ליווי פליאטיבי (טיפול תומך) במסגרת הוספיס בבית הוא שירות תמיכה רפואי המיועד לחולים במחלות חשוכות מרפא בשלבים מתקדמים, אשר בוחרים לשהות בתקופה זו של חייהם בביתם, מוקפים ביקיריהם. במסגרת הטיפול מקבל המטופל את מכלול הטיפולים הפליאטיביים בבית.

הליווי הפליאטיבי נועד לסייע לחולים במחלות סופניות ולבני משפחתם בתהליך ההתמודדות עם מחלה חשוכת מרפא בשלביה המתקדמים, וכדי לאפשר להם להישאר במקום הכי טבעי ונוח – הבית. מטרת הטיפול הפליאטיבי (ושירות הוספיס פרטי בבית) היא לשפר ככל הניתן את איכות ונוחות החיים, למנוע סבל, ולהקל על כאב פיזי, חרדות, וסימפטומים אחרים הנובעים מהמחלה ומהמצב.

נשאלתי על ידי כהן שחמותו המבוגרת נמצאת במצב סופני והומלץ לה לשהות בטיפול תומך בבית, האם מותר לו להביא אותה להתגורר בביתו בתקופה זו.

מצד אחד, אין ספק שהסיוע והתחושה שבני משפחתה הקרובים יכולים לתת לה בסביבה זו חיוניים ומועילים. מאידך, מתעורר החשש לגבי טומאת כהנים, משום שהיא צפויה בעתיד הקרוב ללכת לבית עולמה.

בין היתר עלינו לברר את ההלכה בשאלה האם מותר לכהן ליכנס לבית שיש בו חולה סופני.

ביסוד הלכה זו, הדין של איסור הטומאה לגוסס. בגמרא במסכת נזיר (מג, א) מובאת מחלוקת בהלכה זו:

"ת"ר: להחלו – עד שעה שימות, רבי אומר: במותם יטמא – עד שימות. מאי בינייהו? אמר ר' יוחנן: משמעות דורשין איכא בינייהו, ר"ל אמר: גוסס איכא בינייהו; למאן דאמר מלהחלו – אפילו גוסס, למ"ד במותם – עד שימות אין, גוסס לא".

לרבי יוחנן, בין לחכמים ובין לרבי אין איסור טומאה על גוסס, שהרי הוא חי. אולם לריש לקיש, נחלקו בזה התנאים, ובעוד שלרבי מותרת לכהן הקרבה לגוסס, לדעת חכמים גם הקרבה לגוסס אסורה לכהן – אף שהטומאה בפועל אינה אלא כשהוא מת. הלימוד של חכמים לשיטת ר"ל היא מהפסוק "להחלו"- שמשמעו חלל – אף על פי שאינו מת, וכפי שמפרש הרא"ש: "משעה שנעשה חלל דרוב גוססין למיתה".

ופוסק הרמב"ם (הלכות אבל פרק ג הלכה ו):

"…כהן גדול אינו מטמא לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא, וכן אינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא, הא למדת שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, כיצד נגע או נשא לוקה אחת, נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה באין כאחד, הרי זה לוקה שתים משום לא יבא ומשום לא יטמא".[1]

והנה, בגמרא שם ד, ב ביקשו להוכיח שנטמא שמשון למתים, ממה שנאמר בו "ויך", ופרכו בגמ' "ודילמא גוססין שווינן" – כלומר היכה אותם עד שגססו ואז חלץ את בגדיהם ובטהרתו הוא עומד. והראשונים הקשו הרי נזיר אסור ליטמא גם לגוסס. התוספות כתבו: "לאו דוקא גוססים כי נזיר אסור ליגע לגוסס אלא כלומר קרוב לגוססין". הרא"ש הוסיף עוד תירוץ:

"ונ"ל לחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם".

חילוק זה של הרא"ש דורש הבנה לאור דבריו הנ"ל שיסוד איסור הטומאה לגוסס נובע מכך שכבר במצבו הוא מוגדר "חלל" היות שרוב גוססין למיתה, ואם כך – לכאורה מה לי חלל בידי אדם ומה לי חלל בידי שמים? וכבר תמה כך בקרן אורה.

אגב, בבית הלוי (ח"ג סימן כ"ט) הקשה מנין לו לריש לקיש לרבות מן הפסוק איסור ליטמא לגוסס, שמא אין לי אלא מגוייד – פצוע מכת חרב – שהוא עוד יותר קרוב למיתה מן הגוסס (כמבואר ביבמות ק"כ ב', ע"ש בתוספות ובתו"י וברמב"ן)?

לכאורה יש להביא מזה ראיה לעיקר דבריו של הרא"ש שיש חילוק בדין זה בין גוסס בידי אדם לבין גוסס בידי שמים, והגוסס בידי אדם אינו אסור לכהן, ומשום כך הוכרח ריש לקיש ללמוד מן הפסוק רק את הגוסס ולא את המגויד.

ומכל מקום עיקר חילוק הרא"ש צריך ביאור.

וצריך לומר, שדוקא גסיסה ביד"ש חשיב שהתחיל מהלך של מוות, [עי' בפיה"מ כת"י קאפח אהלות פ"א מ"ז בלשון ערב ובתרגום], אבל מגוייד אע"פ שמפרפר בין חיים למוות ורוב מגויידים למיתה, מ"מ אין כאן תהליך של מוות, אלא מאבק בין חיים למוות, וכל עוד לא נכנע גופו למוות והתחיל תהליך של מוות אינו קרוי מת.

ולפי זה, מה שכתב הרא"ש בטעם הדברים מצד רוב גוססין למיתה, אינו עיקר הטעם, אלא מה שחולה זה התחיל אצלו תהליך המוות, ומכיון שכך מצבו כעת, כיון שסוף סוף רוב גוססין שבמצבו למיתה, כבר אסור ליטמא לכהן.

ומ"מ לא מצינו בראשונים חבר להרא"ש לחלק בין גוסס ביד"ש לגוסס ביד"א.

והנה, בגמרא במסכת סנהדרין (דף ע"ח עמ' א):

"תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה – פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה – האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, ואיש כי יכה כל נפש אדם. רבנן סברי: כל נפש – עד דאיכא כל נפש. ורבי יהודה בן בתירא סבר: כל נפש – כל דהוא נפש. אמר רבא: הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור. בגוסס בידי שמים – שהוא חייב. לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם. מר מדמי ליה לטריפה, ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים. מאן דמדמי ליה לטריפה – מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים? – גוסס בידי שמים – לא איתעביד ביה מעשה, האי איתעביד ביה מעשה. ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה? טריפה – מחתכי סימנים, הא – לא מחתכי סימנים".

עולה מדברי הגמרא, שההורג את ה"גוסס בידי שמים" – לכל הדעות הרי הוא חייב. בעוד שההורג את "הגוסס בידי אדם" נחלקו התנאים האם חייב על הריגתו.

ולכאורה צריך עיון, מה סברת הסוגיא בחילוק הזה בין גוסס בידי אדם לגוסס בידי שמים, ואיך זה משפיע על דינו של המכה האחרון, שהרי מכל מקום המציאות דומה: הוא כבר קיבל מכה הממיתה בקרוב; המכה עכשיו קירבה את מיתתו; ואם חכמים סוברים שאין להתחייב עד שהמכה היא בגדר של "כל נפש" – מה החילוק בין המצבים?

והאחרונים, עיין למשל בחתם סופר (שו"ת יו"ד סי' שלח), תמהו מגמרא זו על שיטת הרא"ש, שמדבריו משמע שגוסס בידי שמים הוא ממש קרוב להיחשב מת ולכן אסור להיטמא לו, מה שאין כן גוסס בידי אדם שאף על פי שיש לו דין גוסס והוא קרוב למיתה, מכל מקום אינו נחשב כבר כמת, ולכאורה מבגמרא זאת מבואר בהיפוך שגוסס בידי שמים לא נחשב מת וההורגו חייב ואילו גוסס בידי אדם לרבנן נחשב מת וההורגו פטור.

והנה ברמ"ה כתב לבאר:

"וכן הכל מודים בגוסס בידי שמים ובא זה וקרב את מיתתו שהוא חייב דהאי הוא דשקל מיניה כוליה נפש דיליה וכי קא ממעיט קרא לרבנן היכא דשקיל האי מקצת והאי מקצת והכי משמע קרא איש כי יכה כל נפש עד דאיכא כולה נפש ביד זה ולא שניטלה מקצתה ביד אחר לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כגון שהכוהו ראשונים ונעשה גוסס מכח המכה ובא האחרון וקירב את מיתתו רבנן מדמי ליה לטריפה ואמטול הכי מסתבר להו למדרש נפש כולה נפש (ור' יוסי בר' יהודה) [וריב"ב] מדמי ליה לגוסס בידי שמים ואמטול הכי מסתבר ליה למדרש נפש כל דהו".

לפי זה משמע שהפשט הוא שאין החילוק בשאלה האם יש כאן מת או חי, אלא כיצד נוצר מצב 'גוסס' האם מחמת פעולה מעשית, או בדרך טבעית. כאשר הגוסס נעשה מחמת פעולה מעשית, אזי הוא נחשב שמכתו נמצאת בקרבו ומכוחה הוא יגיע לידי מיתה, והרי הוא נחשב כטריפה. בעוד שה"גוסס בידי שמים", הרי אף שניטלו ממנו מקצת מחייו, חלק חייו הנותר בקרבו קיים; אבל מבחינת עצם הקרבה למוות ייתכן שדווקא הגוסס בידי שמים קרוב יותר למיתה.

ומכל מקום אין בכך סתירה למה שכתבנו לבאר דברי הרא"ש, משום שעניינים אלו חלוקים. לגבי רציחה, עיקר הנידון תלוי האם כבר יש בו סיבה הממיתה לגמרי או לאו. ולגבי טומאה, הדין תלוי במידת קרבתו למוות – האם הוא כבר בתוך התהליך המוביל למוות או לא, ואם לאו, אע"פ שמבחינת סיכויי ההישרדות שלו סיכוייו דומים, אין בו דין טומאה.

[והנה, ביבמות (שם) הקשתה הגמרא על המבואר במשנה שאין מעידין על מי שראוהו מגויד שמת, "למימרא, דמגוייד חיי; ורמינהי: אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, אפילו מגוייד ואפי' גוסס; טמויי לא מטמא, הא מיחייא לא חיי!". ותמה בתוספות ישנים כיצד הגמרא מדייקת כך, הרי בעוד שאפשר לומר כך על מגוייד שהוא בוודאי צפוי למות, אי אפשר לומר כן על גוסס – שגם הוא שנוי שם – שהרי מיעוט גוססין לחיים?! ותירץ:

"וי"ל דלא דמי לגוסס כי נמי חיי אצטריך לאשמעינן דלא מטמא, והגם דכהן מוזהר מליגע בו כדנפקא לן מקרא בפרק ג' מינין [דף מג ע"א] להחלו משנעשה חלל, אבל מגוייד אי מחייא חיי לא אצטריך לאשמעינן דלא מטמא".

כלומר מגוייד בהכרח קרוב למיתה יותר מן הגוסס, כי אחרת יהיה דינו כבריא ולא נצטרך פסוק שאינו מטמא [אבל גוסס עצמו הרי דינו שמוזהר הכהן מליגע בו, ואפילו אם היה חי, היה צורך בפסוק שלא יטמא]. ויש לעיין האם בכלל כוונתו שבאמת מגויד דינו כגוסס ועדיפא מיניה, גם לגבי איסור לכהן, או שיסכים לרא"ש].

על כל פנים כאמור הרא"ש הוא היחיד שחילק חילוק בזה, ובתוספות נזיר (ד' ב' ד"ה דלמא, וכ"ה בר"פ בשם רש"י) מבואר שאין חילוק אלא גם גוסס ביד"א אסור לכהן, וכן נראה לסברת המאירי נזיר מ"ג א' שכתב שהאיסור ליגע בגוסס הוא משום שמחלל כהונתו שנכנס לבית הספק, ולפי זה אין חילוק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם [והמאירי מפרש להחלו מלשון חילול, שמחלל כהונתו שנכנס לבית הספק, וכ"כ החכמ"א כלל קנ"ט ס"ג בסברת ההלכה].

ולענין הלכה יש מחלוקת גדולה בין הראשונים איך מסקנת הסוגיא. בתוס' והרא"ש נקטו כדברי בה"ג להחמיר. [ובגירסת הבה"ג נחלקו הראשונים, התוס' והרא"ש והמרדכי ועוד הרבה הביאו דברי בה"ג להחמיר, אך באשכול למד בבה"ג ובשאלתות וברי"צ גאות שהתירו ע"ש, וכ"כ בכלבו בדעת בה"ג], וכ"כ הרא"ש בהלכות טומאה, והטור, וזו דעת האו"ז אבלות סי' תכ"ו, והמרדכי מו"ק סי' תתס"ו ובהגמ"ר סי' תתקל"ח, והרוקח סי' שט"ו.

אבל הרמב"ם (פ"ד מה' אבל) השמיט הסוגיא, ונראה מדבריו שלא סבר להחמיר בגוסס, וכן הרי"ף בהל' טומאה כתב בסתמא שגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, ופירש הנמוקי יוסף שכוונתו גם לטומאת כהנים, וכ"כ הסמ"ג סי' רל"ד, וכ"כ האשכול הנ"ל להקל.

[ויסוד המחלוקת היא בגירסת הגמ' שם, שהקשתה כאמור מהמשנה באהלות (פ"א מ"ז) "אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' גוסס ואפי' מגוייד" וכו', והגמרא מתרצת: לענין טומאה עד דנפקא נפשיה לענין אתחולי הא אתחיל. והראשונים נחלקו האם יש לגרוס זאת בגמרא או לא, וכן נחלקו בגרסה מי בעלי המחלוקת בגמ', עיין בדבריהם].

ובשו"ע (יו"ד סי' שע) כתב המחבר:

"מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה, וכן מי שנקרע מגבו כדג, אפילו עדיין הוא חי, חשיב כמת, ומטמא. אבל גוסס, ומי שנשחטו בו ב' סימנים או פצוע פצעים הרבה, אינם מטמאין, עד שתצא נפשם; ומ"מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס".

והרמ"א הביא את דעת המתירין בשם "ויש מתירין" וכתב "וטוב להחמיר".

והנה החיי אדם (בה' כלל ל"ב ס"ט) כותב שמותר לכהן ליכנס לבית שיש בו גוסס לברכת כהנים, ונראה מדבריו שם הטעם כיון דהרמ"א נקט להקל מעיקר הדין, וכן בחכמ"א (כלל קנ"ט ס"ג) כתב טוב להחמיר, ושם כלל קנ"א (סי"ג) כתב שרק לכתחילה אסור ליכנס, ולכן היקל לצורך מצוה דאורייתא, [אע"פ שהיא רק מצוה קיומית, שהרי כל זמן שלא עקר רגליו ברצה, ונקרא ע"י הש"צ, אינו מחוייב במצות עשה], אבל הב"ח והש"ך חלקו על הרמ"א וכתבו שצריך להחמיר מעיקר הדין כיון שכך דעת הרא"ש וסמ"ג לפסוק כיראים וכבה"ג שהחמירו, והש"ך בסי' של"ט הביא בשם הר"ן להקל בגוסס, אבל כתב שבסי' ש"ע פסקי' לחומרא, ולפי זה קשה להקל לכהן ליכנס לברך.

 

ומיסודות ההלכה הללו נחזור לנידון דידן.

לשיטות הסוברות למסקנה שאין איסור אפילו בגוסס, אין שאלה בנידון דידן. אך להלכה כאמור נפסק בשו"ע לאיסור בגוסס, ויש לעיין בנידון דידן.

לכאורה, לתירוץ התוספות שיש לחלק בין גוסס לבין מצב של "קרוב לגוסס" – אם כן מבואר שאין לכהן חשש איסור משהות לצידו ובביתו של חולה סופני, כל עוד אינו גוסס. וכאמור גם הרא"ש כתב כך בתי' קמא אלא שהוסיף לחלק בין גוסס ביד"ש לגוסס ביד"א, ונראה שלא חזר בו מתירוץ קמא.

וגם מסברא לכאורה פשוט שאין לך בו אלא מה שנתפרש בו – גוסס, ולא פחות מכך. ונראה שדבר זה נכון אף לפי הגדרת הלבוש (סימן שע סעיף א) "כהן אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס, משום דכתיב להחלו, ופירושו עד שעה שיחלה וימות בה דהיינו גוסס" – לא כל חולי סופני המוביל למיתה נחשב גוסס כמובן.

ואמנם לפי המהלך השני של הרא"ש, שחילק בין בידי שמים לבידי אדם על פי העיקרון של רוב גוססין למיתה, לכאורה יש לעיין מה דינו של מי שנוטה למות בידי שמים והוא קרוב לגסיסה, האם גם אצלו שייך העיקרון של רוב למיתה, או שאין זה אלא בגוססין, אבל חולה שאינו גוסס עדיין, כלל לא שייך בו ענין זה של רובן למיתה אע"פ שחייו חיי שעה ומצבו סופני, כיון שכעת הוא חי לגמרי, וכמו שלא נאמר כן לגבי כל שאר אדם שסוף סוף כולן למיתה.

ובנידון דידן שיש כאן גם מצוה חיובית של כיבוד אם, אפשר לסמוך על החיי אדם שכתב דלדעת הרמ"א אין  להחמיר מעיקר הדין אלא לכתחילה, ואע"ג שלדעת הב"ח והש"ך אין מקום לדברי הח"א, מ"מ אפשר לצרף דבריו עם דברי תוספות והרא"ש הנ"ל שקודם גסיסה שרי מעיקר הדין.

וכמובן, עליו להיות עירני ולהקפיד להיזהר לצאת מן הבית תיכף בשעת גסיסה.

 

[1] ועיין בהגרי"ז בשיעוריו שנקט שאינו עובר בלאו אלא באזהרה, דלהחלו אינו לאו, אלא אזהרה ללאו דלא יטמא, וצ"ע כונתו מהי אזהרה שאינה לאו.