יסודות הסוגיא של טיפול מאיש לאישה ולהיפך

https://medicalhalacha.co.il/wp-content/uploads/2022/11/WhatsApp_Image_2022-07-06_at_19.27.21_11.jpeg

הרב ישראל מלכה

הטיפול הרפואי כולל ברוב המקרים מגע בין הרופא למטופל. גם במקרה בו אין מגע, חלק מהטיפול או מתהליך הבדיקה יתנהל בחדר סגור בו ינכחו הרופא והמטופל בלבד. הפוסקים דנו בחששות ההלכתיים שתנאים אלו עלולים לעורר במקרים בהם רופא גבר מטפל באשה, או להיפך.

להלן נסקור בעז"ה את יסודות הסוגיא ואת התייחסות הפוסקים הלכה למעשה בסוגיא סבוכה זו.

1.     איסור הקריבה אל העריות

  • מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

נאמר בתורה (ויקרא יח, ו):

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה אני ה'.

וכתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א):

כל הבא על ערווה מן העריות דרך איברים, או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר "לבלתי עשות מחקות התועבות" (ויקרא יח, ל), ונאמר: "לא תקרבו לגלות ערוה", כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה".

בהמשך מוסיף הרמב"ם ומרחיב את גבולות האיסור:

ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות – כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור. והדברים האלו אסורין בחייבי לאוין.

הרמב"ם סובר, שכל מגע, התבוננות או תקשורת לשם תאווה והנאה בערווה, גם ללא קיום יחסי אישות, אסורים מן התורה. כך הוא מבאר גם בספר המצוות (מצוות לא תעשה שנג):

והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (ויקרא יח, ו): "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". כאילו יאמר, "לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה". ולשון ספרא (פרק יג הלכה טו): ""לא תקרבו לגלות", אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב? תלמוד לומר: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב"; אין לי אלא בנדה, בל תקרב ובל תגלה, ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר: "לא תקרבו לגלות".

עם דעת הרמב"ם מסכימים הסמ"ג (לאוין קכ"ו) וספר החנוך (מצוה קפ"ח).

  • דעת הרמב"ן

 

לעומתם, הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שם) סובר, שבכלל האיסור מן התורה רק קיום יחסי אישות, ומגע או יחס אחר בין איש לערווה אינו אסור אלא מגזירת חכמים.

מתוך דבריו:

כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות. שהרי בגמרא שבת (יג, א) שאלו בנדה, אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו, והיו מהם מי שאסר. והעלו, "ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת, לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי ערוה בלבד, שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". והנה אין "לא תקרבו לגלות ערוה" נדרש להם לאו בפני עצמו, כברייתא השנויה בספרא, אבל (=אלא) ידרשוהו בקריבה של גלוי ערוה בלבד. ומן הידוע עוד ממנהגם בתלמוד, שאם היתה הברייתא הזו אצלם אמת, והיו דבריו של רבי פדת חלוקין בכך, היו בעלי הגמרא מביאים אותה עליו לתיובתא, ואומרים: "מתיבי אילו נאמר ואל אשה וכו'", ומעלים ממנה "תיובתא דרבי פדת תיובתא". וכיון שלא עשו כן, נבין מהם, כי אצלם זה האיסור מדרבנן, [או יהיה מן התורה, דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא כענין בחצי שיעור], אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה, אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפרא ובסיפרי.

הרמב"ן מדגים מכמה מקומות בתורה שלשון "קריבה" מכוון לקיום יחסי אישות בלבד:

ודע, כי הקריבה לאשה בכתוב תאמר על הביאה, כענין (דברים כב, יד): "ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים". וכתיב (ישעיה ח, ג): "ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן". וכן: "היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו), לא מנעם רק מהביאה, מפני שהפולטת שכבת זרע בשלישי טמאה, כמו שביארו בגמרא שבת (פו, א). וכן: "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה" (ויקרא כ, טז), אינו אלא קריבה של רביעה.

ואחר כך מבאר הרמב"ן את גדר האיסור בקריבה, שלדעתו אינה אלא מדרבנן:

ובאותה ברייתא שנו עוד: "יכול תישן עמו בבגדיה על המטה? תלמוד לומר: "לא תקרב". יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה? תלמוד לומר: "והדוה בנדתה"; כל הימים שבנדתה תהא בנדוי. מכאן אמרו: "כל המנוולת עצמה בימי טומאתה, רוח חכמים נוחה הימנה". וכל אלו, אינם אלא אסמכתא והרחק מן העבירה. ובתלמוד העלו שהוא מותר. ושם שנו עוד: "נאמר כאן "לא תקרב", ונאמר להלן "אל תקרב", לדבר המביא לידי עבירה – לא תקרבו. הרחק מן הכעור ומן הדומה לו. שכך אמרו חכמים: "הרחק מחטא קל, שמא יביאך לידי חטא חמור". אם כן, אינם אלא גדרים וסייגים להתרחק מן העבירות, וסמכו אותם למקרא. ושמא רצונם לומר בסייג שעשתה תורה לדבריה, שתפשה תורה לשון "קריבה" בעריות, כדי שיהיו החכמים יכולים לעשות סייג בלשונה, וישמעו ממנה הצדיקים הנושאים פנים לתורה כל קריבה שבעולם. וזה דרך אגדה. לא שיהיה זה עיקר הלאו.

1.3.  היתר באופן שבמלאכתו הוא עוסק

בנוגע לאיסור זה של "קריבה לעריות", מצינו היתר עקרוני כאשר המגע מתבצע על ידי בעל מקצוע כחלק ממילוי תפקידו.

בגמ' במסכת עבודה זרה (כ, א-ב) נאמר:

"ונשמרת מכל דבר רע – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע [של] אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה…". אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין (=בגדי הצבע) על גבי כותל. אמר רב פפא: ובמכיר בעליהן (בלבד הוא שאסור, אבל אם אינו מכיר את האשה שהבגדים שייכים לה – אין הרהור עבירה ומותר להסתכל בהם). אמר רבא: דיקא נמי, דקתני: "ולא בבגדי צבע [של] אשה", ולא קתני: "ולא בבגדי צבעונין", שמע מינה. אמר רב חסדא, הני מילי בעתיקי [=בבגדים משומשים], אבל בחדתי [=חדשים] לית לן בה [=אין לאסור], דאי לא תימא הכי, אנן מנא לאשפורי היכי יהבינן? [כיצד אנו מביאים בגדי נשים חדשים לתיקון אצל הכובס?] הא קא מסתכל! ולטעמיך [דוחה הגמרא:], הא דאמר רב יהודה: "מין במינו [-בהרבעת בהמה] מותר להכניס כמכחול בשפופרת [-ביטוי בלשון נקייה שמשמעו: להכניס בידים אבר הזכר]", הא קא מסתכל! [=והרי שנינו בברייתא איסור על הסתכלות בבהמות המזדווגות ביניהן?] אלא, בעבידתיה טריד! [מרביע הבהמות רשאי לעשות כן, מפני שהוא טרוד במלאכתו ודעתו איננה פנויה להרהר בעבירה]; הכא נמי [גם במקרה של הכובס] –  בעבידתיה טריד".

וצריך לדעת באיזה אופן קיים ההיתר: אם רק בראיה של ערוה, כמו במקרה ההוא, או גם בנגיעה. כמו כן: איזו משמעות יש לשאלה אם המגע כולל חיבה וקרבה או לא?

  • נגיעה שאינה של חיבה – דעת הש"ך והחולקים

בעיקר איסור "לא תקרבו", יש לדון האם איסור זה קיים רק במקרים בהם הקריבה לעריות נעשית לשם חיבה ומחשבת זנות, או גם כאשר מדובר במגע אחר. הרמ"א לגבי דין יהרג ואל יעבור (יורה דעה סימן קנז, א) פסק:

וכל איסור עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, אף על פי שאין בו מיתה, רק לאו בעלמא[1], צריך ליהרג ולא לעבור.

מנין לרמ"א שדין "יהרג ואל יעבור" שנאמר לגבי גילוי עריות[2], תקף גם לאיסורי הערווה שאינם מחייבים מיתה אלא נחשבות כאיסור "לאו" בלבד?

הש"ך מביא מקור לדברי הרמ"א מן התלמוד (סנהדרין עה, א):

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. – תעמוד לפניו ערומה? – ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. – תספר עמו מאחורי הגדר? – ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר.

מעיר הש"ך:

ובודאי שדברים אלו אינם גילוי עריות  ממש אלא שעובר בהן ב"לא תקרבו לגלות ערוה", שהוא לאו דגילוי עריות, כן כתבו הר"ן והנימוקי יוסף[3], ומכל מקום משמע, דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה, שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי, שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם. וכן כתב הר' יצחק ליאון שם בהדיא. וכן משמע להדיא, ממה שכתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא, א), וזה לשונו: "כל הבא על העריות דרך אברים, או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה" כו'. וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה שם. אלמא, דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה. וזהו דלא כבית יוסף (לקמן סוף סימן קצה) גבי מישוש הדופק באשתו נדה חולה.

הש"ך נוקט מצד אחד, כי דין "יהרג ואל יעבור" שייך גם באיסור קריבה לערווה. אך מצד שני הוא קובע כי גם לדעת הרמב"ם איסורים אלו לא נאמרו אלא כאשר מדובר במגע וקריבה לצרכי חיבה ותאווה בלבד.[4]

לעומת הש"ך, דעת הבית שמואל (אבן העזר סימן כ, א) לחלוק על ביאור הש"ך לדברי הרמב"ם, ולדעתו סובר הרמב"ם שגם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מדאורייתא. עיין שם שהביא שכן כתב בדעת הרמב"ם גם בתשובת הרמב"ן (במיוחסות סי' קכ"ז).

למחלוקת זאת עשויה להיות השלכה בנוגע לטיפול רפואי באשה. אם כל מגע, ואפילו אינו לשם חיבה והנאה, אסור מן התורה – יש לאסור גם מגע שנועד לצרכים רפואיים. אם האיסור אינו אלא מדרבנן, וכדעת הש"ך – ייתכן שיש להקל בטיפול רפואי ולהתירו.

ואכן, זהו נידון מפורש.

  • דברי השולחן ערוך והרמ"א

בבית יוסף (יורה דעה קצה, יז) כתב:

וכתב עוד בתרומת הדשן (סי' רנ"ב) בשם גדול אחד, דאשה נדה חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק. ונראה מדבריו שאפילו בשאין רופא זולתו אסור, וגם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דפק אשתו נדה. ואע"פ שלשון השאלה היה בשיש שם רופאים אחרים, אלא דבעלה ניחא לה משום דמזומן תדיר, נראה דלמאי דאסר – לא שני לן בין יש שם רופאים אחרים לאינם, ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים, משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש. אלא דאיכא למימר, דלטעמיה אזיל (בהשגות על סה"מ ל"ת שנג) דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם (סה"מ שם, והל' איסו"ב פכ"א ה"א) דנגיעת ערוה אסורה מן התורה, הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות. וצריך עיון".

ומכח זה פסק בשו"ע (יור"ד סי' קצ"ה סי"ז) כהרמב"ם שאסור, והרמ"א פסק כהרמב"ן שמותר:

אם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק. הגה: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כל שכן דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה, (כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סימן קכ"ז)".

מדברי הבית יוסף והשולחן ערוך עולה לכאורה שלא כדברי הש"ך. ואכן הש"ך (ס"ק כ), לשיטתו, חולק על דברי השולחן ערוך, ומתיר אף לדעת הרמב"ם:

"ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמו שביארתי לעיל (סימן קנ"ז ס"ק י') מה שאין כן הכא, וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים, וכן עושים שאר מיני משמושים על פי דרכי הרפואה! אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי. וזה נראה דעת הרב (הרמ"א), דלעיל בסי' קנ"ז משמע מדבריו כהרמב"ם, וכמו שכתבתי שם (בס"ק י'), וכאן התיר מישוש הדפק. מכל מקום, באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה, וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב".

אם כן, עומדת בפנינו מחלוקת הפוסקים, האם יש להתיר טיפול רפואי באשה, כשהוא כרוך במגע, אף שהמגע אינו לשם חיבה וקרבה.

  • דיון הפוסקים והכרעת ההלכה

בתורת השלמים (שם סקט"ו) דחה דברי הש"ך, וכתב שלרמב"ם שאסור מדאורייתא כל שנהנה מנגיעתה בקירוב בשר, אפשר שאסור למשש דפק לאשתו הנידה, שקרוב הדבר לבוא לידי איסור דאורייתא, ומה שרופאים ממשמשים דפק של אשה, הוא דווקא באשה אחרת, משום דאין לבו גס בה. כמה אחרונים דחו את דבריו, שחילוק כזה רלוונטי להלכות ההרחקה מנדה, בהן מצינו כי על הבעל אסורים כמה דברים שאינם אסורים על גברים אחרים, מטעם שליבו גס בה ובקלות יכולים להגיע לידי עבירה; אבל בהלכה זו המדובר באיסור "קירבה לעריות", וכערווה בודאי חמורה אשת איש מאשתו נדה ויש להרחיק ממנה יותר. אם כן, אילו היה איסור מן התורה לשיטת הרמב"ם, לא היה חילוק בין אשתו לאשה אחרת. משכך צודק הש"ך שהסיק ממנהג העולם שרופא בודק נשים כי אין באופן עקרוני איסור מן התורה אפילו לדעת הרמב"ם. ראה סדרי טהרה (יו"ד סי' קצ"ה ס"ק כ"ד) ובכרתי ופלתי שם.

למעשה, רוב הפוסקים הסכימו לדעת הש"ך. כותב רבי יהונתן אייבשיץ, בספרו "כרתי ופלתי" (סימן קצה, ו):

ודברי הש"ך ברורים. וכן נוהגין שאשה שיש לה מכה בבטנה וכל מקום תורפה שרופאים רואים אותה, וזהו ודאי בגדר גילוי עריות כמאמר הגמ' (סנהדרין עה ע"א) תמות ואל תעמוד ערומה, אלא ודאי הנכון כמו שכתב הש"ך דזהו במלאכתו עוסק.

כך כתבו גם הסדרי טהרה (קצה, כד), העצי לבונה (סימן קצה), הגר"א (בהגהה לשולחן ערוך ס"ק כא), החוות דעת (חידושים ס"ק יג), ועוד. הנודע ביהודה (תנינא יורה דעה סימן קכב) מסכם: "וכבר פשט המנהג כדבריו".

בשו"ת בנין ציון (סימן עה) – כתב להתיר מעיקר הדין טיפול רפואי כדעת הש"ך, והוסיף:

ואף שלפי עניות דעתי כל רופא ירא אלקים טוב עושה להרחיק מליילד במקום שיש אחר, שעל כל פנים מכוער הדבר ויבא לידי הרהור, עם כל זה הנוהגין היתר בדבר יש להם על מה שיסמוכו.

גם בקרב המסכימים עם עמדתו העקרונית של הש"ך שבמגע שאינו לשם חיבה אין איסור מן התורה, ישנם חילוקי דעות: האם הדבר מותר לחלוטין, אלא שיש להתרחק ממנו עד כמה שניתן, או שהוא בגדר איסור דרבנן.

ההבדל בין הגישות הוא ביחס לטיפול רפואי. על פי שתי הגישות יש להתירו, אך מטעמים שונים: לפי הגישה הראשונה, כמוה סוברים שו"ת פני יהושע (ח"ב סי' מ"ד), בבתי כהונה (ח"ב סי' י"ב): "שזה תורת פרישות וטהרה ומגונה ביותר", ובחוות יאיר (סי' קפ"ב), כתב האגרות משה (אהע"ז ח"ב סי"ד) שלצורך רפואה מותר מפני שאין בו כיעור. לפי הגישה הסוברת שיש בזה איסור דרבנן, (עיין עזר מקודש (אהע"ז סי' כ"ז) ובשדי חמד (מערכת חו"כ אות י"ב)), יש להתיר מן הטעם שבמקום חולי לא גזרו חכמים (מקור הלכה לשבת חלק ב סימן יז). ראה גם שו"ת שבט הלוי (יו"ד סי' קמג).

נמצא שמחלוקת הש"ך והבית שמואל מסתעפת לג' עניינים:

א. אם יש איסור דאורייתא בנגיעה שאינה של חיבה.

ב. אם יש היתר לאשה ללכת לרופא.

ג. אם היתר "במלאכתו הוא עוסק", הוא רק בראיה או גם בנגיעה.

1.7. ההלכה להולכים בשיטת השולחן ערוך

גם בקרב בני ספרד, ההולכים לאור פסיקת מרן השולחן ערוך, פשט המנהג להתיר טיפל רפואי של רופא גבר באשה. ומדוע?

  1. בשו"ת נחפה בכסף (ח"ב סי' י"ט) כתב שמדברי מרן בבית יוסף עולה שהדברים אינם מוכרחים שלשיטת הרמב"ם יש לאסור, אלא רק בדרך אפשר, וגם הניח ב"צריך עיון", ומשכך, ניתן להקל בזה.
  2. באגרות משה (שם) כתב (תוך כדי שהוא מבאר את דברי תורת השלמים על השולחן ערוך שם), שאף השולחן ערוך לא אסר אלא טיפול של בעל באשתו הנדה, אבל לא באשה אחרת:

משום דבאשתו נדה קרוב הדבר שכיון שלבו גס בה שנהנה מנגיעתה כשימשמש לה הדפק, אף שהתחלתו למשש לא היה לשם תאוה והנאה אבל קרוב שיבוא לזה ולכן יעבור בלאו; אבל בנשים דעלמא, אף שחמורות לענין איסור דלא תקרבו, אבל הא הוא שלא לכוונת הנאה וחבה, ולא יבוא מזה לידי כוונת הנאה וחבה, כיון שלא גס בה לכן מותר גם לכתחלה, אבל לרמב"ן שאף נגיעה לכוונת הנאה וחבה הוא רק דרבנן שרי (=גם באשתו) משום פיקוח נפש.

  1. בערוך השולחן (קצ"ה כו-כז) כתב שכל מחלוקת השו"ע והרמ"א היא רק בחולה שאין בו סכנה, אולם ביש סכנה מודה השו"ע שמותר:

ביאור דבריהם נראה לי, דרבותינו בעלי השולחן ערוך תרווייהו סברי דבמקום סכנה מותר ואף שרבינו הב"י בספרו הגדול מסתפק דאולי לדעת הרמב"ם דסבירא ליה דכל מין קריבה בעריות אסור מן התורה אין להתיר אפי' במקום סכנה ע"ש, מכל מקום כאן בשולחן ערוך פשיטא ליה כן, דכן כתבו הרמב"ן והרדב"ז בתשובה. וטעמו של דבר, דאף על גב דבסוף פרק בן סורר ומורה [סנהדרין עה, א] אסרו חכמים בכל מין קורבה, ואמרו "ימות ואל יעבור", עיין שם, זהו מפני שעבר עבירה והעלה טינא [עיין שם]. ועוד, דכל שבמלאכתו עוסק – לית לן בה. והרי הדבר פשוט להיתר ברופא מומחה שבודק בכל בית הסתרים אם צריך לכך [כרתי ופלתי], משום דעוסק במלאכתו [וזהו כוונת הש"ך בסק"כ והסכימו לו כמה גדולים ולחנם השיג עליו הב"ש באה"ע סי' כ' סק"א ע"ש ודו"ק].

וכל דינים אלו, מיירי שלא במקום סכנה. ולכן, כשהיא חולה, אסר רבינו הבית יוסף, ורבינו הרמ"א התיר, מפני שאין זה בגדר גילוי עריות, כיון שעושה דרך שימוש ולא לתאוה. וזהו שכתב: "וכן נוהגין אם צריכה וכו'", ולא כתב "מקום סכנה". ובמישוש הדפק, שאסר רבינו הבית יוסף, מיירי גם כן שלא במקום סכנה. וזהו שכתב רבינו הרמ"א, דמותר כשאין אחר ויש סכנה וכו', כלומר – דבזה גם רבינו הבית יוסף מודה (שהרי מקורו מהבית יוסף, עיין שם); אבל לרבינו הרמ"א, אפשר דמותר גם באין סכנה, כמו שהתיר מקודם, אך שכתב דכל שכן במקום סכנה, דלכולי עלמא שרי [כן נראה לעניות דעתי]. ויש שכתבו, שיניח דבר דק על מקום הדופק [וזהו שכתב הש"ך שם דהמנהג פשוט למשש הדופקים של אשת איש וכו' ע"ש מפני שבמלאכתו עוסק]. ומכל מקום, באין סכנה – אסור לבעל למשש הדפק של אשתו נדה [ש"ך שם], דאף דבכולם נהגו למשש כיון שאינו מתכוין לשום קירוב, מכל מקום באשתו ממילא דהוי קירוב.

  1. בכדי להבין את טענתו, לפיה אף במקום איסור דאורייתא יש לחלק בין מצב שיש בו סכנה למצב אחר, למרות שהדין בעריות הוא שפיקוח נפש נדחה מפניהם, יש לציין את דברי שו"ת זרע אמת (ח"ג יור"ד סי' קט"ז), שחידש שגם לשיטת הרמב"ם שכל קירבה אסורה מדאורייתא, אין הרחקות אלו בגדר "אביזרייהו דגילוי עריות", שדינן "יהרג ואל יעבור", אלא התורה אסרה משום גדר והרחקה שלא יבוא לידי הרגל דבר בלבד, וזה ניתן להידחות מפני פיקוח נפש. הרי שאף ללא היתרו של הש"ך יש פתח להתיר מחמת פיקוח נפש.

 

 

  1. פרטי דינים בטיפול רפואי באשה

 

  • היתר במקום שאין סכנה

בש"ך שם כתב להתיר ברופא ישראל אף אם יש רופא נכרי. והוכיח האגרות משה (שם), דמשמע שמותר גם באשה שאין לה סכנה. אולם יש להסתפק בזה, דאולי התירו של הש"ך אף שיש רופא נכרי הוא רק ביש סכנה שע"ז נסוב דינו של הרמ"א אולם באין סכנה אסור לגמרי.

ובאמת לשון הרמ"א נסתרת מתחילתה לסופה, שפתח "ולפי מש"כ דנוהגין היתר אם צריכה אליו" וכוונתו לסעיף הקודם שהתיר לבעלה לשמשה אף באין סכנה, וסיים "אם יש סכנה", אלא ע"כ דיש כאן ב' אופנים וכמש"כ בשיעורי שבט הלוי כאן דבאין סכנה מותר רק אם אין אחר, וביש סכנה מותר אף שיש אחר (וכ"כ להלכה בכפתור ופרח מובא בשו"ת הרדב"ז הנ"ל), וממילא מצינו ראיה מדברי הרמ"א להוכחת האג"מ.

והגר"מ גרוס (אום אני חומה סימן כ"א סקל"ט) כתב שכל דברי הרמ"א ביש סכנה זה רק בנדה שחמירא אולם בשאר נשים מותר אף באין סכנה ומש"כ הרמ"א בתחילה דאף באין סכנה איירי במשמשה דרך עבדות אולם למשש הדופק מותר רק ביש סכנה.

ובדברי יוסף (ח"ג סי' תתקי"א) כתב לגבי מקשה לילד, שמותר לרופא ישראל ליקח ממנה הולד רק משום פיקוח נפש, וכתב על זה הדרכי תשובה (סי' קנ"ז סק"ח): "שכמה גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים האריכו ברואה דם מחמת תשמיש אם יש לסמוך על בדיקת הרופאים שאומרים שיש לה מכה בצדדי הבטן, ולא עלה ע"ד שום פוסק או אחד מגדולי המחברים שהאשה אסורה לשאול לרופא ולעמוד לפניו שיכניס אצבע באותו המקום לבדוק, משום גילוי עריות". וכ"כ בנוב"י (קמא יור"ד סי' קמ"ו) על אשה שהרופא מכניס לה טבעת תוך הרחם ולא כתב שיש איסור בדבר.

  • אם מותר באופן שיש מיחוש בעלמא

בדרכי תשובה הנ"ל כתב שמותר לשם מיחוש והסתכלות כיון שאינו לשם תאוה, ובקובץ פעמי יעקב מובאת תשובתו של הגר"מ ברנאדסופער לשואל אודות אשה שיש לה מחזור מידי ג' חודשים ויותר ולא יכולה מחמת כך להביא ילדים אם מותר לה לילך לרופא אף שכבר יש לה ילדים ואי"ז צורך מצוה וגם לא חולי, וענהו הגר"מ דאם יש איסור בדבר אין חילוק בנחיצות הדבר וכיון שלמעשה הותר הדבר עפ"ד הש"ך אין לחלק ובכל האופנים שרי.

בנשמת אברהם (סי' קצ"ה סעיף יא, 5) הביא שאמר לו הגר"י נויבירט שמותר לרופא לעודד ולהרגיע חולה מפוחדת או סובלת אפילו בנגיעה בידה ובראשה, ורק שהכל לשם שמים.

  • ברופאי זמנינו

פוסקי דורנו כתבו, כי במציאות כיום, יש לאשה לבחון היטב לפני שהיא ניגשת לבדיקה וטיפול רפואיים באיזה רופא מדובר. בדבריהם הם העלו את החשש מפני רופאים שבהשפעת הרוח המתירנית והפריצות הגואה, ינהגו שלא במוסריות.

כך כותב המנחת יצחק (ח"ז סי' ע"ג):

דנודע בזמן הזה קלותם וחשדותם של הרבה רופאים, וביותר באלו שעיקר התמחותם בעניני נשים, ולבם גס בהם, דבודאי יש לחוש שיעשה עמהם מישושים יותר מהצורך, ורק לשם חיבה, ונשים דעתן קלות יתרצו בזה.

וכתב לפי זה שרק במקום חולי ממש מותר, דיש לסמוך על דברי הרדב"ז שיכול לבוא לידי סכנה ופיקוח נפש,

אבל במיחוש שאין בו שום חשש סכנה, בוודאי יש לה לילך להתרפא אצל רופא אשה, או אצל רופא המוחזק לירא חטא, או על כל פנים לרופא שאתחזק לאינו חשוד בעריות.

הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (הובאו דבריו בנשמת אברהם אהע"ז ריש סי' כ"ב) חילק בסוג החולי דאין להתיר בכאבי ראש וצליעה ורק בחולי גדול.

הרב עובדיה יוסף (טהרת הבית ח"ב עמ' רכ"ב) כתב:

כשאין הדבר נחוץ כל כך, אלא מיחוש בעלמא שאפשר להתגבר עליו אין להקל בזה כלל, ובפרט שעל ידי כך מורידה מעליה מסווה הקדושה ומעטה הצניעות.

הרב נסים קרליץ (חוט שני סימן כ"א ס"ז) מחמיר יותר:

דכיון שיש רופאים פרוצים ויש לאשה איסור להכניס עצמה לזה, וקרוב הדבר שאם מתנהג דרך חיבה אף האשה נכשלת בזה, וע"כ במקום שאין חשש פיקוח נפש צריכים להקפיד ללכת לרופאה.

  • אם יש רופא נכרי או רופאה

בבית יוסף (שם) הביא תשובת הרמב"ן, ודייק מדבריו דאם יש רופא אחר מותר רק ביש סכנה, וברמ"א פסק שדוקא באין אחר. ויש לחלק שכ"ז רק בנדה אולם בשאר נשים מותר אף ביש אחר וכמש"כ בש"ך.

ואם הרופא השני אינו בקי כמוהו, כתב הרדב"ז (שם) שמותר.

אשה הצריכה בשבת להבדק מטעם פיקוח נפש ויש לה ב' אפשרויות, להבדק אצל רופא שגר קרוב או לנסוע לרופאה הגרה רחוק, כתב הגר"י זילברשטיין (תורת היולדת עמ' סא') שפשוט שאסור לחלל שבת, מאחר ומן הדין יש לסמוך על דברי הש"ך. ומ"מ נשאר בצריך עיון אם מתביישת שיטפל בה רופא וקשה לה מאוד, שאולי מותר לנסוע לרופאה, וכמו שמצינו לגבי מינקת בשבת המתביישת לתת לנכרי לשאוב ממנה חלב שמותר לה לשאוב בעצמה.

עוד כתב שם, דבמקום פיקוח נפש אין להעדיף רופאה על רופא משום שיכול לגרום לאנשים לזלזל בהיתר של פיקוח נפש, והגר"מ גרוס (שם סקמ"ג) חלק עליו, וכתב שאם שניהם שוים יש להעדיף האשה.

אם הרופא בחינם והרופאה בשכר עדיפה הרופאה אלא אם כן זו הוצאה גדולה או טורח מרובה הנחשב כשעת הדחק וכאילו אין רופאה, והשיעור בזה כל אחד לפי יכולתו. הגרי"ש אלישיב (הובאו דבריו  בס' וישמע משה ח"א עמ' שע').

  • הדין באח או חובש

מסופר בתלמוד (תענית כא, ב):

אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא (=בת קול אומרת לו שלום עליך) ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי. הוה קא חלשא דעתיה דאביי, משום דאבא אומנא (-מקיז דם). אמרו ליה: "לא מצית למיעבד כעובדיה". ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא? דכי הוה עביד מילתא (-כשהיה מקיז דם לבני אדם) הוה מחית גברי לחוד, ונשי לחוד (משום צניעות), ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא (-לבוש שקרן ההקזה תחוב בו, והיה קרוע בגודלו של איזמל ההקזה). כי הוות אתיא ליה איתתא (=כשהגיעה מטופלת אשה), הוה מלביש לה, כי היכי דלא ניסתכל בה".

והוכיח מכאן הדרכי תשובה (סי' קצ"ה סקנ"ב) בשם הרדב"ז שמקיז דם שוה לרופא לגבי אשה. וכ"כ בנשמת אברהם (סי' קצ"ה עמ' ריד') דלפי הכלל שבמלאכתו הוא עוסק אין חילוק בין רופא אח או טכנאי.

  • לימוד רפואה לגבר

כתב הנשמת אברהם שם בשם הגרש"ז אויערבאך שמותר לכתחילה כיון שזה נוגע גם לפיקוח נפש, וכ"א יחליט לעצמו אם הוא יכול לעמוד בפני יצרו. ובשם הגר"י נויבירט הביא שטוב יעשה שישא קודם אשה ואח"כ ילמד שכך יהיה לו פת בסלו.

 

  • צניעות בבדיקה מצד הרופא

כמו שמצינו גבי אבא אומנא לעיל, יש לרופא להיות צנוע ביותר ולא יגלה או יסתכל במקום מכוסה שלא לצורך. ובשבועת ר"י צהלון (אוצר החיים בהקדמה) כתב שיתפלל הרופא "זכה מחשבותי וטהר את הרהורי שלא אחשוב רעה על אשה בין בתולה בין אשת איש, ולא אתור אחרי לבבי ועיני". ובשבועת אסף הרופא "לא תתן יופי של אשה לעורר תאות זנות" (מובאים בספר הרפואה והיהדות עמ' רצו).

ובשו"ת בנין ציון (ח"א סי' ע"ה) כתב "על רופא ירא אלוקים טוב עושה להרחיק מליילד במקום שיש אחר שעכ"פ מכוער הדבר ויבוא לידי הרהור". והרבה תלוי הדבר באדם שיכיר עצמו ושליטתו על יצרו. והגר"מ גרוס כתב (שם סק"נ), שרופא שמגיע לידי הרהור צריך לעזוב עבודתו, ויש להימנע מלהיות רופא נשים, ומה שהתירו לרופאים יראי שמים, יש לומר שהטעם לכך הוא מפני שאם לא יהיו רופאים אלו, ילכו לרופאים פרוצים.

  • צניעות בבדיקה מצד האשה

בשבט הלוי (ח"ד קס"ז) כתב עשר הנחיות בענין הנהגת צניעות שבהליכת נשים לרופאים:

א. שלא להרבות בבקורי רופאי נשים בכלל, כי יש בזה חששות טובא מנגיעת עריות שלא לצורך.

ב. במקום הצורך לבחור אם אפשר באשה רופאת נשים.

ג. ואם אי אפשר באשה, וגם שהאיש הרופא מומחה יותר, אין בידינו לאסור במקום צורך.

ד. לא לבקר כלל אצל רופא מוחזק בפריצות וחשוד מפורסם על העריות.

ה. בכל אופן לא ללכת רק בזמן הבקורים הקבועים לרבים דשכיחי רבים וזה ממעט החשש וגם אז בעבודתו טריד.

ו. במקום שצריך ללכת באופנים הנזכרים, ראוי שלא ללכת לבד אלא בלוית אשה כשרה שתחכה לה שם.

ז. דעתי יותר נוטה שאין זה מהנכון כ"כ שילוה אותה בעלה וימתין לה בחדר המתנה לשבת שם עם נשים פרוצות כרגיל במקומות אלה ותקנתו בזה קלקלתו.

ח. אף על פי שקשה להעמיד לגמרי דת על תלה לענין איסור יחוד בנדון זה עליה להשתדל שלא תסגר דלת חדר הטפול, ועכ"פ שלא לסגור במפתח.

ט. מלבד חששות של יחוד, הן הרגילות שרופאי נשים מיעצות להנשים בענין מניעת הריון ועוד דברים המנגדות לקדושת תורתינו הק', על כן יש ללמד לנשים שלא לקבל מהם רק כאשר יורו להם מורי הוראות מובהקים שטהרה ויראת ה' נר לרגלם.

י. שלא להאריך בשיחה עם הרופא בשעת הטפול ולא אח"כ אלא רק במה שנוגע להצורך ביותר.

 

 

[1]קיום יחסי אישות עם אחת העריות, דינה מיתה (אם כי לא כולן מחייבות מיתה דומה – ראה ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א). לעומת זאת, גם לדעת הרמב"ם שקריבה לעריות אסורה מן התורה, אין איסור זה מחייב מיתה אלא מלקות בלבד, כדין איסור "לאו".

[2] כאחת משלש העבירות שבהן לא נאמר "וחי בהן – ולא שימות בהן", אלא על האדם למסור את נפשו בכדי שלא לעבור עליהן. ראה תלמוד בבלי פסחים (כה, א).

[3] הש"ך מעיר כי מדבריהם עולה שהם מסכימים לדעת הרמב"ם שאיסור הקריבה לעריות הוא מן התורה. הוא מציין גם לדברי ר"י ליאון בספר מגלת אסתר (דף קי"ח) ש"סתר כל דברי הרמב"ן והעלה כהרמב"ם". הש"ך מוסיף כי ממעשה זה המובא בתלמוד, נראה בבירור כי המדובר באיסור מן התורה. מהר"ם בן חביב, בספרו תוספת יום הכיפורים (יומא פב, א) דוחה את הראיה, וכותב כי גם לשיטת הרמב"ן שקריבה לעריות אינה אלא מדרבנן לא היה מקום להתיר לאותו אדם את הקריבה לערווה, מפני שהמדובר בפושע שהשליט יצרו על עצמו מתוך תאוותו. עיין עוד שו"ת רדב"ז חלק ד סימן ב.

[4]  ובעזר מקודש (אהע"ז ריש סימן כ') כתב לחדש דאסור מדאורייתא רק כשדעתו לבוא עליה עכשיו או מיד כשיוכל אבל בדרך חיבה ואין דעתו לבוא עליה אין איסור דאורייתא והוי כמנשק לבניו ובנותיו.

המדור בבניה ויעלה בקרוב…