בתקופת החורף, כמעט ואין מי שלא סובלת מידי פעם מהצטננות. המחלה עצמה אינה חמורה בדרך כלל, אך התסמינים שלה מציקים למדי: גודש באף, נזלת, וכאבי ראש. קיימים מספר תכשירים קשרת התסמינים הללו. עם כדורים לבליעה, שמסייעים בהפגת כאב הראש אובקלת הצינון, תרסיסים או טיפות לאף המקלים על הגוטש, ומוצרים אחרים. האם אפשר להשתמש בשבת?
בשולחן ערוך אורח חיים, סימן שכח מוקדש בחלקו להלכות נטילת תרופות בשבת. כפי שניתן ציינו מספר מאמרים בעבר, בבסיס ההלכה קיים שלשה מצבים עיקריים:
משום כך, כעיקרון הצטננות ותסמיניה כללית לסעיף 2. אין מדובר בדרך כלל בחולי המפיל את האדם למשכב או לחולי לכלל הגוף, מצד אחד; מדובר באדם בריא, מן הצד השני: זהו מקרה קלאסי של "מקצת חולי". לכן חל איסור על שימוש בתרופות בשבתת התסמינים של הצטננות.
עם זאת, ההלכה היא שחכמים לא אסרו שימוש באמצעים שמוגדרים "מאכל בריאים", אפילו אם הוא נוטל אותם לצרכים רפואיים (שו"ע סימן שכח, לז). על רקע זה דנו הפוסקים בהלים אפשריים בין אמצעים שונים בקליט תסמיני הצטננות.
הבאר היטב (שם ס"ק ל') מביא בשם הספר "הלכות קטנות":
"ומכאן (=כלומר, מההלכה המתירה לקחת רפואה שנחשבת מאכל בריאים) יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטיטו"ן בשבת, אף על פי שינשוף אותו בשביל הנזילה, כיון שרוב העולם נושפין אותו בחול".
כלומר, מאחר שזה מצוי בשימוש גם אצל בריאים שלא למטרות רפואיות, יש להתיר אפילו אם מנצלים אותו תסמיני הצטננות.
הבאר היטב מסיים בציון למקום אחר (ס”ק ל”ב), שם הוא מביא את דברי הט”ז (ס”ק כ”ז), עסק בעניין מה שכתב השו”ע להתיר למי שנשתכר לסוך את כפות ידיו ורגליו בשמן ומלח. הלכה זו מקורה בגמרא (שבת סו, ב) והפוסקים נחלקו בטעמה. המגן אברהם (ס”ק מה) מבאר שהטעם הוא שעבור שיכור אין אמצעים שהדרך הוא לעשות בסממנים, והכלל הוא שדבר שאין דרך לעשות בסממנים מותר לבוא בשבת באמצעים המקובלים. [1]
לעומתו, הט”ז מבאר זאת אחרת, וכותב: “דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה”. כלומר, ההיתר הוא ששכרות אינו נחשבת כללית למחלה, מותר בהירת שייכת בה כלל גז שחיקת סממנים. הצורך של הט”ז לבאר זאת כך מתחוור יותר לאור המשך דבריו, שם הוא כותב:
"ואין ללמוד מזה כנראה לא נראה שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיק השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גם כן אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים, כן לי.
הוי – אכן יש רפואה באמצעות סממנים להפגת אומרות; מטעם זה הוא אינו יכול להסכים לביאורו של המגן אברהם.
ולדבריו אלה: מבואר בט"ז, שאסור להשתמש בתרופה המבוססת על אפר כתוש להפגת שכרות, ומשום שיש שימוש בעשב זה גם לצרכים רפואיים, זה למרות שלדבריו עכשיו, כשרק רוצה להפיג את השכרות, אינו עוסק ברפואה כללית.
דברים אלה הם חידושים משני טעמים: ראשית, אם השיכור נחשב לבריא, שהרי הוא אינו זקוק לרפואה, מדוע נאסר לו להשתמש בתרופות?
שנית, גם אם השיכור אינו נחשב כבריא, מדוע לא ייחשב העשב הנ”ל ל”מאכל בריאים”? הרי כפי שהט”ז כותב – הוא נועד לשמש גם עבור הפגת שכרות שהיא אומרת שאין רפואה?
מבואר מדברי הט”ז אלו שיש לבחון תמיד האם עיקרי שימוש במוצר פלוני הוא בגדר רפואה או לא. אם יהיה לו שימוש אחר, לא רפואה, אך שימוש פעיל – מוצר זה לא ייחשב מאכלים בריאים, והשימוש בו אסור.
עוד עולה מדברי הט”ז, שאסור להשתמש בתרופות גם עבור בריא, דבר שכאמור תואם את המגן אברהם שהבאנו לעיל בסעיף 1. אך בדבריו אלה יש חידוש, שכן המגן אברהם כותב שאסור לעשות כן לרפואה, מה הט”ז מחדש שאפילו לצרכים אמרו דעה. – שהרי הפגת שכרות לדעת אינו רפואה – אסור להשתמש בתרופות.
על כל פנים, הבאר היטב אינו מבאר מהי ההשוואה בין דבריו לשתיית הטיטו”ן דברי הט”ז, ולכאורה כוונתו היא שלדעת הט”ז הדבר אסור, אך הדברים הם ברורים, משום שהט”ז אינו עוסק בשאלת לקיחת מאכל בריא לצורך. רפואה, אלא להיפך – שימוש בטיפול ללא ריפוי. אפשר לומר שכוונת הבאר היטב היא שבעוד שאכן מותר לקחת את הטיטו"ן, יש דברים אחרים, כמו האפר הכתוש של הט"ז, שיש להחמיר בהם משום שאסור להשתמש בהם. אתה צריך עיון.
להלכה מביאה המשנה ברורה בס"ק קכ"ז, שהסכמת להתיר שאפת טבק לקלה על כאבי ראש, זה משום ששאיפת טבק נפוצה גם בקרב בריאים ענוג, מסודרת מוגדרת לתכשיר.
לכן, שאפת בשמים, מנטה, או דברים דומים המשמשים באופן אישי להתרעננות גם עבור בריאים לגמרי, מותרת בשבת לצורך הקלה על תסמיני הצטננות.
אמנם, שימוש בתרופות כגון כדורים תקלה על גדש, או תרסיסים שונים המכילים חומרים מרפאים, שאין לבריאים שום שימוש בהם, אסורים בשבת.
יש בפוסקים דיון מעניין בהקשר של שימוש בתכשירים להפסקת נזלת, מטעמי כבוד הבריות. בתשובה של הרב וואזנר (שבט הלוי חלק ח סימן) נשאל בנושא תרופה סוה על תסמיני אלרגיה, וביניהם נזלת, האם יש להקל עליהם מטעם כבוד הבריות. בתשובתו הוא כותב שקשה מטעם זה, לאחר שנזלת דבר, ואין זה ברור שהאדם מתבזה בחברת אנשים אחרים שרואים אותו במצב זה. לעומת זאת, בשמירת שבת כהלכתה (פרק
לד הערה נב) כותב: "ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דכל שיש בו משום כבוד הבריות, למשל שהליחה נוזלת לו מן האף, יש קל טפי".
אפשר לחלק בזה בין מצב שבו האדם אינו אלא לקנח את אפו מידי פעם, שאז קשה לראות את זה במצב של כבוד הבריות, במצב שבו כדברי הגרש”ז אפו דולף בת מידות, והוא צריך כל העת לקנחו, שאז אכן יש בזה בעיה בכבוד. הבריות].
לעומת זאת, בציץ אליעזר (חלק ח סימן טו פרק טו אות כא) מחלק בין סוגים שונים של תכשירים קשורים על נזלת וגוודש: אם הם מכילים חומר שיש בו כח לרפא את התסמין, ולמנוע את המשך הופעתו, אזי הדבר אסור; אבל אם איננו מועיל אלא לפתוח את האף, הדבר מותר.
יצויין, שבספר קצות השולחן לרא”ח נאה מתלבט מאוד בנקודה זו, ונבאר את ההתלבטות במעט תוספת.
מחד גיסא, דבר ברור הוא שבהלכה ההגדרות של חולי ורפואה מבוססים על התסמינים שמופיעים לפנינו ולא על שורשי המחלה. למשל, עשה רפואי כמו חום, שהיא תחשב סימפטום, ולא מחלה בפני עצמה, כך שלמה הורדת החום איננה מבחינה רפואית "רפואה", נחשבת בהלכה כמחלה בפני עצמה, הורדת החום על בהחלט רפואה (על כך, עיין במאמר אחר בעניין הורדת חום בשבת). כיוצא בזה לענינו: נזלת גם היא סימפטום, אך בהלכה תיחשב כחולי. לכן כל תכשיר יכול למנוע את היציאת הנזלת עשויה להיחשב לרפואה, גם אם אין לך תשובה של הגורם הגורם להצטננות.
אמנם, מובן למדי שבזה יש לבחון את הזמן שזאת מועילה. אם מדובר על זמן קצר בלבד של זה, למשל, זמן מה שאיפת המנטה או הטבק, מסתבר שאין זה מוגדר רפואה – חומרים אלו לא פותרים את הבעיה. אבל בשימוש בחומרים שונים קסילומטזולין, הנפוצים בתרסיסי אף, ויש להם יכולת לקלוט על הגודש מספר שעות, מסתבר שהדבר ייחשב רפואה גם אם נסכים לעיקר החילוק של הציץ אליעזר.
זה לעיל, בכל מקרה שבו האדם "נפל למשכב" מחמת חוליו, אם גם אין מדובר אלא בהצטננות בלבד.
מובן מאליו, שאדם הסובל מאסטמה ואם לא יטפלצט בהננות לסבול מהתקף אסטמה, נחשב כחולה שאין בו סכנה לעניין מניעה מוקדמת של ההתקף ומותר לו להשתמש בתרופות לצורך כך.
[1] הטעם לכך הוא, שהרי איסור רפואה בשבת הוא גזירה שמא יבוא לשחוק סממנים – דבר הכרוך באיסור תורה. בכלל הגזירה חל איסור לא רק על טיפול באמצעות סממנים (אפילו שנשחקו מאתמול), אלא גם על טיפול באמצעי רפואה אחרים שאין בהם שימוש כללי בסממנים, מחשש שאם נתיר לו טיפול באמצעים. אמנם, מחלה שאין לה טיפול בסממנים, מותר לה שלא בסממנים.
המדור בבניה ויעלה בקרוב…