שלא בפניו או על דין אפוטרופוס, והסקתי שאין דין זה מושתת על הלכה אחרת וכלל אחר, אלא על טבע העולם, שהקרובים ביותר הדואגים לצרכי האדם, בין אם מדובר בבנים המצווים בכבוד הוריהם, ובין אם מדובר בהורים שמטבע הבריאה דואגים לשלום יוצאי חלציהם, פשיטא שעליהם להחליט על דרכי הטיפול בחולים, כי חיובם ואחריותם מוליכה את סמכותם, והאחריות והסמכות כרוכים ירדו מן השמים".

הא לנו שלוש שיטות:

  • שיטת האגרות משה שבסיס הסמכות הוא רצונו של החולה שבני המשפחה יהיו אלו המוסמכים להחליט עבורו, משום שהוא סומך על שיקול דעתם להחליט לטובתו בצורה הטובה ביותר.
  • שיטת הגרש"ז אויערבאך, שכל סמכותם של בני המשפחה היא משום שהם אלו היודעים להעריך בצורה הטובה ביותר מה היה רצונו של קרובם.
  • שיטת רבינו בעל המנחת אשר, שהאחריות על הטיפול בקרוב המשפחה, המוטלת עליהם, היא הבסיס של הסמכות שלהם לקבל את ההחלטות.

ואמנם מעיר רבינו שם: "אמנם נראה מאידך שהסמכות של החולה לדאוג לעצמו ודאי גוברת על הסמכות הטבעית של ילדיו, ואם החולה ממנה אדם אחר כגון רב וכדו' להחליט כיצד לטפל בו, אכן ינהגו הרופאים לפי הנחיותיו אף כנגד בניו ובנותיו".

ובכל מקרה כאמור, כל הפוסקים מדגישים שאסור בתכלית לבני המשפחה לשקול שיקולים זרים, ומאחר שבכל מקרה חובה עליהם לשאול פיו של פוסק הלכה מובהק, בכדי לדעת מה מותר ומה אסור, כך היא הדרך הנכונה וההכרחית, שלא לקבל את ההחלטה לבדם, וכאמור לעיל.

והרב וייס מזהיר וכותב:

"ומצוי לפעמים שהקרובים עלולים להחליט החלטות לחיים או למוות על פי הנוח להם, ולפעמים הענינים כל כך דקים עד שאף הם אינם מודעים לכך, ועליהם לבדוק ולבחון בנפשם האם החלטתם, אכן אינה אלא לטובת החולה, ועל פי רצונו הכללי. ועובדה ידענא במשפחה נוכרייה שאינם בני ברית, שאביהם היה חולה נוטה למות, וביקשו בני המשפחה מהרופאים לעשות כל דבר ואף באופן קיצוני להאריך את חייו כמה שאפשר, להחיותו ולהנשימו בכל דרך וענין. והרופאים תמהו ולא הבינו, כי דרישה זו לא תאמה את ארחות חייהם והשקפתם, ולבסוף התבררו שתיכננו זה מזמן חופשה משפחתית וחששו שמא מות האב ותכנון הלויה ישבש להם את החופשה. ולא הבאתי את הסיפור אלא להדגיש דוגמא קיצונית של שיקול פסול, וניצול לרעה של סמכות הילדים".

 

אם כן:

כאשר החולה עצמו התייחס בעבר לנושא, וגילה את דעתו כיצד הוא מעוניין שיטפלו או לא יטפלו בו אם יהיה במצב שכזה – יש לנהוג על פי רצונו של החולה[4]. לכן, בכל מקרה יש לברר תחילה אצל בני המשפחה האם החולה גילה את דעתו בענין בעבר, ובמקרה שכן – אין משמעות לרצונם של בני המשפחה.

 

אם החולה מינה אדם אחר שאינו ממשפחתו, כגון רב וכדומה, להחליט כיצד לטפל בו – יש לנהוג על פי הנחיותיו של אותו אדם, אף כנגד דעת בני המשפחה[5].

 

כאשר אין תמימות דעים בין בני המשפחה בענין הטיפול או ההמנעות מטיפול בחולה, מסתבר שיש להעדיף את דעתו של בן המשפחה הקרוב ביותר לחולה, משום שסביר להניח שיש לו יכולת טובה יותר להעריך נכון את רצונו של החולה. כך לדוגמה, יש להעדיף את דעתה של אשת החולה על פני דעתם של הילדים, ואת דעתו של ילד שטיפל בחולה במשך תקופת מחלתו, על פני דעתם של ילדים אחרים [ומסתבר שהדבר נכון לפי כל הטעמים]. עם זאת, אין בדבר כלל מובהק, וההכרעה עשויה להשתנות על פי הנסיבות.

לא נגענו אפילו כטיפה מן הים בפרטי ויסודות ההלכה הרבים בסוגיא זו. הדברים נועדו לעיון והרחבת הידע בלבד.

[1] לדוגמה: עיין בספר חקקי לב (פלאג'י, יו"ד סימן נ') שכתב, שבמקרה של חולה שהרופאים התייאשו ממנו, והוא סובל יסורים קשים ומבקש את נפשו למות – מותר להתפלל עליו שימות. אך כתב עוד, שקרובי משפחתו של החולה – לא ינהגו כן, שמא תתערב בתפילתם נגיעה אישית, וכגון: הרצון להפטר מעול הטיפול בחולה וכדומה.

וראה גם בשו"ת מנחת אשר (חלק א' סימן קט"ז) שעורר על הענין: "ולדאבון לב, מצוי בזמנינו שדוקא הילדים, כאשר אין יראת שמים צרופה בליבם, נוטים למנוע טיפול מהורים זקנים וחולים משום נוחיותם הם, ומשום שרואים הם בזקנים חולים נטל ומעמסה. ולעניות דעתי אין בכי האי גוונא כל תוקף ברצון הבנים, אך מכל מקום באופן מעשי קשה לעמוד כנגד בני המשפחה, וכל חכם יעשה בדעת וביראת אלוקים".

[2] בסיס הסיכום נערך על ידי הרב חננאל היילברון, מרבני בית המדרש.

[3] אם החולה מחוסר הכרה, יש בזה טעם נוסף שלא להתיר המנעות מטיפול כלשהו לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכמובא לעיל *, כי לדעתו, כאשר החולה מחוסר הכרה אין אפשרות לדעת אם הוא סובל, ובמצב כזה, לא קיים היתר להמנע מטיפול כלשהו.

[4] כיום קיימת אפשרות לכתוב צוואה מחיים בענין טיפול בעתיד, ולתת הוראות הכוללות הוראות לגבי תזונה, נוזלים, דיאליזה, ועוד [נשמת אברהם (מהדו"ב חלק ה' עמ' קנ"ז)].

[5] גם מבחינה חוקית, קיימת כיום אפשרות למנות מיופה כח שיחליט בענינים אלה, ויש להקפיד לעשות זאת על פי ההלכה. אם החולה מעוניין למנות מיופה כח, ואין מי מבני משפחתו שניתן לבטוח בו שינהג כהלכה, ניתן למנות רב כמיופה כח, שיוכל לקבל את ההחלטות בענינים הללו [נשמת אברהם (מהדו"ב חלק ה' עמ' קנ"ז)].

המדור בבניה ויעלה בקרוב…