כידוע, אחד ממצוות הכהונה הוא האיסור על כהן להיטמא למת. העובר על כך עובר בלא תעשה של “לנפש לא יטמא בעמיו” (ויקרא כא, א) ובעשה של “קדושים יהיו” (שם ו). טומאת היא החמורה מכל הטומאות בה מתה איסור על מגע ומשא וכן נאמר דין טומאת אוהל, כלומר שהייה של הכהן עם הטומאה באוהל מטמאת אחת את הכהן. הלכות אלו נוהגות אף בימנו שכולנו טמאים, אז כהנים נזהרים שלא להיכנס לבית החולים בשעה שיש שם מת, וכן שלא לפקוד קברות.

חלק נוסף בהלכה זו איננו ידוע דיו. על פי הדין, לא רק מת מטמא, אלא גם איבר שהוא יצא מן החי מטמא. מקור דין זה במשנה בנזיר (מט, ב), ובגמרא (שם נג, ב) דרשו כן מן הפסוק "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת", ודרשו חז"ל "'בחלל' – זה איבר הנחל מן החי, ויש בו בשר כדי להעלות לטווח ארוך. [1]

כך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שסט, א):

"הכהן מוזהר שלא ליטמא במת, ולא לכל טומאות הפורשות ממנו, ולא לגולל, ולא לדופק, ולא לאבר מן החי שאין בו כדי להעלות ארוכה אם היה מחובר".

ככלל, בהלכה, למרות שאבר מגוף האדם נחשב בפני עצמו בעוד האדם בחיים, מכל מקום דינים שונים יש דעות הסוברות שיש להתחשב בו כעומד בפני עצמו, למשל לגבי דין קבורה, שאף שכל הגוף בחיים, איבר שניתק ממנו נחשב כמת וחייבים לקוברו. אבל גם הדעות הסוברות שאין חיוב קבורה לאיבר, מודים שהמנהג הוא לקוברו, והוא מן הטעם שלגבי איסור טומאת כהנים גם איבר מן החי מטמא, זה אמור להציל את הכהנים מן המאה, נהגו לקבור את בר שנחתך, כפי שמבאר בכתובות (כ, ב) שהיה. מקום מיוחד שבו נהגו נשים לקבור את נפליהם ובעלי שחין את זרועותיהם.

חמורה טומאת אבר מן החי מטומאת מתוסף שבטומאת מת מותר לכהן להיטמא לשבעה קרובים, אבל לא לאבריהם מן החי, כפי שדרשו חז”ל את הכתוב “לה יטמא” (ויקרא כא, ג) – ואינו נטמא על אבריה (נזיר מג, ב) . וכך נפסק בשוע (יו”ד שעג, ט).

היחס של איבר שנחתך מגוף האדם כ”מת”, מעורר שאלה מרתקת: האם גם כאשר האיבר שנחתך הוא של הכהן עצמו יהיה לו אסור להיטמא לו? זו אינה סתם שאלה תיאורטית, אלא מעשית ביותר: באיברים מסויימים, כמו אצבעות, ניתן לבצע טיפול מהיר להחזרת איבר שנכרת מהגוף. האם הדבר מותר (אצבע היא איבר מרמ”ח איברי האדם שמטמאים מן התורה, עיין משנה אהלות פרק א משנה ח)?

וכך מצינו בנודע ביהודה (תנינא סימן רט):

“מכתבו קבלתי. ועל דבר שאלתו: כהן שנחתכו רגליו, ויש להם בשר באופן שמטמאים, אם הכהן יכול להיות אצלו שהוא נושא אותם להראות אשר נעשה בו למען יכמרו רחמים עליו.

לא ידעתי בזה ספק, שבודאי אסור לו, כמפורש בנזיר דף מ"ג ע"ב שאין הכהן מיטמא לאבר מן החי של אביו, ומהי תיתי יטמא לאבר של עצמו.ואמת שראיתי שהכסף משנה (בפ"ב מהל' אבל הל' ט"ו) שכתב הרמב"ם נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר 'לאביו', בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, וכן שאר הקרובים, וכתב הכ"מ, ונשאר לדקדק בדברי רבינו שכתב וכן שאר הקרובים, דהא כ”ש הוא, ואיך כתבו בלשון וכן. ודוחק לומר דסד”א שיהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת הכתוב הוא קמ”ל עכ”ל הכ”מ. הרי שהיה סד”א להתיר בשאר קרובים. אמנם הא ליתא, חדא שהכ”מ בעצמו כתב שהוא דוחק, ועוד שהרי אין זה אלא סלקא דעתך והרי באמת קמ”ל הרמב”ם המת שאין חלוק, ועוד דכל זה לענין קבורת שיש מצוה בקרובים וגילה הכתוב כשחסר לא יטמא לקבורתו היה מקום לומר. שדוקא באביו גילה והוצרך הרמב”ם להודיע ​​שאין חילוק, אבל בבר מן החי שאין שם מצוה של קבורה ומה שקוברין האברים הוא להציל מן הטומאה, פשיטא שאין בכלל כלל. ואברי עצמו ואברי איש זר דין אחד להם שאין הכהן יכול ליטמא להם. דברי הד”ש”.

כלומר, הנודע ביהודה איננו רואה שום חילוק בין איברי אדם אחר לאיברי הכהן עצמו.

הנודע ביהודה עוסק בשאלה האם מותר לכהן להיטמא לאיבר הקטוע למטרה שאינה רפואית (הוא מעוניין בהחזקתה בגלל שירחמו עליו). כשמדובר על החזרת האיבר, כתבו כמה מגדולי הפוסקים לדון בזה להיתר, בין כשהם על החזרת האיבר לכהן עצמו, ובין כשרופא כהן שנדרש להחזיר איבר קטוע לאדם.

השיקול הראשון בנידון זה, הוא המעמד של "סכנת איבר", כלומר מצב רפואי שבו איבר מסויים נמצא בסכנה קיומית, אך אין פיקוח נפש גמור. הנחת היסוד היא שטומאת כהנים כמו כל התורה נדחה מפני פיקוח נפש. מלבד הסברא שבדבר, שכן אין טעם ברור לחלק בין טומאת כהנים על שאר המצוות, ניתן להביא לכך מקור מדברי התוספות בבבא מציעא (קיב, ב ד”ה אמר ליה) שם פירשו התוספות שאליהו שהיה כהן התיר עצמו להיטמא לבן האלמנה משום שהיה ברור לו שיחייהו. “לכך היה מותר משום פיקוח נפש”. לפי זה, שאלתנו תלויה בהגדרה "סכנת איבר", האם יש לה דין של פיקוח נפש או לא.

שאלה זו נתונה במחלוקת גדולה בין הפוסקים. בגמרא (עבודה זרה כח, ב) מצינו:

“אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה (=נפוחה) – מותר לכוחלה (=למרוח משחה) בשבת. סבור מיניה: הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים לא (סברו השומעים שמתיר רק להשתמש בתרופה, כלומר לעבור על איסור מדרבנן, אבל לא להכין בשבת את התרופה – דבר הכרוך באיסור מן התורה, והטעם הוא שכל הסכנה . היא לעיוורון בלבד (רש”י), ואין סכנת חיים); אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמעיה, לדידי מיפרשא מיניה דרב יהודה: אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים – מותר (=עד שאמר רבי יעקב שרב יהודה (שהיה מוסר שמועותיו המרכזי של רב, בעל ההלכה) ביאר לו שכוונת רב היא להתיר גם איסורים. מן התורה, מפני שהדבר נחשב סכנת נפשות).

הם נחלקו האם יש לדקדק מדברי הגמרא שדווקא משום שסכנת עיוורון נחשבת סכנה לכל הגוף מותר לחלל את השבת, אבל עצם העיוורון, שהוא סכנת איבר, לא היה מתיר לחלל את השבת אם לא היה מתיר לסכנה כללית, או שכוונת הגמרא איננה שהעיוורון מלמד על סכנה לכל השבת. הגוף אלא שאכן סכנת האיבר, העיוורון עצמו, נחשבת פיקוח נפש. עיין רש”י ותוספות שם, וכן בתוספות במסכת סוכה (כו, א), שם נאמר שהחולה בעיניו פטור מן הסוכה, ופיר התוספות שאף שאין בזה סכנה, מכל מקום הרי מבואר בסוגיה בעבודה זרה שסכנת איבר נחשבת סכנת נפשות, זו על פי מהלכו של. רבינו תם גם סכנה לאיבר אחד נחשבת סכנת נפשות.

ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכח, ט) נפסק שעל סכנת עין מחלין את השבת, ושם סעיף יז נפסק שסכנת איבר סתם אינו נחשבת פיקוח נפש. עם זאת, ידועים דברי הש”ך ביורה דעה (סימן קנז, ג) שכתב על מה שמבאר שם ברמ”א שאדם חייב לתת כל ממונו כדי לא לעבור על איסור, שיש לעיין בסכנת איבר אם לדמותה להוצאת ממון או לפיקוח נפש. לאחר תמהו על דבריו, שהרי בשו"ע באורח חיים, שהוא מציין בעצמו, מבואר שאין לחלל את השבת עבור זה. יש שכתבו שכוונתו לאופן שמכריחים אותו בגלל, שאז נידון כאנוס כמו בכופין אותו להריגה, אבל כשמת רפא מעצמו אין לסכנת איבר מעמד של פיקוח נפש. לענייננו חשובים במיוחד דבריו של הפרי מגדים (או"ח סימן שכח משב"ז אות ז) שכתב שרק לגבי שבת אין סכנת איבר נחשבת כפיקוח נפש, אבל לשאר איסורים, בין באנסוהו ובין כן להתרפאות, מותר לעבור על איסור כדי לעשות. כמה אחרונים כתבו גם כן כדבריו.

השאלה האם מותר לכהן להיטמא לצורך רפואי זה תלויה בתירוצים אלה. לפי החילוק הראשון, כיון שאין כאן אונס אלא בא להתרפאות הדבר אסור. לפי החילוק השני, מאחר שלא באיסורי שבת עסקינן, הדבר מותר.

אך רות משה (יורה דעה חלק א סימן ר”ל) ובציץ אליעזר (חלק יד סימן צ וחלק י”ד סימן עח) כתבו להתיר את הדבר בתנאים מסויימים באגים גם בלי טעם זה, מאחר שדרך דרכים בהחזרת איבר שנקט אינה בהדבקה חיצונית, אלא “ שחותכין את העור והבשר, ושם בנקב שנעשה בתוך הרגל מבפנים מדביקים את בשר המת”, ובמצב זה המקום מבפנים נחשב בית הסתרים שאינו מטמא בנגיעתו שם.

זהו פיתרון לטומאת מגע בלבד, משום שרק מגע בית הסתרים אינו מטמא, אבל במשא עדיין הוא מטמא, כך כותב האגרות משה להקפיד שלא להזיז את האיבר הקטוע עד לאחר גמר התפירות, שאז יינצל מטומאת משא עד גמר התפירות יי, התפירות כבר חושב "טו מאה בלועה". ". כאן מחדש הרב פיינשטיין חידוש גדול, שלמרות שלמעשה האיבר אינו בלוע בגוף אחרי התפירות, מכל מקום יסוד הטעם שדבר בלוע אינו מטמא שייך גם בזה, שמה שבלוע אינו מטמא הוא משום שבטל לגוף, ותפירה של איבר שונעדה להחזירו לחיים כחלק מן הגוף בודאי בטלה אל הגוף. (ואף לפני שבפועל התעורר לחיים).

ומכל מקום דבר פשוט הוא שלאחר שהאיבר נקלט חזרה בגוף, בין אם היה שייך לגוף זה ובין בהשתלת איברים, הוא בטל אל הגוף ולא שייך בו כלל דיני טומאה, כך שמותר לכהן להיות במגע עם אדם שהוא משתתף בו איברים.

[1] עוד מבואר שם שיש הבדל בזה בין אם יש בו בשר שבחי ראוי להעלות ארוך או לא, אמנם גם זה יש איסור מדרבנן. עיין רמב”ם הלכות טומאת מת פרק בהלכה ג ופרק ג הלכה ג.